לעיתים אני משנה קצת מהתוכן הרגיל ומעשיר אתכם בנושאים שונים הקשורים במעגל השנה ובאישים מיוחדים. הפעם ארצה להתמקד ברב משה צבי נריה זצ"ל שיום פטירתו חל בי"ט כסלו. ניסיתי לקשר את העניין גם לפרשת השבוע, גם לתחום המנהיגות וגם לפרק המיוחד שששלחתי לכם במהלך השבוע בנושא גבורה!!! 

בתוכן:

• יעקב המנהיג
• מתולדותיו של הרב נריה
• וידוי מדהים של הרב נריה
• דברי תלמידים
• סרטון על הרב נריה
• סרטון על הרבנית נריה ופרויקט "לאורו נלך"
• עוד כמה סרטונים בנושא מנהיגות
• מנימוקי ועדת השופטים למתן פרס ישראל לרב צבי משה נריה
• שאלות לדיון בכיתה
• מספר הפעלות לכיתות בנושא​

להמשיך לקרוא ←

שלום לכולם

תודה רבה על הברכות, המילים החמות על הפרויקט בכלל ועל הפרק הקודם בפרט..כנראה שהפרק נגע בהרבה.

אני מזכיר שוב ושוב: כדי לצפות בסרטים חייבים לפתוח את הפרקים בגוגול כרום. 

והפעם בתוכן 

·           רעיון חינוכי  "תפילה דורון ומלחמה"

·           סיפור על מורה להתעמלות

·           סיפור של הרב קרליבך לשמיעה

·           סרטון פרסומת בית חינוך כמשפחה

·           תפילת המורה

·           כמה סרטונים בנושא

·           לסיום בדיחה קצרה מאוד  אך למביני עניין, חזקה מאוד

·           נספח – תורה עמוקה של הרבי מחב"ד

דורון תפילה ומלחמה בחינוך

אומר המדרש  "יעקב התקין עצמו לשלושה דברים: לתפילה ולדורון ולמלחמה" (קוהלת רבה פרשה ט).

אם נשים לב נראה שיעקב התקין עצמו לפעול בעת ובעונה אחת בשלוש מידות מנוגדות: 'דורון' – חסד; 'מלחמה' – מידת הדין;  'תפילה', הקשורה עם מידת הרחמים

כשמדברים על חינוך ילדים אנו מחוייבים להתקין עצמנו לשלושה דברים:

"להתקין עצמנו לדורון " –  הדורון הרוחני החשוב ביותר שאנו יכולים להעניק לילדינו הוא שנאהב אותם אומר הרב קרליבך "חינוך מתחיל כשאוהבים את הילד כשהוא תינוק, זה החינוך שלו:לא לכעוס, לא לצעוק, לאהוב.

מספר הרב קרליבך: ישבתי במטוס וראיתי כתבה מפליאה בעיתון: משהו מספר: בני בן ה שתים עשרה בא הביתה מבית הספר ואמר לי "אבא אני אוהב אותך" – עניתי בתגובה "מה אתה רוצה"? אז סיפר לי הילד: המורה אמר לכל הילדים בכיתה "כשתלכו הביתה תאמרו לאבא או לאימא "אני אוהב אותך" ומחר תאמרו לי מה הם אמרו לכם". כעסתי מאוד, איזו חוצפה זאת, מורה אמור ללמד גיאוגרפיה, היסטוריה וכדומה. מי הוא שיתערב בחיינו האישיים והפרטיים? שאלתי את בני: מי הוא המורה הזה? "המורה להתעמלות" הוא ענה… זאת החוצפה הגדולה בעולם, הוא אמור להגיד לילדים איך להתעמל, מי הוא שיתערב. אמרתי לבני: מחר תספר לי מה אמרו שאר הילדים. ובכן הבן סיפר לי למחרת ששמונים אחוז מהילדים שאמרו לאביהם "אני אוהב אותך" האבא אמר "מה אתה רוצה?". הם לא יכלו לומר "אני אוהב אותך גם כן, אני אוהב אותך יותר".

התקשרתי למורה בכעס ושאלתי אותו מדוע הוא אמר לתלמידים לעשות זאת? מה זה שייך להתעמלות? ענה המורה: "אתה יודע למה כל כך הרבה ילדים חולים? בגלל שההורים לא אומרים להם "אני אוהב אותך" אני רוצה ללמד את הילדים איך להיות בריאים אבל אני לא יכול לעשות שום דבר אם ההורים שלהם לא אומרים להם שהם אוהבים אותם. זוהי תורה עמוקה תורה של צדיקים".                                                                  

מה נפלאים דברי הרמב"ם המובאים כאן בצורך הגדול לקרב תלמידים ללמידה דרך "הדורון", שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה. וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמות. אלא שהוא, למיעוט שנותיו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, ואל מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות. ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו. ויאמר לו: "קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש". ובזה הוא קורא ומשתדל. לא לעצם הקריאה, לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה, וטובה הרבה בלא ספק. ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה, והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכה דבש.
וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: "קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים", ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד, אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו.
וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ואז יאמר לו רבו: "למד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרים". ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון, ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו הוא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו.
וכשיהיה דעתו שלמה, ונקלה בעיניו זה השיעור, וידע שזה דבר נקל, יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: "למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני". והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו.

השלב השני התקין עצמו לתפילה – כולנו יודעים שהעצה היא חשובה בגידול ובחינוך ילדים זה התפילה לקב"ה שיעזור לנו להצליח בעבודתנו החינוכית,  תפילה גדולה שנצליח בשליחותנו, שנוליך את ילדינו בשלום ונצעיד אותם לשלום, ונביא אותם למחוזות רבים ומגוונים שיעניקו להם חיים ושמחה ושלום. שנינצל  מכל "החיות הרעות".

תפילת המורה

ולנו, מלמדי תינוקות של עמך בית ישראל

תן אומץ לב ובר לבב וכח

להפליא לעשות מלאכת שמים באמונה

שלא יכשל כח הסבל, ולא יהיה לנו רפיון ידים

והסר מאיתנו לב רוגז וקפדנות

ותן לנו תלמידים הגונים מצליחים בתורתם

ולא יבוא מכשול לידינו

ואל יצא מאיתנו תלמיד שאינו הגון

שמקדיר תבשילו ברבים

ונהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך

ולומדי תורתך לשמה.

ברוך אתה שומע קול תפילות תינוקות של בית רבן ומלמדיהם

השלב השלישי "התקין עצמו למלחמה" – בחינוך צריך להגיע גם לשלב של הגבולות והכללים. כולנו יודעים שגבולות זה דבר חשוב וכולנו מתייסרים בו בצורה זו או אחרת. גבול הוא בראש ובראשונה בטחון. במובן הכי פשוט בטחון פיזי- אנחנו לא נותנים לילד קטן לרוץ לבד לכביש כדי שהוא לא יידרס. הגבולות מקנים בטחון שיש מולך מישהו חזק שאפשר להישען עליו, שניתן לשמוע בעצתו. עולם שבו הכול מותר הוא במידה רבה עולם מפחיד ולא בטוח, כי זה עולם שבו הכול יכול לקרות- גם דברים רעים.

נקודה נוספת: איך ילד ילמד להיות חזק, עצמאי ועומד שלו אם מולו יש הורה שלא מסוגל בשום אופן לעמוד על שלו? הגבול מלמד שצריך גם להתאמץ בשביל להשיג דברים. גבול הוא גם הפרדה: גבולות עוזרים להיפרד מהבקבוק, מהמחשב או מהחברים- כשצריך לעשות שיעורים.

גם ההורים זקוקים לגבולות. אז למה כל כך קשה לנו?

יש כאן שני ערכים שנראים מתנגשים, כי יחד עם הציות אנחנו רוצים שילד יהיה גם עצמאי. תחושות האשם שלנו גם קשורות- אנחנו עסוקים בריצות ובעבודה, מרגישים שמזניחים את הילדים- ואז צריך לפצות. חשוב לזכור: חוסר גבולות בזמן שאתה נמצא עם הילדים הוא לא פיצוי על הזמן שלא הייתם אתו!

אז מה עושים?

1.      חשוב שאנחנו נתייחס בכבוד לגבולות שאנו מציבים- בפעם הראשונה שמבקשים צריך לדאוג שזה יעשה.

2.      עקביות- לגבי כל הורה בפני עצמו ובמידה ויש שני הורים- גם בין שניהם.

3.      לא לטפס על עץ גבוה מדי רק כדי להתקפל- כדאי לשבת ולחשוב מראש מה אנחנו רוצים ועל מה נתעקש.

4.      אם נזקקים לכוח איום וסמכות- סימן שטעינו. איומים הם במקרים רבים תוצאה של חולשה, ילדים מזהים זאת.

5.      חשוב להסביר ולדבר בכל גיל בגובה העיניים. ההסבר חשוב עוד יותר כאשר יש שינוי מהשגרה. למשל: היום אני לא אשאר לשחק אתך בגן כי אני חייב להגיע לעבודה יותר מוקדם. עם זאת, לא תמיד אפשר להסביר כל דבר. בסופו של דבר יש חשיבות גם לתשובה "כי ככה אמרתי".

6.      צריך לנסות להתאים את הגבול וההסבר לגיל הילד ולמצבו.

7.      הדרגתיות: שינויים לא יכולים לבוא באופן דרסטי- מהיום מתחילים דף חדש והכול יהיה אחרת. צריך להסביר ולאפשר מרחב מסוים. ילד שלא שטף כלים עד גיל 15 לא יתחיל לעשות כן בן לילה.

קפריזות- מותר להורה להתפרץ, מותר להורה לכעוס, מותר להורים לריב אחד עם השני ועם הילדים. חשוב לשבת אח"כ ולהסביר מה קרה.

 ובפינת המולטמדיה השבוע

הרב קרליבך סיפור בנושא דורון תפילה ומלחמה בחינוך

​

פרסומת – בית חינוך כמשפחה – בתקופה האחרונה רבו המקרים על נוער הנשירה. הסרטון יכול לשמש לדיון בנושא אני מצרף את הסרט "כשתקראי את המכתב". הסרט נוגע ללב. נכתב ובוים על-ידי התלמידה אורנית פרץ, שסיימה את לימודיה בתשס"ז. בסרטה חשפה התלמידה סיפור אישי עצוב, שבמרכזו מערכת יחסים קשה בין אם חד-הורית לבתה המתבגרת, בתיה. הבת משמשת לאחיה הקטן גם אם וגם אב, תוך כדי התמודדות עם תביעות מצד האם ועם תביעות בית-הספר. בתיה אחראית על הבאת אחיה לגן והחזרתו, והיא צריכה גם להכין כריכים וארוחת צהרים, לנקות את הבית לקראת הפסח, להתכונן לבגרות ולהעמיד פנים שאינה רוצה לצאת לטיול השנתי, כשהסיבה האמיתית היא שקיעתה של האם בחובות. בעת שהיא מסדרת את מדפי הארון היא מגלה מכתב שכתב לה אביה, ובו הוא מסביר מדוע עזב את הבית. במכתב מגלה האב סוד שמטלטל את עולמה של בתיה: – אמה מסרה בעבר ילד לאימוץ, סוד שמקומם את הבת כנגד אמה. להרחבה ועוד מידע על הסרט לחץ כאן לחץ כאן.

הנה מספר חומרים בנושא בית חינוך כמשפחה

בית חינוך כמשפחה נספחים בית חינוך כמשפחה מערך

בית חינוך כמשפחה נספחים

בית חינוך ולמידה

ולסיום איך אפשר בלי "אמא רשעית" 7 אמא רשעית

כמה בדיחות לסיום – 

• חשבתם למה שינה יעקב את שם העיר לוז לבית אל. אדם שמגיע מניו יורק נקרא ניורקר. אדם שמגיע מבריסק נקרא בריסקר…חשש יעקב שידעו שהוא מגיע מלוז וייקרא לוזר…
• כתוב במפורש שיעקב ראה את רחל אך מהיכן שרחל אהבה אותה?… בפרשה הבאה כתוב ואני בבואי מפדן…מתה עליי רחל…
• חשבתם פעם למה יעקב תיקן תפילת עברית…אתם יודעים מה זה להשכיב 12 ילדים בלילה (אני הולך להתפלל..)
• למה חסידים לא נוסעים בכביש 6? כי זה כביש אגרה (הגר"א)…
• אשה אחת אומרת לבעלה "אנחנו צריכים לדבר" אומר לה בעלה "כואב לי הראש אין לי כח…" אומרת לו אשתו "אמרתי אנחנו צריכים לדבר, לא שאתה צריך לדבר…

ועוד תורה עמוקה של הרבי מליובאוויטש

לקראת פגישתו של יעקב אבינו עם עשיו אחיו, אומרים חז"ל (ורש"י מביא זאת בפירושו) שיעקב "התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה". הביטוי 'התקין עצמו' מעורר פליאה, שכן לכאורה היה מתאים יותר לומר 'הכין עצמו' וכדומה. המילה 'התקין' היא מלשון תיקון, ומה היה ליעקב לתקן כאן?

בכך רומזים חז"ל, שכל אחת ואחת מהפעולות הללו – דורון, תפילה ומלחמה – הייתה קשה מאוד ליעקב, והיה עליו לתקן את עצמו במאמץ מיוחד כדי לעשותה.

דורון, תפילה ומלחמה

בעניין הדורון – מספרים חז"ל, שיעקב היה שרוי בכעס על שהוא נאלץ לשלוח מנחה לעשיו, דבר שיש בו משמעות רוחנית של העברת חלק מכוחותיו לידי הצד שכנגד. בכל-זאת התגבר על עצמו – 'התקין עצמו' – ושלח את הדורון.

בעניין התפילה – יעקב חשש שמא חטא ואיבד את הבטחת ה' לסייעו. בכל-זאת התגבר על חששותיו והתפלל אל ה', בבקשו לקיים את ההבטחה "היטב איטיב" – בזכותך ובזכות אבותיך.

מעל הכול חשש יעקב מפני המלחמה, כפי שנאמר: "וירא… ויצר לו" – הוא פחד פן יהרוג או ייהרג. בכל-זאת התגבר, 'התקין עצמו' למלחמה ובטח בה' ש"והיה המחנה הנשאר לפליטה".

שילוב ניגודים

בעומק יותר יש לומר, שהקושי המיוחד כאן היה בצורך להיערך לקראת שלוש הפעולות הללו בעת ובעונה אחת. מדובר כאן בשלושה דברים מנוגדים: 'דורון' נובע ממידת החסד; 'מלחמה' – ממידת הדין; ואילו ה'תפילה' קשורה עם מידת הרחמים.

קשה מאוד לפעול בעת ובעונה אחת בשלוש מידות הפוכות. לכן נדרש יעקב להתקין עצמו לכך, מתוך התגברות מיוחדת שיש עמה שינוי הטבע. הוא התעלה מעל טבעו, וכך היה יכול לשלב שלוש פעולות בעלות אופי ותוכן מנוגדים.

למעלה מהטבע

מלחמת יעקב ועשיו מסמלת את המלחמה המתמדת בין יצר הטוב ליצר הרע. גם במלחמה זו יש להתקיף את יצר הרע בעת ובעונה אחת בשלוש המידות של חסד, דין ורחמים. בדרך זו מובטח הניצחון, כשם שיעקב היה בטוח שבפעילות זו יצליחו הקב"ה לנצח את עשיו.

וכך גם בעבודה העיקרית של דורנו, העבודה לגבור על הגלות ולהביא את הגאולה, אי-אפשר להסתפק בכך שפועלים על-פי הטבע והשכל, שכן אז יכול העולם להתייצב כנגד ולהפריע. ההצלחה היא כאשר מתעלים מעל הטבע ופועלים מתוך התמסרות שלמעלה מטעם ודעת, ואז מצליחים לנצח את 'עשיו הוא אדום' ומגיעים לייעוד "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו, והיתה לה' המלוכה", בביאת משיח-צדקנו בגאולה האמיתית והשלמה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 265)

ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן  – נייד 0556607129

פרק 7

שאלה:

שלום וברכה, אני אדם אופטימי מטבעי. שמתי לב בזמן האחרון שכאשר אני מתחיל משהו חדש בחיים, אני מתעלם מהבעיות שעלולות לצוף ורואה רק את התוצאה הסופית ואז כשמגיעות הבעיות אני נכנס ללחץ, מה אפשר לעשות בכדי לחיות בצורה שפויה יותר?

תשובה:

התופעה שאתה מעלה קיימת אצל אנשים רבים ובעיקר אצל אנשים שהם אופטימיים בטבעם. אני מייחס את התופעה הזאת לבריחה שיש לנו מהתמודדות עם דברים כואבים. לכן, אנשים אופטימיים מסוגלים להתעלם מהכאב, דבר שאינו ניתן לבעלי הפסימיות.

בנוסף,  ניתן לראות את התכונה הזאת בעיקר אצל אנשים מבריקים שיודעים שהם יכולים להתמודד עם דברים שלא ילכו כשורה. המילים ששגורות על פיהם בדרך כלל הן:" אל תדאג יהיה בסדר" ובתרגום שלי: אני יודע שישנן בעיות אך כרגע אני לא מוכן לשים לב אליהן כי זה לא נעים לי, אבל ברור לי שכאשר הם יגיעו אני יסתדר איכשהו וגם אם לא אסתדר אדאג בדרך כלשהי לחפות על זה. הבעיה המרכזית בדפוס התנהגות שאתה מתאר היא, שהוא גורר אחריו בהכרח חיים מלחיצים יותר כי אתה  עסוק בהרבה מהזמן בלכבות את השרפות של הדברים שלא תכננת כראוי, זה יכול להיות בהספק בלימוד, בטיול משפחתי או בכל פרויקט אחר.

בכדי להגיע לפתרון חשוב לדעת שבמקרים שלא מדובר בעצלנות גרידא, דפוס התנהגות זה נובע בדרך כלל מכך שהאדם לא מוכן להשלים עם העובדה שיש לו חסרונות, או אם נדייק קשה לו שאחרים ידעו שלא הכול בסדר אצלו. עם השנים הוא מפתח הימנעות מהכרה בכאב וגם לעצמו הוא מספר שהכול בסדר, כי איך יכול להיות שלא הרי הוא אדם אופטימי?

לכן, במקרה הזה אני ממליץ לראות את המצב כפתח משמיים לעבודה על מידת הענווה.          כאשר אתה עומד לפני תכנון של פרק חדש בחיים, קודם כל תעורר את עצמך בניגוד לטבע שלך להתבונן בנתונים באובייקטיביות ותראה אילו דברים עלולים להפריע לך בהמשך בהתאם לכישרונותיך. ברגע שהבנת מה יכול לתקוע אותך תיפנה לחברים שמבינים באותו תחום ותתייעץ איתם איך אפשר לפתור את הבעיות מראש. בהצלחה.     

והשבוע בתוכן הפרק

• רעיון חינוכי בנושא התחברות לתלמידים שלנו
• סיפור של ר' נחמן
• כמה סרטונים בנושא
• שני סרטונים מצחיקים
• פינות חדשות
• וכמובן בדיחה לסיום

"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" (בראשית כ"ח י"ב)

כך צריך להיות המחנך: מצד אחד הוא צריך להיות "מוצב ארצה" – הוא צריך לרדת למטה אל התלמידים. ומצד שני "וראשו מגיע השמימה" – הוא צריך להראות דוגמא אישית ולשמור על סמכותיות. אבל אם המחנך תלמיד חכם וירא שמים המושלם בכל המעלות אבל יהיו לו דרישות גבוהות מידי מהתלמידים והוא לא ירד אליהם בדרגה, ולא יראה ידידות ומאור פנים, זה עלול ליצור לחץ גדול מידי על התלמידים, ולגרום לתוצאות לא טובות למרות הכוונה  הטובה של המחנך. נראה לי שהסיפור הידוע של ר' נחמן מתחבר מאוד לעניין.

פעם אחת, בן מלך אחד נפל לשיגעון [השתגע וחשב] שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול הודו. [בעקבות כך חשב בן המלך כי הוא] צריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו.

[מה עשה החכם? ] הפשיט גם כן את עצמו ערום, וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו: ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: אני גם כן הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.

אז רמז החכם והשליכו להם כתונת, ואמר החכם ההינדיק לבן המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן להיות הינדיק. ולבשו שניהם הכתונת. ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק? ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים.

ואחרי כן רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן, ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? אפשר לאכול וגם להיות הינדיק. ואכלו. ואחרי כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן. וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.

ניתן לומר כי ככל שמתווכחים עם בן המלך יותר ומנסים "להוכיח" לו שהוא לא הינדיק, כך הוא כדי להגן על העמדה שלו, משכנע את עצמו עוד יותר שהוא הינדיק. כי אם מנסים להוכיח לו שהוא טועה, אז הוא מנסה להתבצר בעמדה שלו, וכך הוא משכנע את עצמו עוד יותר שהוא באמת הינדיק. ולא משנה כמה מתווכחים איתו שהוא לא תרנגול הודו, כך הוא בטוח עוד יותר שהוא הינדיק.

והפתרון של החכם היה, להפסיק להתווכח עם בן המלך. החכם בשום שלב לא התווכח עם בן המלך. אין בעיה, מי אתה חושב שאתה? הינדיק?! אין בעיה, זה בסדר גמור שאתה הינדיק. אדרבה, גם אני הינדיק. אבל מה דעתך להישאר הינדיק ולאכול ליד השולחן?!

החכם השתמש ב פסיכולוגיה הפוכה אמיתית כדי לרפא את בן המלך. החכם לא צעק על בן המלך, החכם לא אמר לבן המלך שהוא משוגע, החכם קיבל אותו כפי שהוא. כי כל שאר הרופאים, בוודאי ניסו לצעוק על בן המלך ולהגיד לו שהוא השתגע ושהוא לא תרנגול הודו. כל אותם רופאים "חכמים", ניסו ללא הועיל להשתמש בכוח מול בן המלך. אך הם רק גרמו לו לנזק נוסף כנ"ל.

לעומת זאת, החכם לא השתמש בכוח אלא במוח. החכם התייחס לאותו משוגע שכולם התייאשו ממנו, החכם התייחס אליו בצורה מכובדת. הוא לא השפיל אותו, לא התווכח איתו ולא העיר לו שום הערה. החכם התייחס לאותו בן מלך בצורה מכובדת. אדרבה, הוא התנהג בצורת ההתנהגות החיצונית של בן המלך, דהיינו כיבד את מרחב השליטה של בן המלך, ונתן לו להרגיש שהוא משהו.

ומה היתה השיטה של החכם? השיטה שלו היתה ממש פשוטה (פסיכולוגיה הפוכה אמיתית). אין בעיה שתחשוב שאתה הינדיק, אבל תתנהג כמו בן אדם. דהיינו לא משנה מה עשית, מה עבר עליך, מה אתה חושב שעשית, כמה טעויות נדמה לך שעשית, כמה כישלונות נכשלת ואתה עדיין נכשל, הכל בסדר גמור, אל תילחץ מכך. כי הטעות הגדולה ביותר שאפשר לעשות, היא לצעוק ולריב עם הינדיק. דהיינו שהאדם מתחיל להאשים את החלק של ההינדיק שיש בו.

כך גם אנו כאשר אנו רוצים להצליח עם תלמידינו עלינו לרדת לדרגתם. להתחבר אליהם לאט ובהדרגה.

ובפינת המולטימדיה

·         אני מצרף מצגת שיכולה לשמש אתכם בהרבה נושאים

המורה של דר סטודדארד

·         את הסרט תיכון ההזדמנות האחרונה אני מאמין שרובכם כבר ראיתם. המוטו של הסרט הוא ההתחברות לתלמיד בגישה אחרת. לחץ כאן (הסרט במלואו נמצא בדיסק מספר 1)

·         ישנם תלמידים שחווים דחיה מחבריהם. הנה קטע שנקרא הברווזון המכוער 

·         גם לני רביץ מגיש לנו הרצאה מצחיקה שדנה בנושא המדובר "תלמיד שמח"

חלק א 

חלק ב 

ונסיים בבדיחה אהובה עליי מאוד:

מרצה לפסיכולוגיה מסביר איך אפשר לעצבן בן אדם, ואומר: "יש 3 סוגים של מצבים בהם אדם יכול להימצא."
לצורך הדגמה הוא מרים שפופרת ומחייג למספר כלשהו.
בחור עונה לטלפון והמרצה שואל אותו: "חיים בבית?"
"זאת טעות", עונה הבחור ומנתק בכעס.
המרצה מסביר: "מצב ראשון, הבחור כועס, אבל עדיין שולט על עצמו."
המרצה מחייג שוב לאותו מספר, ושוב שואל את הבחור: "חיים בבית?"
הבחור מעבר לקו מתחיל להתעצבן ואומר: "מה קרה לך? אין פה אדם בשם חיים! עזוב אותי כבר!"
המרצה מסביר לסטודנטים: "זה מצב עצבנות שני. הבחור מתחיל לצאת מדעתו."
המרצה שוב מחייג לאותו המספר, ושואל: "חיים בבית?"
הבחור מעבר לקו מתעצבן, מתחיל לצעוק, מקלל את המרצה ובסוף מנתק.
המרצה מסביר לתלמידיו: "עכשיו ראינו איך האדם לא שולט על מעשיו ודיבורו. הוא נורא עצבני ולכן הוא איבד קשר עם המציאות."

פתאום סטודנט אחד אומר: "יש עוד מצב אחד שלא הזכרת."
המרצה המופתע עונה: "בבקשה בוא ותראה."
הסטודנט מרים את השפופרת ומתקשר לאותו המספר.
כשעונים לו הוא אומר: "שלום, קוראים לי חיים, מישהו התקשר ורצה אותי?"

ועוד אחת שקשורה לשבוע שעבר…

אחד מביא לאשתו מתנה ליום הולדת שרשרת זהב. היא מתרגשת כולה ואומר לו מהיכן השגת זאת. הוא עונה לה "מחסדי נעמי"

האשה נפגעת ואומרת מה אנחנו נזקקים? אומר לה הבעל

"מה את רוצה, גם רבקה קיבלה זהב "מיד אליעזר"….

ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן  – נייד 0556607129

פרק 6

שאלה:

שלום יוני, כתבת בטור הקודם על הצורך בלקבל את הכאב של הילד וכך הוא נרגע יותר מהר, רציתי לדעת  איך מה שכתבת מתבטא אצל מבוגרים. הרי אמנם אנחנו (לפחות הגברים) בוכים פחות מילדים אבל גם לנו יש רגשות קשים שהולכים ומתעצמים כאשר הם לא מקבלים יחס למשל עצבות  או הרגשה שלא מעריכים אותי?

תשובה: שאלת נכון, באמת גם אצלנו המבוגרים ישנם רגשות המשוועים ליחס ויותר מכך, הם הולכים ומתגברים ככל שאנחנו מתעלמים מהם.

צריך לדעת: באופן כללי כל רגש שאנחנו מדחיקים או מתעלמים ממנו, יחזור אלינו מאוחר יותר בצורה חזקה יותר.

לדוגמא: לפני כחצי שנה הגיע אלי אברך בטענה שיש בו דיכאון שמלווה אותו כבר כמה שנים. בשלבים הראשונים, כך סיפר, הוא ניסה להדחיק את העניין והשתמש בשיטות שונות בכדי לשמח את עצמו. אבל, כבר אמרנו שכאשר אנחנו מתעלמים הרגש מתגבר וכך באמת קרה לו. מאוד יכול להיות שאם אותו אברך היה מתייחס בצורה הנכונה לרגש של הדיכאון מראש, היו נחסכות ממנו כמה שנים של ייסורים.

הרבה פעמים אנחנו מדחיקים רגש מסוים כי אנחנו מפחדים שהוא ישתלט עלינו ונהיה כאילו לעולם. כאן אני רוצה להזכיר כלל שכבר כתבתי לפני כמה שבועות: רגשות הם דבר שחולף!!! אם כך אתייחס אליהם לא אצטרך להדחיק אותם.

אז מה שביל הזהב ביחס לרגשות?

קודם כל אני צריך להכיר בהם, כאשר אני מכיר בהם הם כבר מאבדים מהעוקץ שלהם, בדיוק כמו התינוק שבוכה עד שאני מכיר בכאב שלו. לאחר מכן אני מזכיר לעצמי שעוד כמה זמן גם הרגש הזה יעבור כי הוא רק רגש.

ככלל, הדבר המזיק ביותר שניתן לעשות הוא, להיבהל מרגש שעולה בי כי במקרה של בהלה יכולים להיות רק שתי אפשרויות: או בריחה (הדחקה) או השלמה שאני כזה (תיוג עצמי).

לכן, בפעם הבאה שמתעורר בך רגש שלילי תסתכל עליו בנחת ותגיד לו: שלום עליך אני יודע שאתה כאן, נעים מאוד. אבל גם אל תשכח להגיד לו: אני יודע שעוד מעט אתה תעבור כפי שהגעת. בהצלחה.

יש לפתוח את הפרק בגוגל כרום

שימו לב – כדאי לצפות בסרטונים במסך מלא במיוחד עם תלמידים

שלום שוב

כמה הערות

• • בקריאה ראשונה של הפרק, מתגנבת תחושה שאולי הפרק מיועד רק להורים. התחושה בהחלט נכונה אך לא מדויקת. ישנה מחלוקת בין אנשי החינוך האם הבית נכנס לבית הספר או לא. האם מתפקידי כאיש חינוך, לדבר עם הילדים על היחסים שלהם בבית עם ההורים או עם שאר ילדי הבית? אני סבור למרות המחלוקת אין לנו ברירה אלא להתייחס לעניין כי כל ילד מגיע עם מטען כזה או אחר על המתרחש בביתו. כמובן צריך לעשות זאת בחכמה ובעדינות. אני חייב לציין כשפתחתי את הנושא עם הורים בסדנא או עם התלמידים במפגש, התגלו לי פרטים כל כך חשובים בהבנת הסיטואציה המשפחתית שקיימת בבית (לדוגמא: גליתי שיושב אצלי תלמיד שלא מדבר עם אחיו כמה חודשים והדבר מערער את כולם בבית. חישבו על שולחן השבת שיש להם, על נסיעות משותפות וכו'). לכן עשו שימוש בסרטונים ובמידע שיש בפרק הזה ואל תחששו מהעניין. אשמח לשמוע תגובות ורשמים.

• • כנראה שהפרק הקודם והפרק על רחל אמנו עזרו  להרבה מאוד אנשים. תודה לכולם על הברכות והתודות. אני מתנצל בפני מי שלא הגבתי לו עקב חוסר זמן

• ברכות לעשרות המצטרפים החדשים לרשימת התפוצה

ובתוכן 

• • רעיון חינוכי "מריבות בין אחים"

• • שאלון קצר

• • ארבעה סרטונים בנושא

• • סיפור מרגש במיוחד של הרב רסקין

• מאמר חשוב בנושא מאת דינה ברוצקי

• בדיחה ממקור לא ידוע
• משפחה בפרשה – הרב מרדכי שפייר
• מוח 1 – למה ילד בוכה  – יוני נוימן

מריבות בין אחים

"המריבות מטריפות את דעתנו", אני לא יודעת מה יקרה קודם. או שהם יהרגו זה את זה או שאני אהרוג אותם", אני מסתדרת מצוין עם כל ילד בנפרד, אבל כששניהם יחד, אני לא יכולה לסבול אף אחד מהם". אלו תגובות ששומעים מהורים בנושא מריבות ילדיהם. מהיכן הכל מתחיל? דומה שהמומחים בתחום מסכימים שבשורש קינאת האחים מצוי רצון עמוק של כל ילד לאהבה בלעדית של הוריו. לפיכך מובן מדוע נוכחותם של אחים אחרים מטילה צל על אהבת הוריו אותו. אנחנו כהורים צריכם למצוא דרכים להבטיח לכל ילד שהוא או היא הם בטוחים, מיוחדים, אהובים. כדאי לשאול את עצמנו מספר שאלות:

• • האם יש משהו במה שאת עושה עם ילדיך שמסייע לכאורה ליחסים ביניהם?

• • האם יש משהו במה שאת עושה שמחמיר לכאורה את היחסים ביניהם?

• • האם זכורים לך הדברים שעשו הוריך, שהגבירו את העויינות בינך לבין אחיך/אחיותיך

• האם הם עשו אי פעם משהו שצמצם את העויינות?

ספר בראשית כבר בפסוקים הראשונים של פרשת תולדות מכין את הקורא ליריבות העתידה להתפתח בין האחים התאומים יעקב ועשו. חשוב לשיים לב למילים "ויאהב יצחק את עשיו, כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב". כל ילד כמה ואף זכאי, לאהבה ללא תנאי מצד אביו ואמו. ככלות הכל לא הילד ביקש להיוולד, ועל כורחו נוצר. המפגש עם העולם מזמן לו התמודדויות שאינן פשוטות וכדי להתגונן מפני הלחצים השונים המופעלים עליו מצד הסביבה ולעמוד בהם, זקוק הוא בראש ובראשונה לאהבתם של הוריו. הבית הוא המקום שתמיד יקבלו אותך בזרועות פתוחות, גם כאשר כל הדלתות ייטרקו בפניך. בחברה הפטריאכלית של הימים ההם הזדקק יעקב בעיקר לחיבוקו החם ואהוב של אביו. אבל יעקב לא זכה לאהבתו של אביו וכך עמדה בפניו רק דרך אחת להשיגה… את הסוף כולנו מכירים. הסיפור הבא עשוי לשפוך אור על אותו צורך של בא על סיפוקו, על הריקנות המקוננת בלב ועל הכאב, שעמם יוכל להזדהות רק ילד החש לחרדתו כי הוריו האהובים דוחים אותו ואינם משיבים לו אהבה.

כך מספר הרב רסקין: רעייתי ואני מכירים אישה יפה וחכמה, שאנו מעריכים ואוהבים מאוד. מדובר בניצולת שואה בעלת אופי חזק, כן וישיר. באחת משיחותינו הרבות, שבהן נהגה מידי פעם להעלות זיכרונות מימי ילדותה, אמרה כבדרך אגב שאחד הימים המאושרים ביותר בחייה היה היום שבו קרעו אותה הנאצים ממשפחתה ושלחוה למחנה השמדה. למראה הזעזוע שהסתמן על פנינו חייכה ואמרה, כי אחותה הגדולה – "דוסית אדוקה ויראת שמים" – הייתה הבת המועדפת במשפחה, ואילו היא – הבעייתית, שלא אהבה ללכת בתלם – הייתה "הכבשה השחורה". אם למשל, נותרו בבית קמצוף חמאה ומעט מרגינה, הייתה אחותה מקבלת את החמאה ואילו היא הייתה מקבלת את המרגרינה. וכיצד הסבירה זאת אימה? היא הייתה אומרת מבלי להניד עפעף: "מרים מכלה את כוחותיה בתפילה, בעוד שאת עושה קיצורי דרך, כך שאת יכולה בהחלט להסתפק בפחות."

קשות במיוחד היו מילותיה של האם כאשר ביתה הצעירה הייתה מוציאה אותה מכליה: "את לא הבת שלי! אחותך נולדה בבית, אבל את נולדת בבבית החולים – החולים החליפו, כנראה, בינך לבין התנוקת האמיתית שלי!

בשנת 1942 נכנסו בנאצים לעיר הולדתה בנדז'ין וריכזו את הילדים למשלוח. רק היא והוריה היו בבית כאשר נשמעו החבטות בדלת. אביה ניסה לייתב את ידיו הרועדות תוך כדי כתיבת  "קוויטל" (פתק שנהגו לרשום החסידין ועליו יש בקשה לישועה) לאדמו"ר מגור, ואילו אמה השליכה עצמה לרגלי הרוצחים הנאצים, והתחננה כי ייקחו אותה ויחוסו על חיי בתה. ידידתינו סיפרה לנו כי גם כאשר העמיסו אותה על קרון הבקר, לא חשה בלבה כל פחד. תחת זאת הציף אותה גל חם של אושר ושמחה: עתה ידעה בוודאות, לראשונה בחייה, שאמה ואביה אוהבים אותה, שהיא בת רצויה להוריה ושסוף סוף מקבלים אותה כמות שהיא ולא דוחים אותה בגלל מעשיה. 

בדיחה בנושא:

היה היו שני אחים שאהבו איש את רעהו וקיבלו בירושה מאביהם חלקת אדמה. האח האחד היה נשוי ומטופל בילדים ואילו האח השני רווק.

כך חיו ועיבדו איש את חלקת שדהו משך השנה. והנה הגיעה שעת הקציר והם קוצרים את השיבולים במשך היום ובלילה ישנים בשדה מעמל היום כמנהג הימים ההם.

ובלילה באות המחשבות לאח הרווק. – אחי נשוי ויש לו ילדים, הוצאותיו מרובות משלי. ודאי הוא צריך אלומות שיבולים יותר ממני, אקום ואעביר אליו בשקט בלי שירגיש אלומות שיבולים וכך יוכל להתפרנס בכבוד.

קם בלילה האח הרווק והעביר עשר אלומות שיבולים אל ערמת האלומות של אחיו וחזר לישון.

עוד באותו לילה נדדה שנתו של האח הנשוי – אחי עדיין רווק, לא זכה כמוני להקים משפחה. ודאי צורך לו בכסף רב, מי יודע אם יספיקו לו האלומות לדאוג לצרכי חתונה ובית. מי אם לא אני אחיו, היכול לעזור לו. קם האח הנשוי והעביר בשקט בשקט עשר אלומות שיבולים לערמת האלומות של אחיו הרווק.

למחרת בבוקר התפלא כל אחד מן האחים לראות שלא חסרה בערמת האלומות שלו אף אלומת שיבולים.

כך נהגו האחים למחרת ואילו בלילה השלישי נפגשו שני האחים בחצי הלילה באמצע הדרך, עם אלומות השיבולים שרצו להעביר איש אל אחיו. ומספרים כי במקום בו נפגשו שני האחים החליט ה' להקים את בית המקדש.

הספור והגרסה  הפחות ידוע מספר על שני אחים ששנאו אחד את השני וכל אחד ניסה לגנוב לשני מערמת התבואה. לאחר כמה לילות שבהם כל אחד מהאחים גנב אחד לשני, נפגשו השניים והתחילו לריב. ומספרים כי במקום שבו נפגשו האחים החליט ה' להקים את הכנסת…

ובפינת המולטימדיה

• מריבות בין אחים 1 

• מריבות בין אחים 2 

• מריבות בין אחים 3

• פתרון מעניין למריבות בין אחים 

• בגישה ייחודית של דיון פתוח מבררים הילדים, האם אפשר להימנע ממריבות בין אחים, מציעים פתרונות מעשיים להבנת הזולת, ועומדים על מקומה של האהבה בפתרון הבעיה. –לחץ כאן

נספח – מאת דינה ברוצקי

מריבות בין הילדים באות בעיקר כדי למשוך את תשומת ליבם של ההורים. לעתים באות המריבות לבדוק את ההורים, עד איזה גבול אפשר להגיע אתם.

יש ילדים המתחילים מריבה, כדי ליצור קואליציה עם אחד ההורים נגד האח או האחים, או כדי לסכסך בין ההורים. יש הרבים כדי לבסס את תחושת השייכות שלהם, שאינה מושגת בדרכים חיוביות של שיתוף, התייעצות ובקשת עזרה. יש ילדים המנסים בדרך זו את מיקומם במערך המשפחתי.

הורים מתקשים לעמוד מנגד כאשר הילדים רבים, לא רק בגלל הרעש והטרדה או הדאגה לילד הקטן והחלש יותר, אלא גם משום שהמצב הזה פוגע בהם, בתדמית שלהם כהורים טובים שחינכו את ילדיהם כהלכה.

הצורה שבה אמהות רבות מגיבות על המריבות מגרה את הילדים לריב עוד יותר. בייחוד כאשר האם מתערבת לטובת אחד הילדים ומגוננת עליו מפני האחרים. מה גם, שבמקרים רבים הקטן והחלש הוא זה שמתחיל במריבות כדי לזכות בהתערבות ובהגנת אמו, וזו השיטה שלו, ה"פטנט" שלו, להכריח את אימא להראות שהיא מעדיפה אותו. לכן טעות לחשוב, שתמיד החזק והתוקפני הוא הרשע המתחיל במריבות, במקרים רבים דווקא הוא הקורבן.

התערבות ההורים במריבות, כמעט בכל המקרים, מוסיפה שמן למדורה ומלבה את המריבה במקום להפסיק אותה.
אנחנו למדנו בחוג הורים כמה חשוב ומועיל להפסיק להתערב במריבות. בחוברת שמחולקת במכון אדלר לתלמידי בית ספר להורים כתוב:

"אם ההורים לא יתערבו במריבות הם יאפשרו לילדים ללמוד מהם המגבלות של כל אחד מהם, מה המחיר של כל התנגשות כזאת ואיך לפתור את הבעיה.
אילו היה להורים הכוח להסתכל במריבות ילדיהם מן הצד, הם היו רואים שהילדים מפסיקים אחרי זמן את המריבות כדרך חיים.
הילדים רבים, וכך הם לומדים להתמודד עם דברים. כך הם לומדים מה זה כוח, שוחד, השפעה, איומים, משא ומתן, הסכם ופשרה. כך הם לומדים מהן הדרכים שלהם להשיג מה שהם רוצים, מתי הם מחליטים לעמוד על שלהם ומתי כדאי להם לוותר.
רוב ההורים חושבים שהורים טובים צריכים להגן על החלש. ולכן הם מתערבים במריבות. כדי שהאח הגדול לא יציק וירביץ לאחותו הקטנה והחלשה. או כדי שהאחות הקטנה לא תפגע באחיה הגדול, הרגיש והעדין.
אבל אם ההורים יניחו לילדים, יתכן שבתחילה האחות ה"חלשה" תוותר כל הזמן לאחיה. אבל אחרי תקופת מה היא תבין שאין לה שום רווח מהוויתורים האלה. שאין לה הרווח שהייתה מקבלת ע"י התערבות ההורים, שהיו באים להגן עליה, לחזק אותה בוויתוריה, לעודד אותה ולומר לה כמה שהיא טובה ומסכנה שהיא מוותרת. היא תחליט שנמאס לה לוותר כל הזמן לאחיה, ותחדל מזה. וכך היא תוכל לפתח יכולת לעמוד על שלה, בלי צורך בעזרתם של המבוגרים.
אם ההורים מתערבים בכך שהם דורשים מהילדה לוותר, היא תקבל מסר שרק כאשר היא "טובה" ומוותרת, היא שומרת על מקומה אצלם. זה מסר שמעבירים ההורים לילדים כאשר הם מבקשים מהם לוותר לאחיהם הקטן.
מסתבר שבניסיון, שהצטבר במשך שנים רבות, לא קרה אף פעם שילד הזיק לאחיו, כאשר ההורים הפסיקו להתערב. קרו מקרים שילד הזיק לאחיו, כאשר הורים החליטו שהם מתערבים רק במקרים קיצוניים. הורים שאינם מתערבים במריבות שבין ילדיהם, מאפשרים לילדיהם להתנסות בכל מיני תחומים, בכל האפשרויות, ואז הכל פתוח לפני כל ילד."

ילדיי הם המורים החשובים שלי, ומהם למדתי שרעיון חוסר ההתערבות המוחלטת לוקה בחסר.

מעדותה של בתנו האמצעית, בהיותה בת 14:
היה לי מאד רע (ועדיין) עם כך שאתם לא מתערבים במריבות שלנו, כי בלי שום התערבות מצדכם סופם של הריבים היה, פשוט, ניצחון של החזקה, והחזקה היא תמיד אביטל, ואני תמיד הרגשתי חסרת אונים, בלי אמצעים להתגונן ובלי עזרה מכם.
תמיד אמרתם לנו לפתור את זה בינינו, לדבר, לסכם… אבל אף פעם לא יצא מזה כלום. במקום לעזור לנו לשפר את היחסים בינינו, פשוט הורדתם מכם את האחריות על העניין, והעברתם אותה לידינו, ולנו לא היו האמצעים לפעול בעניין.
אני לא חושבת שהרעיון של "לא להתערב" הוא לא לנתק את עצמכם לחלוטין מהיחסים בינינו, אלא אולי לא לנסות לשפוט את הצדדים, או את הריב לא להצדיק אחד מהצדדים ולהאשים צד אחר, ובכך להיות הוגנים כלפי שני הצדדים ולא לעורר אותם לכעוס עוד יותר אחד על השני. היום אני רואה את היחסים ביני לבין אביטל רגועים מבעבר. אני בטוחה שלביה"ס להורים יש חלק כלשהו בכך, אבל אני חושבת שזה בעיקר כיוון ששתינו התבגרנו, וגם בגלל שאביטל עכשיו בפנימייה ויש לנו פחות חיכוכים.

העמדה שלנו הייתה קיצונית וקשוחה מדי, לא ידענו איך להגיב על המריבות חוץ מ"לא להתערב", ופירשנו את זה כ"להתעלם".

גישה מעשית ורגישה יותר מצאתי בספר "אחים ללא יריבות" של אדל פייבר ואליין מייזליש:
לילדים צריך לתת את החופש לפתור את חילוקי הדעות ביניהם בעצמם. אבל ילדים זכאים גם להתערבות של מבוגר כשזה נחוץ. אם ילד אחד מתעלל באחר, גופנית או מילולית, עלינו להתערב. אם קיימת בעיה המפריעה לכל המשפחה, גם אז עלינו להתערב. אם קיימת בעיה השבה ומופיעה שהילדים לא הצליחו להגיע לפתרונה, עלינו להתערב.
אבל פה ההבדל: אנחנו מתערבים, לא במטרה ליישב את הויכוח ביניהם או לפסוק דברים, אלא כדי לשחרר ערוצי תקשורת חסומים באופן שיהיה ביכולתם לשאת ולתת שוב ביניהם.

הצעה לצורת התערבות במצב מסוכן:

1. תארו מה אתם רואים.
"אני רואה שני ילדים כועסים מאד שעומדים לפגוע זה בזה."
2. הפרידו בין הילדים.
"לא בטוח להיות ביחד. אנחנו זקוקים לפסק-זמן להרגעת הרוחות.
מהר, אתה לחדרך, ואתה לשלך!"

יתכן כי יהיו לילדים מסוימים חילוקי דעות ביניהם, קשים מכדי לפתור אותם בעצמם. אבל נטייתנו כמבוגרים היא לזלזל במריבות ילדינו, להתייחס אליהן כ'סתם דיבורים של ילדים' ולקוות שהמריבות תיפסקנה איכשהו. אבל חשוב שנהיה מודעים לכך שמקצת הבעיות בין אחים ואחיות אינן נפסקות ' סתם כך'. הן מתמידות ונעשות מקור למתח ולדאגה לילדים.

הצעה מעשית למצב בו הילדים אינם יכולים לפתור בעיה ביניהם:

1. קראו את היריבים לפגישה. הסבירו את מטרתה ואת כללי היסוד.
2. כיתבו רגשותיו ודאגותיו של כל ילד, וקיראו אותם באוזניהם.
3. הקציבו זמן לטענות שכנגד.
4. הזמינו את כולם להציע פתרונות.
5. החליטו על אילו פתרונות כולם יכולים להסכים.
6. מעקב.

ועוד הערה חשובה מתוך אותו הספר:
"אנחנו מנסים לא להתערב, אבל כשאנחנו מוכרחים להתערב, יהיה זה תמיד מתוך כוונה שברגע המוקדם ביותר האפשרי נחזיר את ילדינו למשא-ומתן ביניהם. זו ההכנה הטובה ביותר שאני יכולים להעניק להם לשארית חייהם."

דרך נהדרת להוריד את רמת המתיחות בין הילדים ולעזור להם לפתור את הקונפליקטים בצורה יעילה היא שיחה משפחתית.
השיחה המשפחתית היא פגישה של המשפחה, ושההשתתפות בה היא זכות ואין כופים אותה על מי שאינו רוצה. מטרתה לטפל בענייני המשפחה כגון הכנת תכניות, בירור תלונות, יישוב סכסוכים, עריכת הסכמים וקביעת חוקים ונוהגים.
בשיחה המשפחתית רשאי כל אחד להביע את דעותיו ותלונותיו והשאר מקשיבים לו. יש זמנים קבועים לשיחות, ובני המשפחה מתרגלים לשמור על טענותיהם ובעיותיהם לדיון השבועי, וכך נמנעים סכסוכים וויכוחים במהלך השבוע.

ביבליוגרפיה:
1. אדל פייבר ואליין מייזליש "אחים ללא יריבות"
2. אילון בבלי "זה קורה במשפחות הכי טובות"
3. מכון אדלר "הורים, ילדים ומה שביניהם"
4. סיימור ר' רייט "קנאת אחים"
5. תלמה בר אב "לגעת בחיים"

פינה חדשה מאת הרב מרדכי שפייר speier44@gmail.com

מרדכי שפייר

מדריך חלמי"ש – חינוך לחיים במשפחה

מחוז ירושלים

מרצה ומנחה סדנאות בנושאי הורות ומשפחה

                                                                                                            "משפחה בפרשה"

לפתיחת הקובץ – משפחה בפרשה – תולדות

ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן  – נייד 0556607129

פרק 5

בסיעתא דשמייא

חשבתם פעם מדוע פעמים רבות כאשר הילדים שלנו מקבלים מכה או נעלבים הם מתחילים בכי בלתי פוסק? הרי הבכי שלהם בדרך כלל הוא בלי פרופורציה למכה שהם קיבלו.

התשובה שאני מקבל בדרך כלל היא: מה השאלה בכלל, ילד לא יודע לשלוט בבכי שלו. וחוץ מזה אין לו תפיסה על איך שמסתכלים עליו אז אין לו בעיה לבכות ולבכות.

אני רואה את זה בצורה שונה. בעקבות ניסוי של שנים רבות שעשיתי על ילדים שלי אני יכול להגיד שאפשר גם אחרת. והעניין פשוט מאוד.

הילד שקיבל מכה או נעלב רוצה רק דבר אחד, הוא רוצה שנכיר בכך שכואב לו, שנכיר בכך שכרגע מתעורר בו רגש שלילי. לצערי מחוסר מודעות רוב ההורים מנסים להפסיק את הבכי במקום לקבל את זה שלילד כואב. ולכן משחררים משפטים לאוויר כגון: "לא נורא מתוק שלי, זה יעבור", "לא לבכות חמודי, תירגע, לא לבכות" ועוד משפטים כגון אלו שבעצם אומרים לילד: 'תפסיק כבר לבכות, אתה עושה לי בושות בגן שעשועים'. כאשר הילד מבין שאנחנו לא מקבלים את הכאב שלו ורק רוצים שהכאב יעבור הוא מגביר את הבכי כדי שסוף סוף נבין שכואב לו והוא צריך הכרה בזה. ואז, לעיתים ההורה מבין ולעיתים אחרי כמה דקות הילד כבר מתייאש מכך ומפסיק לבכות.

ישנו פתרון פשוט יותר, כאשר אחד הילדים שלנו קיבל מכה אנו נדרשים להזדהות אתו ולקבל את העובדה שכואב לו. זה לא משנה אם קיבל מכה קטנה, גדולה או שהוא עושה את עצמו מבחינתו יש כאן כאב. לכן ניתן לגשת אליו ולהגיד: "אני רואה שזה כל כך כואב לך אתה רוצה נשיקה?", "מתוק שלי, זה בטח כל כך כואב לקבל מכה כזאת" ועוד משפטים שמראים לילד שאני מבין שכואב לו וזה בסדר גמור שכואב. באורח פלא כאשר ניגשים בצורה כזאת לכאב של ילד הבכי נעצר בשלב מוקדם עוד לפני הצורך להגיע לבכי היסטרי. ככלל, כאשר אנחנו מקבלים את הילדים שלנו הם הופכים להיות יותר רגועים ונינוחים. בהצלחה.