פרק 431 – פרשת חיי שרה פרק מיוחד על "הרב קרליבך זצ"ל"

שלום שוב                                                                                                                                                     

כמה הודעות

 

אמירת תודה בנימה אישית: ברוך השם הפרויקט מתרחב עוד ועוד. אני מגיע להרבה מקומות כדי לחשוף בפני הציבור את הפרויקט: אני זוכה להרצות ולהעביר שיחות בפני מורים, מנהלים תלמידים, הורים, ויועצים חינוכיים, בזכות כל אחד ואחד מכם שמעביר את החומרים ומפיץ אותם הלאה. אני מודה לכם שאתם עוזרים לי להפיץ תורה ולהוכיח שקודש וחול יכולים לשנות ולקדם כל אחד מהמקום שבו הוא נמצא. המשיכו להעביר את החומרים לכל מי שמעוניין. תודה רבה

פרשת חיי שרה –  חידוש בפרשה וגם על דמותו של הרב קרליבך

בתוכן

  • לדמותו
  • מתורתו וחידושיו
  • שני סיפורים לקריאה
  • שלושה סיפורים לשמיעה
  • סרטונים לצפייה
  • משפחה בפרשה מאת הרב מרדכי שפייר
  • מוח 1 מאת הרב יוני נוימן
  • בדיחה לסיום

 מתורתו של הרב קרליבך !!!

ישנה תורה של הרבי מרוזי'ן שההורים לא בוחרים את הילדים אלא שהילדים בוחרים את ההורים שלהם. זו תורה מופלאה.

איך ילדים בוחרים את ההורים שלהם? בוא נגיד שהבת שלי הייתה צריכה להיוולד, אז כל מי שיכול להיות האבא והאמא שלה עמדו בשורה בשמים, והבת שלי הלכה הלוך ושוב והסתכלה על כל אחד ובחרה בי ובאשתי. למה היא בחרה בנו? בודאי היא ראתה שאנחנו אוהבים אותה הכי הרבה. איך התינוקת שלי יודעת שאני אוהב אותה הכי הרבה? לא מפני שאני אמרתי את זה. אלא מפני שהיא ראתה בעיניים שלי שאני התגעגעתי אליה שהיא תהיה הבת שלי. היא ראתה אותי במדרגה של געגועים.

הפעם הראשונה שמישהו קרא למישהו "אבא" בתורה, הוא כשיצחק דיבר אל אבא שלו בעקידה. הם באמת הבינו מה זה להיות אבא ובן. בשביל יצחק היה רק ה' אחד. בשבילו אף אחד לא קיים, אפילו לא ילדים. איך יצחק למד על הילדים? בעקידה. כל יהודי שהיה מת על קידוש ה', בא איתו לעקידה.

למה שרה הייתה צריכה למות באותו רגע? היא הביאה את כל הילדים מהשמים לארץ. לא נותנים לילד לנסוע לבד. צריך שתהיה אימא יהודיה שהולכת איתם. באותה זמן הייתה רק אמא אחת בעולם: שרה אמנו והיא הייתה צריכה לעלות לשמיים כדי להוריד את הילדים. אז בעקידה, שרה ירדה עם כל הילדים.

יש שלוש דרגות של הליכה. יש ללכת לפני משהו, יש ללכת עם משהו ויש ללכת אחרי מישהו. כל אבא ואמא מוכנים ללכת לפני הילד שלהם " אני אלך לפניך ואגיד לך מה בדיוק לעשות" לפעמים הורה מוכן ללכת עם הילד אבל ללכת אחריו?

כששרה התפללה לתינוק לילד. מה היא אמרה? היא אמרה: ה', אני חיה שמונים ותשע שנים ואין לי ילדים. אבל יש כל כך הרבה אנשים בעולם בלי ילדים. בבקשה ה' אם אתה נותן לי תינוק, אז אתה צריך לתת לכולם. אני לא יכולה לסבול שיהיה לי תינוק אם שכנה שלי, או מישהי בצד השני של העולם אין לה תינוק, שרה הייתה האדם הראשון בעולם שהיה באמת שהיה באמת שמח כשמשהו אחר היה שמח.

וראיתי עוד רעיון מעניין בדבריו של דר' מוטי גולן. למה ומדוע, אם כן, זכתה שרה בתואר הנכסף של "אם האומה היהודית" לצידו של אברהם, או, כפי שהיטיב לבטא זאת ישעיה הנביא בהציעו לעם ישראל את המשפט הנצחי הבא: "הביטו אל אברהם – אביכם, ו(גם) אל שרה – תחוללכם"?! במה הייתה מיוחדותה של שרה בו בזמן שאנו קוראים על מספר "התנהגויות מביכות" שקורות לה "באמצע הדרך"?!

ונראה לי לתרץ, בהסתמך בעיקר על דברי חז"ל הקדושים, כמו גם, בתוספת "נופך אישי", ששרה אמנו היא לא עוד דמות נשית רגילה. שרה דמות מיוחדת. שרה היא דמות שמשמשת מודל לחיקוי "לשעתה ולדורות". כל מעשיה של שרה "עמדו במבחן התוצאה", הגם שבקריאה ראשונית נראים ונשמעים "מביכים", והיו מחוייבי המציאות ונעשו מתוך הכרה, חזון וצפייה אל העתיד המשפחתי הסובב אותה, כמו גם, אל העתיד הכללי של עם ישראל בהמשך הדרך. ולא בכדי, חז"ל החשיבו את שרה כראשונה מתוך "שבע הנביאות שקמו לעם ישראל" [מגילה י"ד.] ושהיא, ורק היא הייתה האשה היחידה בעולם שזכתה "לדיבור ישיר" מהקב"ה ללא אמצעי תיווך שונים. וזאת, בשונה מ"שאר הצדקניות שה' דיבר עימהן (רק) ע"י מלאך", כלומר: באמצעות גורם מתווך [עפ"י סוטה ז. ומדרש לק"ט, בראשית כ"ג, א'].

כפי שציינו לעיל, שיאה של הפרשה הוא סיפור עקידתו של יצחק ע"י אברהם אבינו. היה זה עפ"י חז"ל הניסיון האחרון והקשה ביותר של אברהם אבינו [אבות ה', ג']. אכן, סיפור העקידה נשגב מבינתו של אדם ואין זה המקום להרחיב ולפרט. אמנם, סיטואציית העקידה מסתיימת בשיא רוחני אדיר מימדים, אולם, מן "האולימפוס הרוחני" נאלץ אברהם לרדת אל "החיים האמיתיים". בדרך חזרה הביתה שומע הוא על מותה הטראגי של שרה, שותפתו ועמיתתו לחיים ובחיים והוא מגיע כדי "לספוד לשרה ולבכותה". חז"ל דרשו "סמיכות פרשיות" ומצאו קשר ישיר בין "סיפור העקידה" ובין "סיפור מיתת שרה" וב"קצירת העומר" נסכם: בעת שאברהם "עקד" את יצחק הגיעה השמועה לאוזני שרה (ע"י השטן?) שאברהם "שחט" את יצחק. אי לזאת, "פרחה נשמתה ומתה" [רש"י, לפרק כ"ג, פסוק ב'].

ונשאלת השאלה: כיצד קרה שדווקא ברגע הכי קריטי בחייה, גם אם השמועה קשה מנשוא, בגדו בה כל תעצומות הנפש האדירות שהרטיטו רבים בדורה, כמו גם, בדורות הבאים ושרה מתה בשברון לב נוראי?! מה היה, באמת, הגורם העיקרי לכך ששרה לא החזיקה יותר מעמד גופני, כמו גם, ובעיקר, מעמד מנטלי, נפשי?!

ונראה לנו לתרץ ולומר שדווקא "הרגע האחרון" בחייה הוא הרגע המיוחד, הערכי ואשר יכול לשמש כמודל חיקוי לדמותה ההרואית, הערכית, והחינוכית של שרה אמנו. זהו הרגע שנחרט בציפור נפשה של האומה העברית לדורותיה וממילא מאיר הוא באור יקרות ובעוצמה אין קץ את דמותה המיוחדת והאלמותית של שרה. טענתנו היא: לא השמועה על "שחיטתו" של יצחק היא שגרמה לקריסתה הגופנית והנפשית של שרה. אלא, עצם הידיעה וההכרה שבגלל "שחיטה" זו, אין יותר יצחק בעולם, כלומר: אין מי שיעביר את לפיד החינוך, המסורת ובעיקר: המורשת היהודית לדורות הבאים. זהו, למען האמת, הדבר ש"הרג אותה". שרה זכרה שאברהם אמר לה: "חמודך, יצחק, גדל ולא למד עבודת שחק" והיא השיבה וענתה: "לכה, אדון, אבל אל תרחק"!!! [כפי שנאמר בפיוט: "עת שערי רחמים להיפתח"]. שרה אמנו "עשתה חשבון קר", נוקב ומצמרר, כהאיי לישנא: אם אין יותר י.ר.ש. (=שורש של המילה מורשת) בעולם, ממילא אין צורך יותר להישארותה של ש.ר.י. (=שמה הקודם של שרה) בעולם". שרה שילמה בחייה על "אובדנו" של יצחק, בנה יחידה אהובה שאותו היא חינכה בשיטת "החינוך היהודי האמיתי" ואף גירשה וסילקה את הגורם המפריע בחינוכו, קרי: את ישמעאל, שהיה בנו יחידו ואהובו של אברהם אהובה מן "האשה השנייה", הגר. יצחק היה הבן העיקרי שאמור להעביר את מורשת הדורות מבית אבא, מביתו של אברהם אל הדורות הבאים, הדורות של עם ישראל לנצח נצחים. גבורתה של שרה בעת מותה הרקיעה שבעתיים מגבורתה של שרה בעת חייה. זוהי שרה אמנו. אמא גדולה ונצחית.

השגחה מעל לעננים
ר' שלמה קרליבך, טס פעמים רבות כדי לזמר ליהודים בכל רחבי העולם, והיה דמות מוכרת אצל צוותי האוויר של חברות הטיסה הידועות.
באחת הטיסות, כשעה לאחר   ההמראה, קם ר' שלמה ממקום מושבו וראה דיילת אחת ממלמלת בשפתיה ואוחזת בידה   סידור.
הוא התפלא מהמראה הלא שיגרתי והמתין לסיום תפילתה. כאשר סיימה, אמר:    "אחות קדושה. אני רואה שאת מתפללת מסידור. האם את יהודיה?" הדיילת ענתה: "אמנם הורי אינם יהודים, אבל נולדה בי איזו משיכה ליהדות. למדתי כמה שנים אצל רב יהודי אורתודוכסי ולאחרונה התגיירתי  כדת וכדין, ואני נוהגת, כפי שאתה   רואה   "באורח חיים של תורה ומצוות על פי ההלכה  .
אחד הנוסעים קרא לדיילת וכך שיחתם נקטעה. ר' שלמה חזר לשבת במקומו והתבונן  בעננים שריחפו מתחת לכנפי המטוס. כמה דקות לאחר מכן ניגשה הדיילת לר' שלמה  ושאלה אותו    "האם אתה רב? אולי תוכל לעזור לי בבעיה דחופה ר' שלמה הינהן בראשו והיטה את אזנו לדבריה.
"בזמן האחרון נקשרתי לבחור יהודי,  אבל הוריו מתנגדים מאוד לשידוך בגלל שאני   גיורת ולא מרשים לו להתחתן אתי, ואפילו מאיימים לנתק את הקשר בינינו. אנחנו   אוהבים מאוד אחד את השני, אבל הוא קשור להוריו ולא רוצה לצערם. הוא שבור מכל    המצב ואני חוששת שהוא עומד לנתק אתי קשר. רבי, האם תוכל לעזור לי?"
"אני אשתדל", אמר ר' שלמה, "תני לי את מספר הטלפון של הוריו וגם את מספרך  ואני   אנסה כמיטב כוחי לשכנע אותם שלא יתנגדו לחתונה".
כאשר הגיע ר' שלמה ליעדו, התקשר להורי הבחור ונתקל מצידם ביחס עוין ומנוכר.
ניסיונו של ר' שלמה לגרום לאב לראות את הדברים באופן אחר עלו בתוהו. ככל שניסה   לשכנעו, כך האב התרגז יותר, עד שצעק לבסוף:
"תדע לך שאני ניצול שואה! ובגלל מה שה' עשה ליהודים באמצעות הגויים, אני שונא   יהדות, אבל אם הבן שלי יתחתן עם גויה, אהרוג אותו!"
ר' שלמה הבין שאין טעם לדבר יותר וסיים את השיחה הטלפונית. הוא התקשר לדיילת   כדי לספר לה על אי הצלחתו. הדיילת לא ענתה ובמקומה ענה אביה. ר' שלמה שוחח  עמו   וסיפר לו על השתדלותו למען בתו.   האב כעס על ר' שלמה בגלל שהתערב וניסה לגשר    בין הצדדים. ר' שלמה ניסה להצדיק את עצמו באומרו:  "הרי כתוב בגמרא שהקדוש ברוך הוא מתעסק שליש מזמנו בשידוכים, ואני מנסה לעזור    לו טיפ-טיפה… אבל מה שברור לי הוא   שבתך והבחור אוהבים מאוד זה את זה, וחבל    מאוד שלא יתחתנו".
קולו האיכפתי של ר' שלמה נגע ללבו של האב. הוא החל לבכות ואמר בהתרגשות:   "אני אגלה לך סוד שלא גיליתי לאף אחד, והייתי בטוח שלא אגלה לעולם. אני ואשתי   נוצרים, אבל לא אמיתיים. שנינו בעצם יהודים ניצולי שואה, ובגלל מה שה' עשה ליהודים, אנחנו שונאים יהדות. אנחנו מעמידים פני נוצרים, למרות שלא התנצרנו   באופן רשמי וגידלנו את ילדינו כנוצרים לכל דבר.
הם לא יודעים את האמת…"
"אם כך", אמר ר' שלמה בהתלהבות, "בתך יהודיה מלידה ואין בעיה ! אביו של הבחור רוצה שכלתו תהיה ממוצא יהודי וכעת התברר שהיא באמת כזאת. תגלה לה את האמת והם   יוכלו להתחתן".
אביה של הדיילת התרצה ור' שלמה הצליח לשכנע את ההורים משני הצדדים להיפגש ביניהם.
הפגישה נערכה במלון שבו התאכסן. ברגע הפגישה, אחד האבות צעק:
"יענקל'ה!" והשני ענה לעומתו:
"הרשל'ה!" והם נפלו זה בזרועותיו של זה. לאחר מכן הסבירו לנשותיהם ההמומות   שפעם, לפני שפרצה המלחמה, למדו כחברותא בישיבתם.
כל אחד סיפר שהיה בטוח כי רעהו נספה בשואה. זיכרונותיהם עלו ופרצו. הם נזכרו בילדותם האבודה ודיברו  עליה בנוסטלגיה מהולה בכאב.
אחד מהם אמר:
"זוכר איך חלמנו על העתיד כשהיינו בחורי ישיבה?! אמרנו אחד לשני שכאשר נגדל ונתחתן ויהיו לנו ילדים בוגרים, נשיא אותם אחד לשני.
אנחנו שכחנו לגמרי, אבל   ה' לא שכח…"

…ועוד קצת חינוך

 "אנו צריכים ביה"ס חדש, לא ביה"ס שהמורים יודעים אייך ללמד אלא ביה"ס שבו המורים מאמינים בתלמידים שלהם, הנוער צריך מישהו שיאמין בו" (הרב שלמה קרליבך).

"כשם שהורים מלמדים את ילדיהם על אור ירוק ואור אדום של מטה, כך גם יש ללמד אותם על אור אדום ואור ירוק של מעלה" (הרב שלמה קרליבך).

מי רוצה להיות הגנב?

הרב שלמה קרליבך ז"ל, סיפר פעם על העבודה הראשונה שקיבל. מורה מחליף. "יש הרבה

בתי ספר בניו-יורק", הוא אמר, "ואני הייתי צריך כמה דולרים, אז נכנסתי ללמד". "יום אחד הגעתי לבית ספר יסודי, והמנהל אמר שאחד המורים צריך לעבור ניתוח שקדים. "לך אליו",הוא הציע, "הוא יכין אותך לקראת התלמידים שלו".*

"אה, אלו", אמר המורה, "הם איומים, כיתה נוראית. חמישה-עשר תלמידים, כולם צרות. משה- ה' ישמור. נחמן – בלתי אפשרי. וקובי, טוב, תשמע, הוא יושב בכוונה בשורה האחרונה.אל תתעסק איתו בכלל. הוא רק מצייר כל הזמן, ואם לא נותנים לו לצייר הוא מאוד מפריע.הבעיה היא שהוא מצייר ציורים לא צנועים ומוכר אותם בשירותים לילדים האחרים. רצו לזרוק אותו, אבל אבא שלו תורם הרבה כסף אז אי אפשר. בקיצור, תעזוב אותו".כשיצאתי שאלתי את עצמי, "מה הפלא שהם רעים, אם אין לו שום דבר טוב לומר עליהם?"*

"למחרת בבוקר, כשנכנסתי לכיתה, נהניתי כמו שלא נהניתי מעולם. למדנו את הסוגיה על מי שגונב משהו ולא זכר ממי, אבל אחרת. "לא אכפת לי מה עשיתם עד היום", אמרתי למתוקים, "אני רוצה שנלמד כמו משוגעים. מי רוצה להיות הגנב?".*

"זה היה כל כך מצחיק", המשיך ר' שלמה, "כולם רצו להיות הגנב. הזזנו את השולחנות,דמיינו שאנחנו בשוק, ותוך כדי משחק למדנו שניים שלושה דפי גמרא! דברים גדולים מאוד!בצהריים אמרתי להם, 'מחר, רק מי שיתנהג יפה, יהיה הגנב'".

קובי, התלמיד שישב בשורה האחרונה וצייר, אפילו לא הרים את עיניו. ביום השלישי,כשהסתיימה ההפסקה ואף אחד מהילדים לא חזר לכיתה, ר' שלמה חיכה קצת, ועוד קצת,

ואז הבין שיש כנראה תערוכה. הוא נכנס לשירותים, בשניה אחת כל הילדים פרחו מיד מהמקום, ורק קרובי עמד שם בפינה ורעד מפחד.

"הסתכלתי על הציורים, הוא היה כל כך מוכשר, גוואלד! הסתכלתי עליו ובלי לומר מילה,התקרבתי וחיבקתי אותו. זה היה מדהים. הוא התחיל לבכות, ונאחז בחיבוק הזה בכל הכוח."תשמע", אמרתי לו, "הציורים שלך מקסימים, יום אחד אתה תהיה אמן גדול! אבל כאן בבית הספר זה לא המקום למכור את היצירות האלו, בסדר?", אמרתי והורדתי לאט לאט את התמונות מהקיר. "קובי, אני רוצה שתלמד איתי, אתה מסכים?".*

כשחזרו שניהם לכיתה קרה דבר מדהים. "אני בטוח שאלפיים שנה הוא לא הצביע", אמר ר' שלמה, "אבל כשהוא התיישב במקום שלו בשורה האחרונה, הוא פתאום הרים את היד ואמר: "אני יושב רחוק מדי. אני יכול להתקרב?".

מתוק מדבש. "הבאתי כיסא, שמתי ליד השולחן שלי, ואמרתי לו, "בוא, שב לידי".*

"תוך שלושה ימים הוא היה הכי טוב בכיתה. אני אומר לכם", המשיך ר' שלמה, "הוא היה יכול להיות רבי. אבל אז חזר המורה עם השקדים, והדבר הראשון שהוא עשה, היה להחזיר אותו לספסל האחרון. כל כך הצטערתי שנפרדתי מהם".*

"הם ילדים. והם מתוקים", אמר ר' שלמה, "למה הם לא הקשיבו? כי זה לא היה מעניין. מה ילדים עושים כשמשעמם להם? הם לא כמו המבוגרים שנרדמים. הם פשוט משתוללים".

ובפינת המולטימדיה הפעם סרטונים מרגשים על הרב קרליבך זצ"ל ועוד כמה מעניינים

  • הסרט "לעולם אינך יודע" שביים בעז שחק והפיק דני פארן. הסרט המבקש לגעת באנשים ובמה שחוללה בהם המוסיקה של הרבי המרקד, זכה כבר מההקרנה הראשונה בסינמטק ים', להצלחה גדולה ביותר, כאשר 700 איש צפו בו בדמעות.  – לחץ כאן
  • הרבי מקרן רחוב: 
  • צעדת השבת: 
  • סיפור על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שמספר הרב קרליבך באחת מהופעותיו: 
  • קטע חינוכי או שלא בין אבא לבנו 
  • ועוד סרטון נחמד שקיבלתי לאחרונה 

 

 

ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן  – נייד 0556607129

פרק 4

 

רגשות שונים מסתובבים לנו במוח ובלב.

שמחה , צער, אהבה, שנאה, שלווה, לחץ וכו'. המשותף לכולם הוא שהם באים והולכים. כלומר, ברגע שהגדרנו תחושה כלשהי בתור רגש מוכרח שתהיה לה התחלה ושיהיה לה סוף כי זהו טבעו של הרגש שהוא חולף לו עם הזמן ואינו קבוע.

הבעיה היא שכיון שהרגשות הן עניין עוצמתי, כאשר אדם נמצא בתוך הרגש, הרגש מקיף את כל ישותו והוא בטוח שזו המציאות האמתית והתמידית וככל שאדם חי מציאות מסוימת כך הוא נותן לה דלק להמשך וכך היא ממשיכה יותר זמן.

לדוגמא: אדם ששרוי בדיכאון לעיתים קרובות . זה קורה סתם כך והוא לא ממש יודע את הסיבה אלא שכך הוא מרגיש. אם הוא אומר לעצמו: "איזה אדם אני, אני כל כך דכאוני" וכו', הוא בעצם יוצר מציאות שהוא כזה וממילא הדיכאון יצטרך לשוב, כי הוא אדם מדוכא.

הדרך להקל מעלי את העול הזה בנויה משני שלבים:

השלב הראשון נמצא בעבודה של הלב: אני צריך להתבונן ברגשות שלי לאורך זמן ולחוות את העובדה שרגש זה באמת עניין שחולף כפי שהגיע. דרך אגב, גם לרגשות טובים יש את אותה תכונה ולכן לא צריך להתמכר אליהם. אחרי שהחדרתי לעומק את התובנה הזאת  אני יכול לעבור לשלב הבא.

השלב השני קשור לעבודה עם המוח, בזמן שהרגש מתפרץ אצלי אני מזכיר לעצמי את התובנה שקניתי בשלב הראשון שכיון שכל רגש הוא דבר חולף גם הרגש הזה בוודאי יחלוף, אסור לי לתת לו יותר מידי תוקף. ויותר מכך, זה שיש לי רגש כזה זה אומר רק שאני אדם עם רגשות, חס ושלום זה לא מגדיר או מקבע אותי בתוך אדם כזה או אחר.

רגש זה דבר נפלא, כאשר נעבוד אתו בצורה נכונה נוכל להגיע למצב שהמוח הוא הבעלים על הרגש וכך החיים ייכנסו לפרופורציה.   

ולסיום בדיחה

סוד החיים הארוכים

רופא יצא לטייל בבוקר וראה זקנה יושבת על ספסל ומעשנת.
הוא ניגש אליה ואמר לה:
אי אפשר שלא לראות עד כמה את מאושרת, מהו סודך?
הזקנה ענתה לו:
אני מורה. אני הולכת לישון ב-4 בבוקר אחרי שתכננתי מערכי שיעור, חשבתי על דרכים חדשות להעביר את החומר, אני קמה ב-6 כדי להגיע בזמן לעבודה. אני לא עוסקת בפעילות גופנית, לא יוצאת עם חברים, לא הולכת לקולנוע או לתיאטרון, את סוף השבוע אני מבלה בבדיקת עבודות, מתן ציונים, הערכת דרכים דידקטיות חדשות לתלמידים שלי, וכך גם בחגים. אני לא אוכלת ארוחת בוקר וגם לא צהריים כי אין לי מספיק זמן. אני נמצאת בסטרס כל הזמן משום השינויים התכופים בחומר הלימודים, תאריכי מסירה של התיעוד וביקורים של המפקחת.
נוכח כל זה הרופא לא יכול שלא להתפעל ואומר: מדהים, בת כמה את?
34, ענתה הזקנה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *