שלום שוב

כמה הערות

• • בקריאה ראשונה של הפרק, מתגנבת תחושה שאולי הפרק מיועד רק להורים. התחושה בהחלט נכונה אך לא מדויקת. ישנה מחלוקת בין אנשי החינוך האם הבית נכנס לבית הספר או לא. האם מתפקידי כאיש חינוך, לדבר עם הילדים על היחסים שלהם בבית עם ההורים או עם שאר ילדי הבית? אני סבור למרות המחלוקת אין לנו ברירה אלא להתייחס לעניין כי כל ילד מגיע עם מטען כזה או אחר על המתרחש בביתו. כמובן צריך לעשות זאת בחכמה ובעדינות. אני חייב לציין כשפתחתי את הנושא עם הורים בסדנא או עם התלמידים במפגש, התגלו לי פרטים כל כך חשובים בהבנת הסיטואציה המשפחתית שקיימת בבית (לדוגמא: גליתי שיושב אצלי תלמיד שלא מדבר עם אחיו כמה חודשים והדבר מערער את כולם בבית. חישבו על שולחן השבת שיש להם, על נסיעות משותפות וכו'). לכן עשו שימוש בסרטונים ובמידע שיש בפרק הזה ואל תחששו מהעניין. אשמח לשמוע תגובות ורשמים.

• • כנראה שהפרק הקודם והפרק על רחל אמנו עזרו  להרבה מאוד אנשים. תודה לכולם על הברכות והתודות. אני מתנצל בפני מי שלא הגבתי לו עקב חוסר זמן

• ברכות לעשרות המצטרפים החדשים לרשימת התפוצה

ובתוכן 

• • רעיון חינוכי "מריבות בין אחים"

• • שאלון קצר

• • ארבעה סרטונים בנושא

• • סיפור מרגש במיוחד של הרב רסקין

• מאמר חשוב בנושא מאת דינה ברוצקי

• בדיחה ממקור לא ידוע
• משפחה בפרשה – הרב מרדכי שפייר
• מוח 1 – למה ילד בוכה  – יוני נוימן

מריבות בין אחים

"המריבות מטריפות את דעתנו", אני לא יודעת מה יקרה קודם. או שהם יהרגו זה את זה או שאני אהרוג אותם", אני מסתדרת מצוין עם כל ילד בנפרד, אבל כששניהם יחד, אני לא יכולה לסבול אף אחד מהם". אלו תגובות ששומעים מהורים בנושא מריבות ילדיהם. מהיכן הכל מתחיל? דומה שהמומחים בתחום מסכימים שבשורש קינאת האחים מצוי רצון עמוק של כל ילד לאהבה בלעדית של הוריו. לפיכך מובן מדוע נוכחותם של אחים אחרים מטילה צל על אהבת הוריו אותו. אנחנו כהורים צריכם למצוא דרכים להבטיח לכל ילד שהוא או היא הם בטוחים, מיוחדים, אהובים. כדאי לשאול את עצמנו מספר שאלות:

• • האם יש משהו במה שאת עושה עם ילדיך שמסייע לכאורה ליחסים ביניהם?

• • האם יש משהו במה שאת עושה שמחמיר לכאורה את היחסים ביניהם?

• • האם זכורים לך הדברים שעשו הוריך, שהגבירו את העויינות בינך לבין אחיך/אחיותיך

• האם הם עשו אי פעם משהו שצמצם את העויינות?

ספר בראשית כבר בפסוקים הראשונים של פרשת תולדות מכין את הקורא ליריבות העתידה להתפתח בין האחים התאומים יעקב ועשו. חשוב לשיים לב למילים "ויאהב יצחק את עשיו, כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב". כל ילד כמה ואף זכאי, לאהבה ללא תנאי מצד אביו ואמו. ככלות הכל לא הילד ביקש להיוולד, ועל כורחו נוצר. המפגש עם העולם מזמן לו התמודדויות שאינן פשוטות וכדי להתגונן מפני הלחצים השונים המופעלים עליו מצד הסביבה ולעמוד בהם, זקוק הוא בראש ובראשונה לאהבתם של הוריו. הבית הוא המקום שתמיד יקבלו אותך בזרועות פתוחות, גם כאשר כל הדלתות ייטרקו בפניך. בחברה הפטריאכלית של הימים ההם הזדקק יעקב בעיקר לחיבוקו החם ואהוב של אביו. אבל יעקב לא זכה לאהבתו של אביו וכך עמדה בפניו רק דרך אחת להשיגה… את הסוף כולנו מכירים. הסיפור הבא עשוי לשפוך אור על אותו צורך של בא על סיפוקו, על הריקנות המקוננת בלב ועל הכאב, שעמם יוכל להזדהות רק ילד החש לחרדתו כי הוריו האהובים דוחים אותו ואינם משיבים לו אהבה.

כך מספר הרב רסקין: רעייתי ואני מכירים אישה יפה וחכמה, שאנו מעריכים ואוהבים מאוד. מדובר בניצולת שואה בעלת אופי חזק, כן וישיר. באחת משיחותינו הרבות, שבהן נהגה מידי פעם להעלות זיכרונות מימי ילדותה, אמרה כבדרך אגב שאחד הימים המאושרים ביותר בחייה היה היום שבו קרעו אותה הנאצים ממשפחתה ושלחוה למחנה השמדה. למראה הזעזוע שהסתמן על פנינו חייכה ואמרה, כי אחותה הגדולה – "דוסית אדוקה ויראת שמים" – הייתה הבת המועדפת במשפחה, ואילו היא – הבעייתית, שלא אהבה ללכת בתלם – הייתה "הכבשה השחורה". אם למשל, נותרו בבית קמצוף חמאה ומעט מרגינה, הייתה אחותה מקבלת את החמאה ואילו היא הייתה מקבלת את המרגרינה. וכיצד הסבירה זאת אימה? היא הייתה אומרת מבלי להניד עפעף: "מרים מכלה את כוחותיה בתפילה, בעוד שאת עושה קיצורי דרך, כך שאת יכולה בהחלט להסתפק בפחות."

קשות במיוחד היו מילותיה של האם כאשר ביתה הצעירה הייתה מוציאה אותה מכליה: "את לא הבת שלי! אחותך נולדה בבית, אבל את נולדת בבבית החולים – החולים החליפו, כנראה, בינך לבין התנוקת האמיתית שלי!

בשנת 1942 נכנסו בנאצים לעיר הולדתה בנדז'ין וריכזו את הילדים למשלוח. רק היא והוריה היו בבית כאשר נשמעו החבטות בדלת. אביה ניסה לייתב את ידיו הרועדות תוך כדי כתיבת  "קוויטל" (פתק שנהגו לרשום החסידין ועליו יש בקשה לישועה) לאדמו"ר מגור, ואילו אמה השליכה עצמה לרגלי הרוצחים הנאצים, והתחננה כי ייקחו אותה ויחוסו על חיי בתה. ידידתינו סיפרה לנו כי גם כאשר העמיסו אותה על קרון הבקר, לא חשה בלבה כל פחד. תחת זאת הציף אותה גל חם של אושר ושמחה: עתה ידעה בוודאות, לראשונה בחייה, שאמה ואביה אוהבים אותה, שהיא בת רצויה להוריה ושסוף סוף מקבלים אותה כמות שהיא ולא דוחים אותה בגלל מעשיה. 

בדיחה בנושא:

היה היו שני אחים שאהבו איש את רעהו וקיבלו בירושה מאביהם חלקת אדמה. האח האחד היה נשוי ומטופל בילדים ואילו האח השני רווק.

כך חיו ועיבדו איש את חלקת שדהו משך השנה. והנה הגיעה שעת הקציר והם קוצרים את השיבולים במשך היום ובלילה ישנים בשדה מעמל היום כמנהג הימים ההם.

ובלילה באות המחשבות לאח הרווק. – אחי נשוי ויש לו ילדים, הוצאותיו מרובות משלי. ודאי הוא צריך אלומות שיבולים יותר ממני, אקום ואעביר אליו בשקט בלי שירגיש אלומות שיבולים וכך יוכל להתפרנס בכבוד.

קם בלילה האח הרווק והעביר עשר אלומות שיבולים אל ערמת האלומות של אחיו וחזר לישון.

עוד באותו לילה נדדה שנתו של האח הנשוי – אחי עדיין רווק, לא זכה כמוני להקים משפחה. ודאי צורך לו בכסף רב, מי יודע אם יספיקו לו האלומות לדאוג לצרכי חתונה ובית. מי אם לא אני אחיו, היכול לעזור לו. קם האח הנשוי והעביר בשקט בשקט עשר אלומות שיבולים לערמת האלומות של אחיו הרווק.

למחרת בבוקר התפלא כל אחד מן האחים לראות שלא חסרה בערמת האלומות שלו אף אלומת שיבולים.

כך נהגו האחים למחרת ואילו בלילה השלישי נפגשו שני האחים בחצי הלילה באמצע הדרך, עם אלומות השיבולים שרצו להעביר איש אל אחיו. ומספרים כי במקום בו נפגשו שני האחים החליט ה' להקים את בית המקדש.

הספור והגרסה  הפחות ידוע מספר על שני אחים ששנאו אחד את השני וכל אחד ניסה לגנוב לשני מערמת התבואה. לאחר כמה לילות שבהם כל אחד מהאחים גנב אחד לשני, נפגשו השניים והתחילו לריב. ומספרים כי במקום שבו נפגשו האחים החליט ה' להקים את הכנסת…

ובפינת המולטימדיה

• מריבות בין אחים 1 

• מריבות בין אחים 2 

• מריבות בין אחים 3

• פתרון מעניין למריבות בין אחים 

• בגישה ייחודית של דיון פתוח מבררים הילדים, האם אפשר להימנע ממריבות בין אחים, מציעים פתרונות מעשיים להבנת הזולת, ועומדים על מקומה של האהבה בפתרון הבעיה. –לחץ כאן

נספח – מאת דינה ברוצקי

מריבות בין הילדים באות בעיקר כדי למשוך את תשומת ליבם של ההורים. לעתים באות המריבות לבדוק את ההורים, עד איזה גבול אפשר להגיע אתם.

יש ילדים המתחילים מריבה, כדי ליצור קואליציה עם אחד ההורים נגד האח או האחים, או כדי לסכסך בין ההורים. יש הרבים כדי לבסס את תחושת השייכות שלהם, שאינה מושגת בדרכים חיוביות של שיתוף, התייעצות ובקשת עזרה. יש ילדים המנסים בדרך זו את מיקומם במערך המשפחתי.

הורים מתקשים לעמוד מנגד כאשר הילדים רבים, לא רק בגלל הרעש והטרדה או הדאגה לילד הקטן והחלש יותר, אלא גם משום שהמצב הזה פוגע בהם, בתדמית שלהם כהורים טובים שחינכו את ילדיהם כהלכה.

הצורה שבה אמהות רבות מגיבות על המריבות מגרה את הילדים לריב עוד יותר. בייחוד כאשר האם מתערבת לטובת אחד הילדים ומגוננת עליו מפני האחרים. מה גם, שבמקרים רבים הקטן והחלש הוא זה שמתחיל במריבות כדי לזכות בהתערבות ובהגנת אמו, וזו השיטה שלו, ה"פטנט" שלו, להכריח את אימא להראות שהיא מעדיפה אותו. לכן טעות לחשוב, שתמיד החזק והתוקפני הוא הרשע המתחיל במריבות, במקרים רבים דווקא הוא הקורבן.

התערבות ההורים במריבות, כמעט בכל המקרים, מוסיפה שמן למדורה ומלבה את המריבה במקום להפסיק אותה.
אנחנו למדנו בחוג הורים כמה חשוב ומועיל להפסיק להתערב במריבות. בחוברת שמחולקת במכון אדלר לתלמידי בית ספר להורים כתוב:

"אם ההורים לא יתערבו במריבות הם יאפשרו לילדים ללמוד מהם המגבלות של כל אחד מהם, מה המחיר של כל התנגשות כזאת ואיך לפתור את הבעיה.
אילו היה להורים הכוח להסתכל במריבות ילדיהם מן הצד, הם היו רואים שהילדים מפסיקים אחרי זמן את המריבות כדרך חיים.
הילדים רבים, וכך הם לומדים להתמודד עם דברים. כך הם לומדים מה זה כוח, שוחד, השפעה, איומים, משא ומתן, הסכם ופשרה. כך הם לומדים מהן הדרכים שלהם להשיג מה שהם רוצים, מתי הם מחליטים לעמוד על שלהם ומתי כדאי להם לוותר.
רוב ההורים חושבים שהורים טובים צריכים להגן על החלש. ולכן הם מתערבים במריבות. כדי שהאח הגדול לא יציק וירביץ לאחותו הקטנה והחלשה. או כדי שהאחות הקטנה לא תפגע באחיה הגדול, הרגיש והעדין.
אבל אם ההורים יניחו לילדים, יתכן שבתחילה האחות ה"חלשה" תוותר כל הזמן לאחיה. אבל אחרי תקופת מה היא תבין שאין לה שום רווח מהוויתורים האלה. שאין לה הרווח שהייתה מקבלת ע"י התערבות ההורים, שהיו באים להגן עליה, לחזק אותה בוויתוריה, לעודד אותה ולומר לה כמה שהיא טובה ומסכנה שהיא מוותרת. היא תחליט שנמאס לה לוותר כל הזמן לאחיה, ותחדל מזה. וכך היא תוכל לפתח יכולת לעמוד על שלה, בלי צורך בעזרתם של המבוגרים.
אם ההורים מתערבים בכך שהם דורשים מהילדה לוותר, היא תקבל מסר שרק כאשר היא "טובה" ומוותרת, היא שומרת על מקומה אצלם. זה מסר שמעבירים ההורים לילדים כאשר הם מבקשים מהם לוותר לאחיהם הקטן.
מסתבר שבניסיון, שהצטבר במשך שנים רבות, לא קרה אף פעם שילד הזיק לאחיו, כאשר ההורים הפסיקו להתערב. קרו מקרים שילד הזיק לאחיו, כאשר הורים החליטו שהם מתערבים רק במקרים קיצוניים. הורים שאינם מתערבים במריבות שבין ילדיהם, מאפשרים לילדיהם להתנסות בכל מיני תחומים, בכל האפשרויות, ואז הכל פתוח לפני כל ילד."

ילדיי הם המורים החשובים שלי, ומהם למדתי שרעיון חוסר ההתערבות המוחלטת לוקה בחסר.

מעדותה של בתנו האמצעית, בהיותה בת 14:
היה לי מאד רע (ועדיין) עם כך שאתם לא מתערבים במריבות שלנו, כי בלי שום התערבות מצדכם סופם של הריבים היה, פשוט, ניצחון של החזקה, והחזקה היא תמיד אביטל, ואני תמיד הרגשתי חסרת אונים, בלי אמצעים להתגונן ובלי עזרה מכם.
תמיד אמרתם לנו לפתור את זה בינינו, לדבר, לסכם… אבל אף פעם לא יצא מזה כלום. במקום לעזור לנו לשפר את היחסים בינינו, פשוט הורדתם מכם את האחריות על העניין, והעברתם אותה לידינו, ולנו לא היו האמצעים לפעול בעניין.
אני לא חושבת שהרעיון של "לא להתערב" הוא לא לנתק את עצמכם לחלוטין מהיחסים בינינו, אלא אולי לא לנסות לשפוט את הצדדים, או את הריב לא להצדיק אחד מהצדדים ולהאשים צד אחר, ובכך להיות הוגנים כלפי שני הצדדים ולא לעורר אותם לכעוס עוד יותר אחד על השני. היום אני רואה את היחסים ביני לבין אביטל רגועים מבעבר. אני בטוחה שלביה"ס להורים יש חלק כלשהו בכך, אבל אני חושבת שזה בעיקר כיוון ששתינו התבגרנו, וגם בגלל שאביטל עכשיו בפנימייה ויש לנו פחות חיכוכים.

העמדה שלנו הייתה קיצונית וקשוחה מדי, לא ידענו איך להגיב על המריבות חוץ מ"לא להתערב", ופירשנו את זה כ"להתעלם".

גישה מעשית ורגישה יותר מצאתי בספר "אחים ללא יריבות" של אדל פייבר ואליין מייזליש:
לילדים צריך לתת את החופש לפתור את חילוקי הדעות ביניהם בעצמם. אבל ילדים זכאים גם להתערבות של מבוגר כשזה נחוץ. אם ילד אחד מתעלל באחר, גופנית או מילולית, עלינו להתערב. אם קיימת בעיה המפריעה לכל המשפחה, גם אז עלינו להתערב. אם קיימת בעיה השבה ומופיעה שהילדים לא הצליחו להגיע לפתרונה, עלינו להתערב.
אבל פה ההבדל: אנחנו מתערבים, לא במטרה ליישב את הויכוח ביניהם או לפסוק דברים, אלא כדי לשחרר ערוצי תקשורת חסומים באופן שיהיה ביכולתם לשאת ולתת שוב ביניהם.

הצעה לצורת התערבות במצב מסוכן:

1. תארו מה אתם רואים.
"אני רואה שני ילדים כועסים מאד שעומדים לפגוע זה בזה."
2. הפרידו בין הילדים.
"לא בטוח להיות ביחד. אנחנו זקוקים לפסק-זמן להרגעת הרוחות.
מהר, אתה לחדרך, ואתה לשלך!"

יתכן כי יהיו לילדים מסוימים חילוקי דעות ביניהם, קשים מכדי לפתור אותם בעצמם. אבל נטייתנו כמבוגרים היא לזלזל במריבות ילדינו, להתייחס אליהן כ'סתם דיבורים של ילדים' ולקוות שהמריבות תיפסקנה איכשהו. אבל חשוב שנהיה מודעים לכך שמקצת הבעיות בין אחים ואחיות אינן נפסקות ' סתם כך'. הן מתמידות ונעשות מקור למתח ולדאגה לילדים.

הצעה מעשית למצב בו הילדים אינם יכולים לפתור בעיה ביניהם:

1. קראו את היריבים לפגישה. הסבירו את מטרתה ואת כללי היסוד.
2. כיתבו רגשותיו ודאגותיו של כל ילד, וקיראו אותם באוזניהם.
3. הקציבו זמן לטענות שכנגד.
4. הזמינו את כולם להציע פתרונות.
5. החליטו על אילו פתרונות כולם יכולים להסכים.
6. מעקב.

ועוד הערה חשובה מתוך אותו הספר:
"אנחנו מנסים לא להתערב, אבל כשאנחנו מוכרחים להתערב, יהיה זה תמיד מתוך כוונה שברגע המוקדם ביותר האפשרי נחזיר את ילדינו למשא-ומתן ביניהם. זו ההכנה הטובה ביותר שאני יכולים להעניק להם לשארית חייהם."

דרך נהדרת להוריד את רמת המתיחות בין הילדים ולעזור להם לפתור את הקונפליקטים בצורה יעילה היא שיחה משפחתית.
השיחה המשפחתית היא פגישה של המשפחה, ושההשתתפות בה היא זכות ואין כופים אותה על מי שאינו רוצה. מטרתה לטפל בענייני המשפחה כגון הכנת תכניות, בירור תלונות, יישוב סכסוכים, עריכת הסכמים וקביעת חוקים ונוהגים.
בשיחה המשפחתית רשאי כל אחד להביע את דעותיו ותלונותיו והשאר מקשיבים לו. יש זמנים קבועים לשיחות, ובני המשפחה מתרגלים לשמור על טענותיהם ובעיותיהם לדיון השבועי, וכך נמנעים סכסוכים וויכוחים במהלך השבוע.

ביבליוגרפיה:
1. אדל פייבר ואליין מייזליש "אחים ללא יריבות"
2. אילון בבלי "זה קורה במשפחות הכי טובות"
3. מכון אדלר "הורים, ילדים ומה שביניהם"
4. סיימור ר' רייט "קנאת אחים"
5. תלמה בר אב "לגעת בחיים"

פינה חדשה מאת הרב מרדכי שפייר speier44@gmail.com

מרדכי שפייר

מדריך חלמי"ש – חינוך לחיים במשפחה

מחוז ירושלים

מרצה ומנחה סדנאות בנושאי הורות ומשפחה

                                                                                                            "משפחה בפרשה"

לפתיחת הקובץ – משפחה בפרשה – תולדות

ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן  – נייד 0556607129

פרק 5

בסיעתא דשמייא

חשבתם פעם מדוע פעמים רבות כאשר הילדים שלנו מקבלים מכה או נעלבים הם מתחילים בכי בלתי פוסק? הרי הבכי שלהם בדרך כלל הוא בלי פרופורציה למכה שהם קיבלו.

התשובה שאני מקבל בדרך כלל היא: מה השאלה בכלל, ילד לא יודע לשלוט בבכי שלו. וחוץ מזה אין לו תפיסה על איך שמסתכלים עליו אז אין לו בעיה לבכות ולבכות.

אני רואה את זה בצורה שונה. בעקבות ניסוי של שנים רבות שעשיתי על ילדים שלי אני יכול להגיד שאפשר גם אחרת. והעניין פשוט מאוד.

הילד שקיבל מכה או נעלב רוצה רק דבר אחד, הוא רוצה שנכיר בכך שכואב לו, שנכיר בכך שכרגע מתעורר בו רגש שלילי. לצערי מחוסר מודעות רוב ההורים מנסים להפסיק את הבכי במקום לקבל את זה שלילד כואב. ולכן משחררים משפטים לאוויר כגון: "לא נורא מתוק שלי, זה יעבור", "לא לבכות חמודי, תירגע, לא לבכות" ועוד משפטים כגון אלו שבעצם אומרים לילד: 'תפסיק כבר לבכות, אתה עושה לי בושות בגן שעשועים'. כאשר הילד מבין שאנחנו לא מקבלים את הכאב שלו ורק רוצים שהכאב יעבור הוא מגביר את הבכי כדי שסוף סוף נבין שכואב לו והוא צריך הכרה בזה. ואז, לעיתים ההורה מבין ולעיתים אחרי כמה דקות הילד כבר מתייאש מכך ומפסיק לבכות.

ישנו פתרון פשוט יותר, כאשר אחד הילדים שלנו קיבל מכה אנו נדרשים להזדהות אתו ולקבל את העובדה שכואב לו. זה לא משנה אם קיבל מכה קטנה, גדולה או שהוא עושה את עצמו מבחינתו יש כאן כאב. לכן ניתן לגשת אליו ולהגיד: "אני רואה שזה כל כך כואב לך אתה רוצה נשיקה?", "מתוק שלי, זה בטח כל כך כואב לקבל מכה כזאת" ועוד משפטים שמראים לילד שאני מבין שכואב לו וזה בסדר גמור שכואב. באורח פלא כאשר ניגשים בצורה כזאת לכאב של ילד הבכי נעצר בשלב מוקדם עוד לפני הצורך להגיע לבכי היסטרי. ככלל, כאשר אנחנו מקבלים את הילדים שלנו הם הופכים להיות יותר רגועים ונינוחים. בהצלחה.