פרשת לך לך "אהבת הבריות"

 

פרשת לך לך

והפעם פרק מורכב –

  • רעיון חינוכי בנושא "אהבת הבריות"
  • קצת רב נחמן,
  • קצת הרב קוק ,
  • קצת הרב קרליבך.
  • מתכון לאהבת הבריות (תלמידים),
  • סיפור חינוכי לקריאה
  • 2 סרטונים
  • עוד סיפור חינוכי של שולי רנד.
  • וכמובן בדיחה כשרה לסיום

 

פרשת לך לך – אהוב את הבריות

אמא שאוהבת את התינוק שלה, מרגישה לפעמים שהוא היצור הכי מעצבן בעולם (אחרי לילה שלם של צרחות למשל…), אבל האם היא מפסיקה לאהוב אותו בגלל זה? מה פתאום!!! הרי זהו התינוק הכי חמוד, מושלם ויפה בעולם כולו, אז מה אם הוא משגע אותה לפעמים?! – זוהי התמקדות במעלות. אך אותה אישה יכולה להרגיש עוצמה אדירה של כעס כלפי בעלה, שנשאר ער עד מאוחר והפריע לה לישון – כל המעלות שאהבה בו נעלמות אל מול הכעס האחד והיחיד – זוהי התמקדות בשלילי (המאמר המלא נמצא בהמשך)

תמצית שיחה שניתנה בשנה שעברה.

המקורות הם רבים ובהחלט אפשר לנצל זאת לשיחה עם צוות ההוראה שלכם, עם תלמידים ועם הורים.

  • מהי אהבת הבריות אמתית?
  • מה המיוחד באברהם ושרה?
  • האם הדרך לחינוך חייבת להיות עם ענישה?
  • האם יש מושג "להעניש באהבה"?
  • האם ענישה מחוללת שינוי פנימי?

ידועים דברי המדרש על הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן" –  "אמר רב הונא אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים".  כיצד אברהם ושרה מצליחים במשימתם להעביר עולם שלם מאמונה בעצים ואבנים בשמש ובירח –  לאמונה באל אחד.              
אברהם "אוהב את הבריות" כשתפקידו של המחנך הגדול אברהם אבינו היה לגלות את "הנקודות של הטוב הגנוזות במעמקי נשמתנו" ולדאוג "להבלטתם ולהתנוצצותם"…
הסתכלות חינוכית כזו על כל אדם ועל העולם כולו, ההבנה – שכל אדם הוא "חלק אלוה ממעל" ו"שנשמה שנתת בי טהורה היא" – בכוח החשיבה החינוכית הזו אפשר להוביל עולם שלם ל"ה' אחד ושמו אחד".
כנראה שזו איננה עבודה קלה להסתכל ב"עין טובה" – "עבודה גדולה ומאירה היא להסיר את הכעס מן הלב לגמרי, להביט על הכל בעין יפה, בחמלה של חסד שאין לה גבול… למצוא את הצד הטוב שבהם, למעט את הערך של החובה ולהרבות את ערך הזכות"…."אך זה אפשרי, ניתן והכרחי לכל מי שמנסה לעסוק בחינוך, והשכר בא יבוא. " כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד, מתאהב האדם על הבריות בחבה פנימית … התעניינות מצד הטוב, שהוא פוגש תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים…". (הראי"ה,מוסר הקדוש שכ"ד)
גם רבי נחמן מברסלב מדבר באותו עניין ואי אפשר שלא לצטט מתורתו:"דע כי צריך לדון את כל האדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה…ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף על פי כן צריך אתה לחפש ולבקש למצוא בו מעט טוב ששם אינו רשע, כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מיצוה או דבר טוב מימיו, ועל ידי זה שאתה מוצא בו מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה".(ליקוטי מוהר"ן, בפ"ב):
כהמשך לגישתו של ר' נחמן והרב זצ"ל ואולי ל"מעלה מזה" כתב הרב שלמה קרליבך:
"אני רוצה שתדעו משהו כדי להבין את זה יותר טוב: כשאתה אוהב מישהו מאוד אתה מסתכל עליו כל הזמן בעיניים. אתה לא מסתכל עליו כדי לראות איך הוא נראה כי אתה יודע איך הוא נראה, אלא זה "עיני משיח".
נבואה היא כשאני רוצה לדעת מי אתה, מה אתה, איפה אתה, אני מחפש בך אינפורמציה. נביא ממש יכול להגיד לך מה תעשה בשנת אלפיים וחמש בראש השנה. ב"עיני משיח" אני לא רואה משהו שלא ראיתי קודם, אני רק מסתכל עליך. הדרך בה הקב"ה מסתכל על ארץ ישראל היא לא שהוא רוצה לראות. איך היא נראית, אלא שהוא לא יכול להוריד את העיניים, הוא לא יכול להפסיק להסתכל".
ההגדרה היא "עיני משיח" …. כשאתה אוהב מישהו מאוד, אתה לא בודק אותו, רוצה לדעת איפה הוא, ואיזה אינפורמציה יש לדעת עליו – אתה פשוט אוהב אותו ורואה בו טוב, וגם בסדום, המחנך הגדול רואה את דוד המלך"… זאת אומרת" עיני משיח, זהו מבט לא שופט, לא דן את האדם שמולי, אלא פשוט מסתכל עליו באהבה שלמה בלבד.
אחד המשפיעים הגדולים לעיצוב אישיותו של האדם ודימוייו העצמי הוא יחסה של החברה אליו. אצל תלמידינו – החברים, ועולם המבוגרים – הורים ומורים. אברהם אבינו, כולו אהבת הבריות. הוא מתפלל אף על סדום ועל הרשעים שבה (בראשית יח כ-לג) ואינו אומר עליהם "כן יאבדו", אלא: "אולי אפשר להציל, אולי אפשר לעשות משהו

כשאדם אוהב משהו גם הענישה באה מתוך אהבה

כאשר קיימת כפייה חייב להיות לחץ, ואין צורך להיות קיצוני ולשלול את הענישה לגמרי. אין לנקוט ענישה חמורה אלא ענישה מיידית המלווה בהסבר. ענישה צריכה לבוא מתוך אהבה ולא מתוך כעס, ומי שכעסן מטבעו כדאי שיימנע מלהעניש כלל. לילד, כפי שאמרנו, יש חוש טבעי המסייע לו להרגיש את מצבם הפסיכולוגי של ההורים, ולדעת אם ההורים מענישים אותו מתוך שנאה או מתוך אהבה. כאשר הוא חש כי הם אוהבים אותו, הוא יודע שכואב להם לנקוט אמצעי זה. כאשר ההורים חשים כלפי הילד טינה, אז גם אם הם כובשים את כעסם ואינם מענישים, הילד מרגיש באגרסיביות הכבושה – וגם זה מזיק. לפעמים, הענישה חודרת עד עמקי הנפש ומחוללת שינוי פנימי. ואולם אין זה קל לשלוט בכלי הזה. הענישה פועלת ישירות על התנהגות הילד ויותר משהיא מחנכת, היא מאלפת את הילד; חינוך התנהגותי.

אנו תובעים מן הילד התנהגות מסוימת, ויש תחומים שבהם הדבר מוצדק. למשל: אם הילד מפריע בלי הרף, המורה אינו מסוגל לעבוד בכיתה, וההורה אינו יכול לתפקד בבית. הילד חייב להפסיק זאת, ואז אנחנו אומרים: אם תפריע – תיענש. איננו משלים את עצמנו שבזה חוללנו אצלו שינוי פנימי. אנו עדיין מאמינים שהעיקר הוא לעורר בתוך הילד עדינות מוסרית ולפתח את הכוחות הטבעיים הגנוזים בו, אך לפעמים צריך להשתמש בטכניקה של עיצוב התנהגות, כדי להגיע למגמה החינוכית. אם ברגע מסוים יש צורך שילד יישב בשקט על-יד השולחן, כי הוא מפריע לאחרים לאכול, לא נחקור את הרקע הפסיכולוגי למעשיו אלא נכפה עליו את השתיקה, ולו באמצעות עונש.

לפעמים הילד עושה דברים מסוכנים: הוא נשען, למשל, על אדן החלון ונוטה החוצה בצורה מסוכנת. התגובה על המעשה צריכה להיות ענישה, וזה לגיטימי. כך נוצר אצל הילד רפלקס מותנה, להתרחק ממעשים כאלה. כאשר אנחנו מענישים, איננו מחנכים את הילד, אלא משתמשים בטכניקה מסוימת כדי לשמור על שלומו. ואולם יש גם ענישה מחנכת, וכל התורה בנויה על כך.

אצל חכמי החינוך שחיו בצפת לפני ארבע-מאות שנה, כתוב שעד גיל חמש אסור להעניש את הילד כלל, ו"המכה בו חוטא" (ספר סדר-היום לרבי משה בן-מכיר, פירוש המשנה: "בן חמש", דף נג ב). יש גילים שבהם חווית הענישה יכולה להיות חיובית, אבל אין זה דבר פשוט. גם אדם מבוגר יודע שלפעמים ייסורים ממרקים ומטהרים אותו, אך לפעמים הם ממרידים אותו וממוטטים אותו.

החינוך למידות טובות אינו יכול להיעשות על-ידי ענישה, והענישה אינה יכולה להיות עיקרו של החינוך. העיקר בחינוך הם המידות הטובות, החוויה הטבעית, וניצול הזדמנויות. אי-אפשר לחנך ילד מבלי להקדיש לכך זמן רב, ולכן יש לנצל הזדמנויות לשבת עם הילד, לשוחח איתו ולמצוא את הדרך אליו.

יש סיפור שיכול להמחיש לנו שאפשר להגיע לחינוך למידות לא בדרך של כפיה אלא בדרך של דוגמה אישית

מעשה שאירע באדם שהקפיד מדי ערב לאחר עבודתו ללכת ולשמוע שיעור בדף היומי. ואכן כל ערב, בשעה שמונה, לאחר שהיה מסיים עבודתו וחוזר לביתו, היה סועד ארוחת ערב ולקראת השעה תשע היה משים פעמיו לשיעור.
אותו סוחר שעייפותו הייתה רבה עד מאוד, מספר דקות לאחר תחילת השיעור היה עוצם עיניו ונרדם עד סופו של השיעור.
הרב, ששם לב כי מזה תקופה ארוכה אדם זה ישן לו שנת ישרים כמעט משך השיעור כולו, ניגש אליו ובפיו הצעה "ראה, חביבי, את אותו לימוד בדף היומי אני מוסר גם בבוקר. משעה 5 עד 6.30 ולאחר מכן אנו מתפללים שחרית. הצעתי לך: לך לישון שנת  ישרים מוקדם בערב ולשיעור תגיע כאשר הינך עירני. אינני חושב שכאשר אתה נרדם ערב ערב בשיעור תוכל לקבל על כך שכר משמים. שמתי לב שמדי ערב מתחילת השיעור ועד סופו אינך מתעורר אפילו פעם אחת. על כן שמע לעצתי ותהיה נשכר מלימוד דף היומי ומהבנת הגמרא". מגיד השיעור חשב שאין הצעה טובה מזו, אך לא כך חשב הסוחר.
לא, הצעתך אינה טובה לי ואיני יכול לקבלה".
"
מדוע? "שאל הרב "הרי רק כך תוכל להבין את דברי הגמרא".
נאנח הסוחר וענה "מדי ערב כאשר אני שב לביתי, אשתי מגישה לי את ארוחת הערב. מרוב עייפותי אני נרדם ובקושי אני מצליח להיות עירני בזמן הארוחה, ולקראת השעה תשע אני אוזר כוח למרות שאני בשיא העייפות, לפני מיטה מוצעת, החימום פועל ובחוץ הגשם מכה בחלון, והנה אני עושה מאמץ עילאי, עוזב את ה’עולם הזה’ והולך לשיעור.
באותם רגעים ילדיי רואים את כל המחזה. רואים את העייפות, חשים את אפיסת הכוחות שבי ומביטים באבא שלהם האוזר כוחות גוף ונפש ועושה מאמצים עילאיים ללכת לשיעור, ובנימה לבבית לפני צאתי מהבית אני מברך אותם בברכת "לילה טוב!" וברקע אני שומע את בני הקטן זועק ’אבא הולך ללמוד בכולל ערב’, המחזה הקבוע הזה, הרגעים הללו הם הם שחרוטים במוחם של ילדיי ומחדירים לליבותיהם מהי עמלה של תורה. דיוקן אביהם זה נשאר לנצח. וזו הסיבה, כבוד הרב, שאיני יכול להגיע לשיעור מוקדם בבוקר בשעה חמש לפי עצת הרב. אמנם אני אהיה יותר עירני ואולי אבין את הגמרא אך ילדיי, כבוד הרב, כן, הילדים לא יראו את מסירות הנפש של אביהם למען לימוד הגמרא, הם אמנם ישמעו שהלכתי ל’דף היומי’ אך לא ירגישו בכך. הדבר לא יהיה חרוט על לוח ליבם. והקב"ה הרי בוחן ליבות וכליות, הוא כבר ידע מחשבותיי והשתדלותי ובוודאי לא יקפח שכרי".

אין ספק, כי תמונה זו שווה יותר מאלך תוכחות!
הדוגמא האישית היא זו היכולה לחנך את הילד בדרך הנכונה. ילד "מצלם" את הנהגת הוריו, שם לב להתנהגותם, שומע ומאזין לדיבורם ורחשי ליבם, רואה מה חשוב להם באמת, האם שיחתם העיקרית היא על הבלי העולם הזה או על דברים שבקדושה, מה אצלם עיקר ומה טפל.

 

הילד מיום היוולדו כבר קולט רשמים, קולות ומראות והם נספגים בתת-התודעה שלו וקליטת הילד היא בצורה שנקלט הכל בלא ביקורות, שומע בלא אבחנה.

 
ובפינת המולטימדיה השבוע
·        אהבת הבריות – עזרה למרות המגבלות – (מצגת)

הגור הצולע

·        אהבת הבריות – חברות במבחן – 

·         עוד סרטונים רבים (כ – 80) בנושא אהבת הבריות תמצאו במארז "בין אדם לחברו"
·         כמו כן, הנה סרטון שמראה את ההפך מאהבת הבריות "גזענות לאתיופים" – 

·         שולי רנד סיפור חינוכי מספר 2 – נמצא במארז חמשה חומשי תורה

בדיחה חדשה

איך קוראים לג'ובניקים של ארגון דאעש ? ראש קטן

בדיחה ישנה

איש אחד עזב את רחובותיה המושלגים של שיקגו כדי להנות מחופשה בפלורידה שטופת השמש. אשתו, שהייתה בנסיעת עסקים, תכננה להצטרף אליו ולפגוש אותו במיאמי ביום למחרת.האיש הגיע למלון לאחר שבילה כל היום בחוף תחת עצי קוקוס ושתיית קוקטיילים טרופיים.הוא החליט לשלוח אימייל לאשתו, כדי להקדים ולספר לה את נפלאות המקום.הוא לא מצא את כתובת האימייל שרשם בפתק, לכן סמך על זכרונו ושלח לכתובת מסויימת בתקווה שצדק. אבל רצה הגורל והכתובת לא הייתה נכונה. הוא טעה באות אחת וההודעה הגיעה לתיבת המייל של אשת כומר פרוטסטנטי שנפטר יום קודם. בלילה, אשתו של הכומר פתחה את הדואר האלקטרוני כדי לראות את הודעות הניחומים ששלחו לה. כאשר ראתה את ההודעה צעקה, ניסתה לקום אבל התמוטטה ומתה מהתקף לב.קרובי משפחה ששמעו את הצעקה רצו לחדר, ולאחר שראו את האישה המתה קראו את ההודעה: "אשתי היקרה, הרגע הגעתי. הנסיעה היתה ארוכה, אבל היה שווה. הכל מאד יפה! העצים, הגנים, המסיבות. למרות שאני נמצא פה רק כמה שעות, אני מרגיש כבר כמו בבית. עכשיו אני הולך לנוח קצת. רק רציתי להגיד לך שכבר דיברתי עם האנשים פה וכולם מצפים לבואך מחר. אני בטוח שהמקום ימצא חן בעיניך. בעלך האוהב אותך לנצח.                                                                                                          נ.ב. תכיני את עצמך, חם פה גיהנום!"

נספח
מתוך שיחה שנתן הרב נח ויינברג בנושא אהוב את הבריות

אילו היית חי על אי בודד, מבלי שפגשת באדם אחר מימיך. והנה באחד הימים הגיעה אל האי ספינה ובה בני אדם – איך היית מתרגש ומתפעם מן היצורים האלה – הם הולכים, הם מדברים, הם חושבים…! אתה יודע שכל אחד מהם מהווה בבואה מדהימה ובלתי נתפשת של האלוקים!

כמה מגוחך שכשאתה פוגש באותם בני אדם ברחוב שבו אתה גר, זה בכלל "לא מזיז לך".

הטעות שלנו נובעת מכך, שאנחנו מתייחסים לבני האדם כאל דבר מובן מאליו. יש כל כך הרבה מהסוג הזה, שאנחנו משתעממים.

הדרך אוהב את הבריות משמעותה לאהוב את הברואים, ובאופן ספציפי את בני האדם – נזר הבריאה. לא שעלינו להתעלם משאר הבריאה והברואים. להיפך – אם אנחנו אוהבים בני אדם, אז האהבה לבעלי החיים, לעצים ולשאר הבריאה תנבע מכך באופן טבעי.

אין זה מספיק לאהוב את בת זוגך, או אפילו לאהוב את האלוקים. עליך לאהוב גם את האנושות ככללה. זה אולי נראה בלתי נתפש, אבל זהו האידיאל היהודי. שנאה ומריבה הם פגם; שלום בין המין האנושי זו הדרך שבה העולם אמור להתנהל. תוכל למצוא את זה כתוב בצורה ברורה בתורת משה: "ואהבת לרעך כמוך."

אנחנו יכולים להתחבר ולאהוב את כל בני האדם. להעריך את היופי שביכולת האנושית לתקשר, לבצע וליצור – מיומנויות מופלאות שמצויות בכל אדם באשר הוא – ואכן, בני האדם הם באמת המצאה מדהימה!

ערוך רשימה של מעלות

מה בדיוק המשמעות של "לאהוב" אחרים?

הגדרת המלה "אהבה", היא "ההנאה שנגרמת לנו ממעלותיו של השני."

על מנת להתמקד במטרה של ראיית היופי שבכל בן אנוש, נסה לערוך רשימה של מעלות אנושיות. התחל באלה המצויות באנשים שאתה אוהב. ככל שתהיה מודע ליותר מעלות פוטנציאליות, כך תוכל להעריך יותר את האחרים:

אל תסתבך – התחל במעלות פשוטות (ותרן, חייכן), ואז נסה להגיע לאלה המורכבות יותר. דרך טובה היא להתבונן באנשים שמהם אתה נהנה, אנשים שגורמים לך להרגיש טוב במחיצתם, ולנתח מה בהם גורם לך להרגיש כך.

אל תסתפק ברשימה שלך. שאל אחרים מה דעתם. אילו מעלות באהוביהם גורמות להם להרגיש טוב? בסוף התהליך תקבל רשימה מפורטת שתסייע לך לאהוב כל מיני סוגים של אנשים – הרי לא יתכן אדם שאין בו אף אחת מכל המעלות שמנית!

דרג את הרשימה שלך: זהה אילו מעלות חשובות יותר מן האחרות.

לסיום, דרג את הרשימה שלך: זהה אילו מעלות חשובות יותר מן האחרות. אתה לא יכול פשוט לאהוב את כולם באותה מידה. בחן את הדברים. הבדל בין מעלה זו לאחרת.

הנה כמה מעלות אנושיות שבהן תוכל להתחיל:

מקבל / מושלם / הרפתקן / נוח להסכים / מתחשב בזולת / שאפתן / מעריך / בעל תקשורת טובה / אסרטיבי / קשוב / מאוזן / אמיץ / רגוע / אכפתי / זהיר / כריזמטי / נדיב / עליז / רחמן / בטוח בעצמו / בעל מצפון / משתף פעולה / יצירתי / החלטי / מכובד / דיפלומטי / קליל / יעיל / אנרגטי / נלהב / פתוח / אצילי / גמיש / סלחן / ידידותי / אדיב / עדין / נגיש / בעל ידי זהב / בריא / ישר / עניו / אידיאליסט / בעל אבחנה דקה / משכיל / הגיוני / אוהב / נאמן / בוגר / שיטתי / מוסרי / מסודר / אופטימי / מאורגן / מקורי / סבלני / סובלני / מתמיד / נימוסי / מעשי / מועיל / דייקן / ריאליסט / רגוע / מהימן / מלומד / רב צדדי / חם / חכם / טוב לב…

(הרשימה באדיבות "להיות מחדש עכשיו" "Begin Again Now" מאת הרב זליג פליסקין)

רשימת האהבה

אל תשתהה, ערוך עכשיו רשימה של אנשים שאתה אוהב.

לכמה שמות הגעת? שניים? (מתחת לממוצע) עשרה? (ממוצע) עשרים? (מעל לממוצע).

האהבה גורמת לנו הנאה של ממש. האם אין זה מוזר שאף על פי כן הרשימה שלך קצרה כל כך? הרי פגשת אלפי אנשים במהלך חייך? מדוע לא יצרת איתם קשר של אהבה, מדוע ויתרת על כל ההנאה שהיית יכול להרוויח מאהבתם?!

המשימה שלנו היא לחפש אחר הטוב בכל אדם. אם לא נשכיל למצוא את המעלות באחרים ולהתמקד בהן, נישאר באותה רמה של אהבה לאחוז זעיר כל כך מבני האדם. שים לב עד כמה יכולה הרשימה שלך להתארך אם תצליח להתמקד, באופן עקבי, במעלותיהם של האחרים – ולא בחסרונותיהם. בכל הזדמנות, התמקד במעלות של שכניך, קרוביך, המעסיק שלך, המנהל, הקונים וכו'…

אמא שאוהבת את התינוק שלה, מרגישה לפעמים שהוא היצור הכי מעצבן בעולם (אחרי לילה שלם של צרחות למשל…), אבל האם היא מפסיקה לאהוב אותו בגלל זה? מה פתאום!!! הרי זהו התינוק הכי חמוד, מושלם ויפה בעולם כולו, אז מה אם הוא משגע אותה לפעמים?! – זוהי התמקדות במעלות. אך אותה אישה יכולה להרגיש עוצמה אדירה של כעס כלפי בעלה, שנשאר ער עד מאוחר והפריע לה לישון – כל המעלות שאהבה בו נעלמות אל מול הכעס האחד והיחיד – זוהי התמקדות בשלילי.

התמקדות בחסרונות היא הטעות העיקרית של אנשים ביחסיהם עם אחרים. אם אינך מחבב מישהו, סימן שאתה מתמקד בדבר הלא נכון. נסה לרשום מספר אנשים שאתה לא מחבב – ובדוק, כמה מעלות יש בהם באמת (השתמש לשם כך ברשימת המעלות שהכנת קודם). אתה לא יכול לשנוא מעלות, ואתה לא יכול לאהוב חסרונות. אתה יכול רק לבחור עם אילו מהן לזהות את האדם.

המעלה הכלל אנושית

המעלה הבסיסית והנעלית ביותר, שנמצאת בכל בן אנוש, היא קיומה של נשמה שנבראה בצלם האלוקים. אין אדם שאין לו, לכל הפחות, את המעלה הזאת.

לא משנה כמה עמוק שקע אותו אדם, לא משנה כמה דוחה הוא יכול להיות, עדיין יש בו מעלה אדירה בפוטנציאל. כל אדם הוא יצור בעל תבונה, בעל בחירה חופשית, ושאיפה פנימית עמוקה להידמות לאלוקים.

הכול עניין של מיקוד. הורים אוהבים את ילדיהם על אף חסרונותיהם. על אף העובדה שהם לעתים לא ממושמעים, מכים זה את זה, לא מסודרים, או אנוכיים… כל הורה רואה את הפוטנציאל שטמון בילדיו – הם חכמים, הם יכולים להתקדם, הם מלאי חיוניות. הם חיים!

גם אתה לא תמיד מושלם – אבל עמוק בלבך אתה יודע שאתה רוצה להיות טוב יותר.

גם אתה לא תמיד מושלם – אבל עמוק בלבך אתה יודע שאתה רוצה להיות טוב יותר, אתה רוצה להשתפר ולהתקדם, אתה שואף לשלמות. כך גם בני האדם האחרים, הרצון להיות טוב הוא טבעי ומושרש עמוק במין האנושי כולו (להוציא סטיות אפסיות). לעתים הטוב בא לידי ביטוי בצורה חיצונית ברורה, ולעיתים הוא טמון עמוק יותר (כמו שקורה לפעמים לך). תאר לעצמך אדם גס שנראה לך ממש כמו "בהמה". אם תעשה ניסוי ותאמר לו: "או שתהרוג עכשיו 1,000 אנשים, או שאני אהרוג אותך." הוא יגיד: "תהרוג אותי!" זהו הבסיס הטוב הכלל אנושי.

על מנת לאהוב את האנושות, היה רגיש לאותן מעלות שמשותפות לכולנו כבני אדם. השאיפה האנושית לטוב ולאמת, היא הניצוץ האלוקי שמפריד בינינו לבין בעלי החיים, והיא שמעניקה לנו את הפוטנציאל העילאי – בחירה חופשית. (וזו עצמה לא מעלה קטנה!)

לאהוב או להיות אהוב

איזו הנאה גדולה יותר לדעתך: לאהוב, או להיות אהוב?

לאהוב. השפעת אהבה על האחר, היא ההנאה הגדולה יותר. משום שכאשר אתה חש במעלותיו העמוקות של האחר – בין אם זו כנותו, הרחמנות שלו או החוכמה – אתה יכול להפוך לשותף ביופי זה.

בשורש הדברים, הכמיהה שלנו לאהבה היא קונפליקט בין גוף לנפש. הנשמה רוצה לאהוב אחרים, משום שהענקת אהבה היא אחת מההנאות העמוקות שהנשמה יכולה לחוות. הנשמה, שנובעת במקורה מהאין-סוף ברוך הוא, רוצה להתרחב אל מחוץ לעצמה וליצור קשר עם כל הנשמות האחרות שמחוברות אף הן לאותו מקור.

ברמה העמוקה יותר, אהבה של אנשים היא דרך להגיע לקשר עם האלוקים ולאהבתו.

אם כן, ברמה העמוקה יותר, אהבה של אנשים היא דרך להגיע לקשר עם האלוקים ולאהבתו – במימד הרוחני, שלא כמו בזה הגשמי, אין גבולות שמפרידים בין הישויות – הכול מתחבר יחד לאחדות אחת.

הגוף, מצד שני, מעדיף לקבל אהבה. ככל שצריך להשקיע פחות, כך יותר נוח.

בדוק איך אתה מרגיש. אילו מעשים אתה עושה בכדי "למצוא חן" בעיני האחרים. אם אתה משקיע יותר אנרגיה על מנת שיאהבו אותך, ופחות על מנת לאהוב אחרים בעצמך, סימן שהגוף שלך בשלטון.

נסה באופן מודע להתחבר עם השאיפה של הנשמה שלך לאהוב אחרים. בהתחלה זה יהיה קשה, ותצטרך להתאמץ ולהשקיע, אבל לאחר שתרגיל את עצמך להתמקד במעלות האחרים, תמצא שהרבה יותר קל לך לאהוב כל מיני סוגים של אנשים – והעונג כולו שלך!

השלם האוניברסאלי

האנושות מהווה גוף אחד. כשאתה מכין סלט, ובאותה הזדמנות חותך בטעות גם את האצבע, האם אתה לוקח את הסכין וחותך גם את היד השנייה – כנקמה? מובן שלא. מדוע? משום שגם היד השנייה היא חלק ממך.

הקטורת במקדש הוכנה מתערובת של צמחים. כל המרכיבים היו בעלי ריח נעים, להוציא אחד, שהיה בעל ריח חזק ולא נעים. אילו הוכנה התערובת ללא אחד מן המרכיבים, ואפילו זה המסריח, היא הייתה פסולה. כך גם כל יהודי הוא חלק אינטגראלי מהשלם, ובלעדיו תהיה הישות הכוללת חסרה.

כאשר אתה מבין שכולנו חלק מעם אחד, חלק מישות אחת מושלמת, אז תיראה בעיניך גרימת כאב לזולת ("אני מוכרח לשלם לו כגמולו!") מגוחכת לא פחות מנקמת היד הפצועה. זהו הטעם שבגללו מצווה אותנו התורה "ואהבת לרעך כמוך" – כאילו הוא חלק ממך, כאילו הוא היד השנייה שלך.

מובן שבמציאות הגופים שלנו הם יחידות נפרדות. כשמישהו אוכל, השני אינו שבע. לכן, אם תתמקד רק באספקט "הגופני" של האחרים, אין ספק שתגיע למחלוקת.

נסה במקום זה להתמקד בנשמה של השני. דע, שכאשר אדם אחד לומד ומתקדם, גם השני צומח. בדיוק כמו במשחק כדור-רגל. אם האחד מבקיע גול, כולנו מנצחים, משום שכולנו יחידה אחת. אתה לא תפסיד מזה שהוא חכם יותר; להיפך, זה יקל עליך להחכים. הידע שלו, עוזר לך. הוא יכול ללמד אותך – ולהיפך, ההתקדמות שלך תוכל לסייע גם לו להתעלות ולצמוח.

לעומת זאת, אם הוא עשיר, זה עלול להגביל את האפשרויות שלך להתעשרות – זהו ההבדל בין רוחניות לגשמיות.

משל ידוע מתאר קבוצת אנשים ששטה באנייה. לפתע הבחינו באחד הנוסעים שקודח חור בקרקעית הספינה.

"הי! מה אתה עושה?!" הם צעקו בבעתה, "השתגעת?!"

"מה יש? מה אכפת לכם? אני קודח את החור בתא שלי בלבד!"

הנשמות שלנו מהוות יחידה אחת בשורשן, וכל פגיעה באחת מהן, פוגעת גם באחרות, ולעומת זאת כל צמיחה והתעלות של אחת מהן, מיטיבה עם כל האחרות.

החור בשכבת האוזון אינו מבדיל בין אומה לאומה. לסמים לפשע ולאלימות, אין גבולות. משמעות המושג היהודי –"תיקון העולם", היא שכל אחד מאיתנו אחראי לתיקונו של העולם, והתיקון יעשה בכך שנשאף להגיע לטוב ביותר שבפוטנציאל האישי שלנו.

אהבה מתחילה בבית

אל תאמין לאף אדם שאומר "אני אוהב בני אדם" ובו בזמן מקיים מערכת יחסים אומללה עם בני ביתו. אם אדם אינו מסוגל למצוא מעלות באחיו עצמו ובשרו, איך הוא יוכל למצוא אותן באחרים?

אהבת הזולת מתחילה בבית – תהליך הצמיחה הפסיכולוגי הטבעי והבריא הוא להתקדם מאהבת ההורים, לאחים, לבן/בת הזוג ואז אל הילדים. משם המטרה היא לאהוב את האחרים באותה מידה שבה הורה רוצה לאהוב את ילדו – שום דבר אינו עומד בדרך.

חיי הנישואין הם מחנה אימונים מצוין. הם מלמדים אותך כיצד להזדהות עם אדם אחר, כמו עם עצמך.

אדם שאינו אוהב את עצמו יחפש דרכים "להעניש את עצמו".

ישנה אהבה אחת, בכל אופן, שמוכרחה להיות קודמת לכל. התורה אומרת "ואהבת לרעך כמוך." ומכאן קל להבין, שאין זה מציאותי לאהוב את הזולת, כל עוד אינך אוהב את עצמך. אם אינך מרוצה מעצמך, אינך יכול לאהוב אחרים. אדם שאינו אוהב את עצמו יחפש דרכים "להעניש את עצמו", והענשה כזאת עלולה לפגוע באנשים שאותם הוא אוהב…

על מנת שאהבת הזולת תהיה אמיתית, עליה לנבוע מתוכך החוצה. לשם כך עליך ללמוד לאהוב את עצמך – להעריך את מתנות הא-ל שמצויות בך. להעריך את הפוטנציאל הגלום בך (גם אם לא תמיד הוא מגיע לידי מימוש), להעריך את צלם האלוקים הטבוע בך.

אחת הטכניקות הפשוטות היא להתמקד במעלות שלך – בכל יום טפח לעצמך על השכם על הדברים הטובים שבך. האם אתה חבר אכפתי? עובד נאמן? שאפתן? ישר? למד ליהנות מהכוחות בהם זכית.

אחי היקר!

דמיין שיש לך ידיד, ואז, באחד הימים, מתברר שהוא אחיך האובד. אתה מייד תרצה לגלות עליו הכול.

מה קרה? האם אין זה בדיוק אותו אדם שהכרת אתמול? האישיות שלו ומעלותיו לא השתנו בין לילה אף כמלוא הנימה. אז למה לפתע פתאום אתה כל כך מתעניין?

פשוט מאוד – עכשיו יש לך מוטיבציה גדולה יותר לאהוב אותו.

נסה לברר: איך אתה מרגיש לגבי אנשים אחרים? איך אתה מגיב באופן אינסטינקטיבי כשמישהו זר נכנס לחדר? האם אתה מרגיש בגל של חמימות, או שתגובתך הראשונה היא רתיעה? האם אתה סקרן לגלות מיהו ומהו, או שאתה חושש מחדירה לפרטיות שלך?

התלמוד מספר לנו כיצד אדם מסוים הטריד את הלל בעקביות. תגובתו של הלל הייתה: "בני, במה אוכל לעזור לך?" הלל הקפיד לומר "בני", על מנת להגדיל את הקשר הרגשי, כאילו שאדם זה שייך ומחובר אליו כבנו ממש.

כשאתה מדבר אל אחרים כאל זרים, הם תמיד יישארו זרים. אבל אם אתה מרגיל את עצמך לפנות אל האחרים כאל חבר או אח (בלי נימה מתנשאת) – אז תמצא עד כמה קל לך יותר לאהוב אותם.

חשוב על שלושה דברים שהיית עושה אילו היית מגלה שהשכן שלך הוא בעצם אחיך האובד, ויישם אותם! (תתפלא לגלות שאנשים יגיבו בצורה חיובית למדי על כך שהפכו למושא לאהבה שלך!)

התחל להתנהג אל כולם ביותר דאגה וכבוד. בכל פעם שבה אתה נתקל באדם קשה, נסה לחשוב, "אילו הוא היה בני, איך הייתי מתנהג איתו?"

לסיום חשוב שנבין – כל בני האדם הם ילדיו של הקדוש ברוך הוא, ו"כל ישראל אחים".

סיפור של אהבת אחים

בכל מקום בו מצויה אהבה אמיתית בין בני האדם, מצרף הקב"ה את עצמו לאהבה זו.

במדרש מובא מעשה מדהים בשני אחים יתומים, שירשו מאביהם חלקת שדה מכובדת. במשך מספר שנים הם עיבדו את החלקה יחד, גרו יחד בביתם הישן, ושמחו בחלקם.

לאחר מספר שנים מצא אחד מהם את בת זוגו. יחד הם הקימו בית חדש ועברו לגור בו. שני האחים המשיכו לעבד את השדה, את היבול חילקו ביניהם שווה בשווה, והמשיכו לחיות בכבוד.

משפחתו של האח הנשוי הלכה והתרחבה, בעוד שהאח השני נותר רווק.

באחד מימות הקציר חשב לעצמו האח הרווק: "יש לי שדה ובית, והרבה כסף, אבל הכול מיועד אך ורק בשבילי. לעומת זאת, מרווחים זהים לשלי, צריך אחי להאכיל ולפרנס משפחה כל כך גדולה…" באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו.

באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו.

באותם ימות קציר חשב לעצמו האח הנשוי: "יש לי אישה נפלאה, ועשרה ילדים. העולם שלי מלא ועשיר. אבל אחי בודד בעולם. כל מה שיש לו זו החיטה…" באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו.

הלוך ושוב צעדו שני האחים. בכל לילה, בסודיות, הם היו פוסעים בזהירות ומעבירים אלומות חיטה מגורן לגורן.

באחד הלילות נפגשו שניהם במרכז הגבעה שהפרידה בין בתיהם. שניהם הבינו מייד מה קרה. הם נפלו זה על צווארו של זה ובכו.

בשדה זה, במקום בו נפגשו שני האחים האהובים, בחר הקדוש ברוך הוא לבנות את בית מקדשו – וכמו שאמרנו, כשאדם אחד אוהב את זולתו, מצטרף אליהם הקב"ה – משום שזהו העניין בחיים.

ולמעשה

ארבעים ושמונה הדרכים אומרות: "המעשים מעוררים את הלבבות." כלומר החיצוניות מעוררת את הפנימיות. משמעות הדברים היא, שגם אם קשה לך לאהוב את האחרים, אתה עדיין יכול לעשות פעולות על מנת לעורר את האהבה – מתוך ההבנה שללא ספק המעשים ישפיעו על הפנימיות שלך.

הנה רשימה קצרה של רעיונות שיעזרו לך לעורר אהבה לאחרים:

  • כשלמישהו כואב, הראה השתתפות.
  • השתדל למנוע מאחרים הפסד כספי.
  • בקר אדם חולה, ועזור לדאוג לצרכיו.
  • אל תביך אף אדם – במיוחד בציבור.
  • אל תרכל על אחרים.
  • אל תנקום ואל תשמור טינה.
  • חייך – השמחה שלך משפיעה על האחרים.
  • גלה כבוד לקשישים.
  • מצא אדם עני או מסכן בקהילתך, וקח על עצמך לעזור לו.

אוהב את הבריות – הדרך השלושים ושתים לחוכמה

  • על מנת להכיר בפוטנציאל שלך, עליך לאהוב את האנושות. הצלחתם היא גם הצלחתך.
  • ככל שיש יותר אהבה בחייך, כך תגדל השמחה וההצלחה שלך.
  • אם אינך מעריך את הנפלא שבבן האנוש, אתה מפסיד את אחת ההנאות הגדולות ביותר בחיים.
  • אהבת אחרים מחברת אותך לעולם – אל כל צורות הבריאה.
  • האהבה עוזרת לך לבקוע מבעד לחומת ה"אני" אל תוך מרחבי ה"אנחנו".
  • דרג את האהבה. הערך את מידת חשיבותה של כל מידה הטובה בעיניך.

 

 

פרשיות בראשית + נח + "עניין של חיים" מאת יוני נוימן מטפל מוח 1.

פרשת בראשית

•         רעיון חינוכי 

•         2 סיפורים

•         מתורתו של רבי נחמן

•         סרטונים

•         סיפור של שולי רנד

•         בדיחה אחת כשרה

רבים שואלים אותי מי האנשים שמקבלים ממני את כל הפרקים של הפרויקט? האמת שאין לי תשובה מדוייקת לעניין אני רק יודע שיש ברשימת התפוצה, מורים, יועצים, מפקחים רבנים עובדי ציבור,אנשי הוראה וגם הורים. יש בליבי שמחה גדולה שהפרויקט ממשיך עוד עוד. בזכות הפרגון והתגובות יש לי הרבה תכניות לעתיד. אני מקווה שבקרוב אחשוף אותם. בכל אופן אשמח לעזור לכל מי שחפץ ונתקל בבעיה כלשהיא. 

דחיית סיפוקים 

כשמעיינים בשתי הפרשות הקרובות הפותחות את ספר בראשית אי אפשר שלא לשים לב לנושא המרכזי שמוביל את גיבורי הסיפור המקראי "דחיית סיפוקים". אדם וחוה שלא הצליחו שלא להתפתות, קין שלא הצליח להתגבר על כעסו, דורו של נח שהיה עסוק רובו ככולו בגזל ללא יכולת אמיתית להימנע מסיפוקים מיידים. ארצה לייחד את הפרק הזה לשלב נוסף בבנין בתי הספר המיישמים את הרעיון "מערכת חינוך כמשפחה".

שנים ארוכות ראו באינטליגנציה שכלית גורם מכריע בהתפתחות הילד ובסיכויי הצלחתו, והתעלמו מיכולות חיוניות אחרות, כמו מודעות עצמית, יכולת שליטה על הדחפים, התמדה, מוטיבציה, אמפתיה ויכולת ליצור ולקיים קשרים חברתיים. ובקיצור: מאינטליגנציה רגשית.

"אינטליגנציה רגשית איננה נתון מולד, אלא אוסף של יכולות שאפשר לטפח, לחזק ולכוון", 

אינטליגנציה רגשית היא שילוב אופטימאלי של יכולות שכליות ורגשיות. ממבט ראשון אפשר לחשוב שזה ניגוד, משהו שלא ייתכן, כמו גשם יבש, זאת משום שבהיסטוריה התרבותית העמידו שכל מול רגש ושאלו אצל מי משניהם היתרון, למי עלינו לשמוע? התשובה הרווחת הייתה לשכל, כיוון שזה הכושר שמייחד אותנו מהחיות. העדיפות הזו לשכל התבטאה בדיכוי רגשות. זה רווח בכל ההיסטוריה, אם כי בכל תקופה היו כמובן אנשים שחשבו אחרת".

ההבחנה בין שכל לרגש בולטת גם כיום. גם היום אומרים, 'תתנהג באופן מקצועי', 'צנחנים לא בוכים', או 'נשים הן רגשניות ומותר להן להגיב רגשית', ואילו הדימוי הגברי לא מאפשר להתנהג באופן רגשני. המצב האופטימאלי הוא לדעת לשלב בין שני הצדדים ולתת משקל מתאים ומינון נכון, בהתאם לנסיבות". 

בעיני תלמיד עם אינטליגנציה רגשית גבוהה יכול לתפקד בצורה טובה יותר ולתקשר, דבר שממתן את הרגש השלילי. תלמיד כזה גם מתנהג בצורה מוסרית יותר ופחות אלימה.  

צריך ללמד רגשות במערכת החינוך כדי שתהיה אינטליגנציה רגשית. כשיודעים מתי הרגשות מתחזקים או מתעוררים, אפשר גם לכוון אותם. לכוון את הרגשות פירושו לכוון את הרגשות השליליים ולחזק את החיוביים. עצם המודעות לרגשות היא צעד ראשון בהכוונתם. ברגע שיודעים למה כועסים או מקנאים, או למה אוהבים, האהבה תהיה חזקה יותר".

בית ספר שמגדיר עצמו כמשפחה יש בו גם התייחסות רחבה לאינטליגנציה רגשית.

הכרת הרגשות תסייע להתמודד עם מצבים רגשיים, וכך נוכל לגדל תלמידים שיודעים איך לכוון את רגשותיהם ולהיות רגועים ומאושרים יותר. מה שקיים בבתי-הספר טוב, אבל מועט. שימו לב כי לתלמידים מחוננים רבים יש בעיה רגשית, היות והמערכת השכלית משתלטת על הכוונת ההתנהגות שלהם. "הם רוצים סיפוקים מיידיים כאן ועכשיו, ללא שום דחייה".

רוב בתי הספר נוקטים בשיטה חינוך המבוססת על הצד הקוגניטיבי כלומר דוגלים בלימוד נושאים שהם בעיקר על בסיס שכלי וחשיבתי ובכך מזניחים את הפן הרגשי. מחקרים מוכיחים שאינטליגנציה רגשית יכולה לנבא הצלחה בקריירה בצורה טובה יותר מאשר מנת המשכל.

אני משוכנע  כי בבתי-ספר כאלו שמשקיעים באינטילגציה הרגשית של תלמידיהם לצד הצד הקוגניטיבי, יש בהם ירידה ניכרת ברמת האלימות והישגי התלמידים עלו בצורה משמעותית ובעיקר התלמידים מרגישים הרבה יותר מחוברים לצוות.

אני מצרף הפעם מספר דברים מעניינים שיכולים לשמש אתכם בשיעור או בשיחה בנושא "דחיית סיפוקים"

א.      בקישור הבא נוכל לראות איך נראה אדם שלא מצליח לשלוח ברגשות. אני השתמשתי בסרטון זה לפני כמה שבועות בשיחה עם שני תלמידים שרמת החוצפה  שלהם מול מורה מסוימת בשיעור מסוים, הייתה בהחלט מרשימה . השיחה התחילה אחרי שצפינו ביחד בסרטון. זכרו! ברגע שהרגשות יותר חיוביים אפשר לפתור בעיות בצורה יותר אפקטיבית. לאחר הסרטון המשכנו לדבר ולנתח את המקרה ובסופו של דבר התלמידים קיימו שיחה עם המורה אחרי שהם מבינים את טעותם ובעיקר מגיעים לשיחה עם המורה הרבה יותר רגועים.

ב.      אני מצרף גם מצגת שערכתי בנושא

ג.       שולי רנד כמו שכולנו מכירים חוזר בתשובה פופולארי מאוד בקרב הציבור שלנו ובכלל. בדיסק האחרון שלו שנקרא "הופעה בקיסריה" (אני ממליץ בחום. שולי מספר סיפור  "כיצד הפסקתי לעשן בשבת". מי ששמע את הסיפור הזה נהנה מאוד והיה קל לשוחח איתו על הנושא המדובר "דחיית סיפוקים". הסיפור יכול לשמש גם כחלק מתוכנית חינוכית בנושא של עישון וסכנותיו וכו'. 

הנה הוא לפניכם 

ד. סרטונים נוספים בנושא דחיית סיפוקים תוכלו למצוא במארז בנושא התמכרויות

ה.  אני מצרף את עיקרי הדברים שאמרתי באחרונה בשיחה שקיימתי במקום מגוריי. בדברים אלו תמצאו שני סיפורים חביבים שאני משוכנע שיגרמו לכם להנאה גדולה. הראשון מספר על ניסוי שערכו בארה"ב והשני על העבודה העצמית שאנו המבוגרים חייבים לתרגל בבואנו ללמד תלמיד או ילד להתמודד עם כעסים ורצונות שונים.

ונסיים בבדיחה:

מי יודע מה ההבדל בין ארוחה מרוקאית לארוחה אשכנזית?

בארוחה מרוקאית יש ח"י סלטים ובארוחה אשכנזית סלט חי…

ועוד אחת

חילוני שואל לחרדי: למה קוראים לילדים שלכם שמות של סינים, 

שואל החרדי, מה ? 

איך בדיוק הגעת לזה ? 

השיב החילוני: ישבתי היום בפארק עם חרדים והם קראו לילדים שלהם

קים דו קים דו, קים שוין…

דחיית סיפוקים

מי מאתנו לא חווה כהורה את הסיטואציות הבאות. הילד ביקש ממתק, ואתם סירבתם. קשה לו להתמודד עם הסירוב. או, כשהוא משחק במשחק מרתק עם החבר שלו והגיע הזמן להתכונן לשינה. ביקשתם ממנו להפסיק (ולהמשיך מחר), אלא שהילד כועס וצועק 'אווווווווף' שעוד לא השכלתם להבין מהיכן הוא למד אותו.

ניתן לראות לא פעם שילד שמתנהג יפה מאוד מסרב לפתע למלא מטלה שביקשנו ממנו, הוא בוכה ומפגין, כועס ואף ממחיש היטב מהו התקף זעם.

אני בטוח שלכל הורה קורה לעיתים שהוא מנסה לפתח שיחה עם אחד מילדיו, והוא בתגובה מחמיץ פנים או שלעיתים נטרקת הדלת ומסיימת את הדיאלוג המדומה. תמונה אולי מוגזמת, אבל למרבה הצער מתארת לא מעט בתים, שמתמודדים עם גידולם המתיש של בני עשרה תובעניים. "הם מרוששים אותי כלכלית!", "אנחנו מרגישים חסרי אונים!", "איבדנו שליטה!" אלו רק חלק מהתלונות של הורים לבני עשרה, שגידלו במסירות צאצאים, שהפכו ברבות הימים ל"מסחטות כסף".

טלפון סלולארי, בגדי מותגים, סרטים, מועדונים, מסעדות, מתנות לחברים, חפצי נוי לחדר וזו רק רשימה חלקית ביותר, של סך ההוצאות שיש לנער מתבגר, במדינת ישראל נוסח שנות האלפיים. הורים חסרי אונים, שבזמן האחרון בקושי גומרים את החודש, מתקשים לעמוד ברצונות ובצרכים, שנשענים לא אחת, על סחטנות רגשית – "לכולם יש, אז למה רק לי לא?" או "אתם רוצים שאני אהיה שונה מכולם ושהחברה תדחה אותי?". החוט המקשר בין שלל הבעיות הללו הוא נושא "דחיית הסיפוקים".

מי ששכח, גם אצל מבוגרים קיים מושג זה.

דחיית סיפוקים אצל מבוגרים זה גם לא לקבל מה שביקשת. ביקשנו מהמעסיק העלאה במשכורת, הוא מסרב. קשה לנו מאוד להכיל את הסירוב הזה. התגובה? כעס כלפי המעסיק, ביצוע המטלות בדכדוך. למה? כי 'איך לא מעריכים את העבודה שלנו ששווה העלאה?'…ועוד דוגמה, ביקשתי מהילדים ללכת לישון והם אינם רוצים עכשיו.

תגובות מוכרות, לא?

איך נלמד את עצמנו ואת ילדינו לשלוט בעצמנו דווקא במצבים שמציבים בפנינו אתגר?

מי שמעיין בשתי הפרשות הפותחות את ספר בראשית אינו יכול שלא לשים לב להתמקדות התורה בנושא "דחיית סיפוקים", ביצר הרע, בלקחת את הטוב שבעולם ועשיית רע ממנו. התורה בוחרת לספר לנו שלל סיפורים.  גן עדן והחטא, קין והבל, גזל, נח ובניו, המבול ודור הפלגה. שקשורים  ביכולת האדם והכלל להתמודדות עם דחיית סיפוקים. חווה ואדם לא הצליחו להתמודדות עם יצר הפיתויי. הדוגמא האישית שנתנו לילדיהם לא הייתה טובה ולא פלא שילדם שהיה כבר מבוגר ואחראי למעשיו, הגיע למצב של רצח בגלל שה' לא "שעה" לתפילתו. ("אל תפן אל מנחתם" אצל קורח. שורש "פנה" הוא חזק יותר מהשורש "שעה" – דבר שמעצים את חטאו של קין)

מורי ורבותיי מעשים ללא גבולות וללא הגבלות. מחיריהם הרי האסון

ידוע שהאדם מטבעו הוא אגואיסט הוא רואה את כל עניני החברה והציבור לפי ראות "האני" שלו, אם זה טוב בשבילו או לא, ולאור זה הוא מכוון את דרכיו ומעשיו.למעשה מתחילה תכונה שלילית זו עווד מהילדות כמו שנאמר יצר לב האדם רע מנעוריו. אנו רואים כי הילד אוהב להתפנק ולדרוש כל מיני דרישות ותביעות ולא אכפת שההורים יתפתלו מצער ומייסורים, העיקר שהוא יבוא על סיפוקו. לפי דברי רבי מאיר 'כשהאדם בא לעולם (בצאתו מרחם אמו) ידיו קפוצות (כאגרוף) כאילו אומר, כל העולם כולו – שלי הוא ואני נוטלו, וכשהוא נפטר מן העולם ידיו פשוטות (פתוחות), כאילו אומר, לא נחלתי מן העולם הזה ולא כלום' (קהלת רבה). זהו חלומו של כל אדם להשתלט על הכול. הפסיכולוגים שחקרו את נפש האדם טענו שאם לא היו מלמדים את הילד לדבר אבא ואמא המילה הראשונה שהיה מוציא מפיו הייתה "אני". אם נשים לב גם לספר דברי הימים ששם הכתוב מספר לנו על סדר האנושות "אדם שת אנוש" הוא מתחיל ב 'א' של אדם הראשון והיא א' רבתי . כבר אצל אדם הראשון האני היה אגואיסטי, וכתוצאה מזה אנו רואים תוצאה קשה של רצח של אח, דור המבול, דור הפלגה.

כלל גדול הוא במקום שיש א' רבתי שם עלול האדם להחריב עולמות. כשילד רואה עצמו יותר גדול מארחים יש פה סכנה גדולה. יש לנו אתגר גדול ללמד את ילדינו לדחות סיפוקים, להבין שאני שווה לחברי, שהאלף שלי לא גדול מהאחר.

מבחן המרשמלו

"בבית ספר ציבורי בארצות הברית נכנסו לכיתה באמצע השיעור חוקרים, בידיהם היו שקיות מרמשלו. הם פיזרו את כדורי המרמשלו הצבעוניים בין הילדים המאושרים ואמרו להם: "אתם יכולים לאכול את המרמשלו כעת, אולם על כל רבע שעה שתחכו ולא תטעמו מהממתק נכפיל את מספר המרמשלו שברשותכם". היו ילדים שחשבו לעצמם: "אנחנו רוצים לאכול כעת את המרשמלו, לא מעניין אותנו מה יהיה אחר כך", הם אכלו את המרשמלו מייד ומלאו את סיפוקם.היו ילדים שחשבו: "נתאפק קצת, נחכה רבע שעה, תהיה לנו כמות כפולה של מרשמלו ואז נאכל אותו ונהנה", הם המתינו רבע שעה, חצי שעה, ראו איך כמות המרמשלו שלהם הולכת וגדלה ואז לא היו מסוגלים להתאפק עוד וטעמו מהממתק המגרה. והיו גם ילדים שחשבו: "נחכה עד הסוף, נחכה עד שנצבור את כל כמות המרשמלו האפשרית", הם חיכו וחיכו וחיכו וחיכו… שעות ארוכות, עד שהודיעו להם החוקרים שהמבצע הסתיים.ככל שהתלמיד היה מסוגל להתאפק יותר זמן, כך הוא יותר הצליח בלימודים ובתחומים שונים בהם התעניין

היה זה מחקר ארוך טווח, כל תלמיד הופיע ברשימה, לידו היה כתוב פרק הזמן שהמתין למרמשלו, ומידי שנה שבו החוקרים וערכו מעקב אחר התלמידים ובחנו את הישגיהם. ככל שחלפו השנים התבררה לחוקרים עובדה מעניינת מאוד – ככל שהתלמיד היה מסוגל להתאפק יותר זמן "במבחן המרמשלו", כך הוא הצליח יותר בלימודים ובתחומים שונים בהם התעניין.

כעבור שנים, כשהתלמידים כבר בגרו והיו לאנשים, התברר סופית שהילדים שאכלו מייד את המרשמלו ולא היו מסוגלים להתאפק, חלקם הידרדרו לפשע וסמים וחלקם נשרכו אחרי בני גילם: הישגיהם היו נמוכים, הם התקשו ליצור מערכות יחסים יציבות עם האנשים הסובבים אותם ודידו בתחתית הסולם בכל תחום אליו פנו.

לעומתם התלמידים שחיכו עד הסוף ולא טעמו מהמרשלו, טיפסו בצמרת בכל התחומים אליהם פנו: הם היו סטודנטים מזהירים, חוקרים מבריקים, ספורטאים מצטיינים ואנשי במה נודעים, הם ידעו לבנות מערכות ידידות יציבות ותומכות עם הסובבים אותם ונהנו מחיים של עשייה ואתגר.

כל התלמידים מהאמצע, שהתאפקו קצת/ טעמו קצת, הגיעו להישגים בינוניים בכיוונים אליהם פנו. לא נחשלים ולא מצטיינים, לא אלמוניים ולא מפורסמים, טיפוסים אפורים ורגילים כמו כולם. כמו מיליוני צעירים בגילם המסתובבים בעולם. מאז, "מבחן מרמשלו" נודע כמבחן המנבא הצלחה והישגים לפי כושר האיפוק והסיבולת של המשתתפים בו.

תפקידינו כהורים לגדל ולחנך ילדים על ידי דוגמא אישית של התמודדות נכונה עם פיתויים ועם דחיית סיפוקים. ברור שתגובה שלנו כהורים כועסת, צעקנית, מכה תמורת מכה תביא את הילד לתובנה הלא נכונה.  בשיטה מתוכננת היטב, עקב בצעד אגודל, אנו צריכים להנחות את הילדים לדחות סיפוקים. להחמיא להם כשהתגברו על יצרם ובודאי לא להגיב  באלימות.

סמכות הורית באה לידי ביטוי ביכולת להשפיע באופן חיובי על תהליך חינוכם והתפתחותם התקינה והבטוחה של ילדינו. זאת בעיקר במצבים בהם קיים באופן טבעי ניגוד עניינים בין רצונו של הילד לספק באופן מיידי את צרכיו לבין חובתם של ההורים ללמדו יכולות איפוק, הבלגה ועמידה בלחצים.

טוב, את האמת בהחלט אפשר לומר: כולם יודעים כמה חכם לשמור על איפוק, אבל גם כמה הדבר קשה ומאתגר. שליטה עצמית במצבי קושי מכבדת אותנו, לכן כל אם ואב היו רוצים להנחיל לילדיהם את הדרך להפסיד בכבוד, לקבל את הכישלון ולכבד את עצמך גם בעת חווית הכישלון.התגובה להתנהגות הילד חייבת להיות שקולה ומדודה שהרי הוא יבכה יצעק ויתחצף וכו'. הסיפור הבא פותח לנו פתח לשלב הראשון שאנו צריכים להפנים  כהורים בבואנו ללמד את ילדינו מהי דחיית סיפוקים.

מוניקה

איש אחד צעד בסופרמרקט מאחורי אמא וילדה בת שלוש, שישבה בתוך עגלת הקניות. כשהם עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות והאמא אמרה: "לא!". הילדה התחילה ליילל ולצעוק ולהקים מהומה, אבל האמא שמרה על שלוות רוחה ורק אמרה בנחת: "או-קיי מוניקה, נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של עוגיות, תיכף נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד טיפה". הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה, תוך דקות הגיעו לשורת המדפים עמוסי הממתקים. הילדה החלה לצעוק ולדרוש ממתקים,  האמא סירבה לקנות לה. הילדה התחילה לרקוע ברגליים ולהשתולל, אבל האמא לא איבדה את העשתונות:"די, מוניקה, די, אל תתרגזי. לא נשאר לנו עוד הרבה, עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה תהיי סבלנית, רק עוד טיפה". כשהגיעו אל הקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה למסטיקים הצבעוניים והיא דרשה בתוקף מסטיק כשאמה השיבה בשלילה, עשתה שם הילדה סצנה קולנית של בכי וצעקות והאמא דיברה בקול רגוע ושקט: "מוניקה לא להתרגז, אנחנו תכף מסיימות, חמש דקות ואנחנו בחוץ, ניסע הביתה ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה".האמא גמרה לשלם ויצאה מהסופרמרקט אל מכוניתה.האיש שהלך אחריהן והיה עד לכל שהתרחש, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך לאוטו ואמר לה:
"תסלחי לי,גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך.
אני חייב להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם מוניקה הקטנה".

נתנה בו האמא מבט מחוייך ואמרה: "לקטנה קוראים תמי. אני מוניקה ".

ונסיים בקטע של רב נחמן על היצר הרע –

הַיֵּצֶר הָרָע דּוֹמֶה
כְּמוֹ מִי שֶׁהוֹלֵךְ וְרָץ בֵּין בְּנֵי אָדָם, וְיָדוֹ סְגוּרָה
וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּתוֹכָהּ
וְהוּא מְרַמֶּה בְּנֵי אָדָם וְשׁוֹאֵל לְכָל אֶחָד
מָה אֲנִי אוֹחֵז ?
וּלְכָל  אֶחָד נִדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא אוֹחֵז מַה שֶּׁהוּא מִתְאַוֶּה
וְעַל כֵּן הַכּל רָצִים אַחֲרָיו
כִּי כָּל אֶחָד סוֹבֵר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ
וְאַחַר כָּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ
וְאֵין בָּה כְּלוּם
כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַיֵּצֶר הָרָע
שֶׁהוּא מְרַמֶּה את כָּל הָעוֹלָם וְהַכּל רָצִים אַחֲרָיו
וּמְרַמֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד
עַד שֶׁנִּדְמֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ
כָּל אֶחָד כְּפִי שְׁטוּתוֹ וְתַאֲוַותוֹ
וְאַחַר כָּךְ בַּסּוֹף הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּהּ כְּלוּם
כִּי אֵין מִי שֶׁיְּמַלֵּא תַאֲוַותוֹ אֶצְלוֹ
גַּם נִדְמוּ כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל הָעוֹלָם
כְּמוֹ עַמּוּדֵי אוֹר הַנִּכְנָסִין בַּבַּיִת מִן אוֹר הַחַמָּה
כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁהֵם נִדְמִין לְעַמּוּדִים מֵחֲמַת הַזְּרִיחָה שֶׁל הַחַמָּה
וּכְאִלּוּ רוֹצִים לִתְפּס אוֹתָן הָעַמּוּדֵי אוֹר שֶׁתּוֹפְסִים וְחוֹטְפִים
וְאֵין בְּתוֹךְ הַיָּד כְּלוּם
כָּךְ הֵם כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה

 פרשת נח

·         הקדמה

·         השלמות מהפרק הקודם

·         מחקר מעניין

·         כמה נקודות מהרצאה שלי שהועברה בקיץ

·         שני קטעים מתוך המופע של לני רביץ

·         סרטן בצורת סיפור על אמונה בילד

·         סרטון שהוא בדיחה על תיבת נח

הקדמה

בפרק הקודם  על פרשת בראשית כתבתי על מבחן המרשמלו ואני מצרף את הסרטון שיסביר באופן יותר בהיר על העניין. שימו לב לפרצופיהם של הילדים.  

שאר הסרטונים למטה.

כמה נקודות מתוך הרצאה שניתנה לצוות מורים ומורות בקיץ האחרון

מה הופך בית ספר למקום שנעים לשהות בו? למה ישנם תלמידים שיותר מצליחים וישנם שפחות (ללא קשר לרמתם הלימודית או לבעיותיהם האובייקטיביות)?אלו נתונים מעודדים את צמיחת התלמידים בבית הספר? מדוע ישנם בתי ספר שנחשבים כבתי ספר שתלמידים שמחים להיות ולשהות בו?

כדי לענות על השאלות אנסה להרחיב על מהותה של משפחה  ולקחת פרמטרים שהופכים משפחה נורמטיבית למשפחה מאושרת. לאחר מכן אנסה להקביל את הנתונים לתוך בתי הספר ולהראות שגם כאשר יש הסתייגות מסוימת מהביטוי "מערכת חינוך כמשפחה" עדיין אפשר לדבר במונחים שיעזרו לנו, אנשי החינוך, לתת הרגשת שייכות חזקה יותר לתלמידים שלנו.

להבהרת דבריי איעזר במאמר שהגיע אליי ואינני יודע בדיוק מי כתב אותו.

אם נשאל אדם מה חשוב לו יותר – פיתוח קריירה ולאחר מכן הנאותיו האישיות בזמנו הפנוי או רווחת ילדיו – ברור לנו שתשובה תהיה שילדיו חשובים לו יותר מכל?! אולם בפועל, בפריטה למעשים היומיומיים, זה לא תמיד כך. במובן מסוים הזמן שבו אנחנו מחויבים לצאת מהבית ולהתפרנס, הוא זמן אבוד. המאבק האמיתי שלנו בתור הורים הוא על העיסוקים בזמן הפנוי שלאחר העבודה ובסופי השבוע. רבים מכירים את התחושה של לאות ועייפות בבואם הביתה אחרי יום עבודה מאומץ במשרד/בשטח. מרגע הכניסה לבית כל מבוקשינו הוא רק להניח את הגוף על הכורסא,  להתעדכן בחדשות (שכנראה כבר שמענו אותן היום 3 פעמים בעדכונים מידי שעה ברדיו ובאינטרנט) דווקא ברגעים האלה, כשכל רצוננו הוא להתכנס בתוך עצמינו, "לנקות את הראש" ולהירגע מהטרוף שמחוץ לכותלי הבית, דווקא אז הילד הקטן שלנו רוצה שנשחק איתו בפאזל, או שהילדה חזרה עם שיעורי בית וממש צריכה את עזרתנו. מציאות החיים המודרנית ללא ספק קשה ולעיתים אף רומסת את האדם. הדרישות של הבוס/תשלומי המשכנתא/מיסי הועד/הצורך להיות תמיד יפה חיצונית/שצף האירועים הדרמאטיים בחדשות, וכו וכו וכו גוזלים מאיתנו את מעט הנחת הפנימית שעוד קיימת בנו ואת נצנוצי הנשמה שלא מסתפקת בהבלי העולם הזה ורוצה משמעות. דווקא מתוך המקום הזה,  באים ודורשים מאיתנו להיות הורים אמיתיים, להיות סבלניים לילדים, להתעניין בהם ובשלומם, לקלח, להאכיל, לספר סיפור לפני השינה, לפתור איתם את שיעורי הבית בחשבון והיסטוריה, לנסות לתקשר עם המתבגר העצבני והמסתגר וכו, וכל זאת בנחת רוח, בשמחה, בהתמדה ובסבלנות אין קץ. אין ספק לאיש שלהיות הורה זו משימה קשה ותובענית מאוד. המבחן שלנו כבני אדם הוא בדיוק במקומות האלה שקשה לנו ושהיצר האנוכי קורה לנו לדאוג קודם כל לשלומנו ולרווחתנו ורק אח"כ לטובת ילדינו. נראה לי שאחת השאלות הראשונות שישאלו אדם כשהוא "יזדכה על הציוד" בשמיים אחרי 120 שנה תהיה "איך היית בתור הורה?!".

חינוך ילדים זו המשימה הגדולה והחשובה ביותר של כל הורה וכל דור. בחברה המודרנית כבר כמעט ואין חינוך. ישנם הקניית ידע ומקצוע, אבל לא חינוך אמיתי. החינוך היום הוא בעיקר על איך "להצליח בחיים" במונחים של להרוויח יותר כסף ולהיראות יותר טוב ויפה, בעוד שחינוך אמיתי פירושו לתת לילד כלים לאושר, שימחה, אהבת הזולת, פרגון וכו. אנסה להביא השבוע את העקרונות הבסיסיים ביותר כדי להפוך משפחה לבריאה יותר ומתוך כך אנסה להגיע לעקרונות של "בית ספר שמח"

האווירה בבית: הדבר הראשון והחשוב מכל זה נתינת והענקת חום ואהבה. יש הורים שילד זה מטרד עבורם ולכן נתינת אהבה מכל הלב קשה עבורם. בגרות הורית פרושה להבין שהילדים הם העיקר האמיתי. ילד לא צריך מתנות נוצצות או טיולים מרהיבים. היום ישנם הורים רבים שבמקום אהבה וקשב קונים לילד מתנות כדי להשיג מעט שקט ולהרגיע את המצפון. מה שהילדים באמת צריכים זה חיוך, מילה טובה, חיבוק, שיעמדו מאחוריהם ויגבו אותם, שיאמרו להם כמה הם אהובים ורצויים ושיפרגנו להם.

על מנת לאפשר לילדים את האווירה הנכונה עבורם לצמיחה בריאה חשוב, מעבר לנתינת החום והאהבה ללא תנאי, להקפיד שכל ההתנהלות בבית, ובעיקר בין ההורים, תהיה באווירה נעימה.

מתן דוגמא אישית: חשוב מאוד לא להטיף לילדים על דברים שאנחנו בעצמנו בתור הורים לא מצליחים ליישם. לילדים יש ראדארים משוכללים ביותר שחודרים את כל סבך המילים הריקות הישר אל הלב של ההורה. אם ההורה מורה לדברים שהוא עצמו לא משיג או אפילו לא באמת מאמין בהם, הילד לא יספוג ממנו שום דבר חיובי ואף יחשוב שההורה שקרן ולא אמין. המסקנה המתבקשת היא שכדי להיות מחנכים אמיתיים חובה קודם כל לחנך את עצמינו. אי אפשר לחנך לרוגע ולסבלנות, אבל ברגע שמישהו חותך אותי בכביש לצפצף לו ולקללו. אם הילד יראה את זה הוא מיד יאבד אמון בהורה שלו. הנפשות שלהם עדיין רכות וכל רגש שלילי של ההורה שלהם שהם קולטים מזעזע להם את אמות הסיפים של נשמתם! נקודה נוספת וחשובה ביותר היא שההורים צריכים לשמוח במה שיש להם ולשדר הלאה לילדים שהעולם טוב. אבא שחוזר הביתה ומתחיל מסכת של קטרוגים על כל מי שעובד איתו, על המצב במדינה ועל שר האוצר – הילדים שלו יספגו רעל ויגדלו להיות ביקורתיים וממורמרים בעצמם. הורים שמדברים ביניהם על דברים חיוביים ומנסים להימנע מלשון הרע ורכילות יגדלו בהכרח ילדים אופטימיים, חיוביים ומאמינים בעולם ובזולת. אם הדיבורים בבית הם על קשיי הפרנסה, המגרעות של הזולת, הקושי והאכזריות שיש בעולם ועל האינטרסים הנמוכים שמניעים את כולם – הילד יגדל להיות אדם מנוכר, חשדן, חרד ולבסוף גם שלילי בעצמו. אדם בריא צריך לצאת מבית הוריו כמו דף חלק ונקי עם האמונה שהעולם טוב ולא מראש כמו דף מקושקש ועמוס שריטות ואמונות שליליות, מגבילות ומסרסות.

מתן מקום לילד להתפתח: לא טוב לומר לילד הרבה פעמים "לא" ו"אסור" על דברים שהוא רוצה ועושה. כל ילד הוא יחיד ומיוחד וצריך לתת לו לבטא את הייחודיות והפנימיות שלו. לפעמים להורים אין כוח "לשיגעונות" של כל ילד וילד ולכן מונעים מהם עשיות מסוימות שיכולות לפתח אותם. מחנכים רבים מנסים לחתוך תכונה רעה (לטעמם) ולהשאיר רק את מה שטוב. בפועל זה בלתי אפשרי, וכל תכונה ש"חונקים" במקום אחד תצא אח"כ בצורה לא טובה במקום אחר. דוגמא לכך היא ילד שרוצה לנסוע בחוץ עם האופניים ואימו מפחדת או לחלופין אין לה כוח לרוץ אחריו, ולכן היא סוגרת אותו בבית. אותו ילד אח"כ את האנרגיות שלו והצורך שלו לפרוק אותם יוציא בצורה לא טובה כמו בהשתוללות או בריב עם האחים. מי שחפץ בילדים ממושמעים כמו בסרטים האנגליים בהכרח יסרס את הפנימיות של הילד, את שימחת החיים ואת האנרגיות שלו. כמובן שיש לשמור על הילד מלגרום נזק לעצמו ולסביבה, אולם, כאמור, לא להרבות באיסורים שלא הכרחיים.

צורת התקשורת עם הילדים: שפת וטון הדיבור בהן לעיתים רבות אנחנו פונים אל הילדים משדרת לחץ והתקפה – "למה לא הכנת שיעורים?!", "כבר מאוחר, לך לישון!!", "למה החדר שלך לא מסודר?!", וכו. הילדים במצבים האלה מרגישים מתח רב וחווים חוסר אהבה ודאגה כנה לשלומם מצד ההורה. גם אם הם יבצעו את מה שמצווים עליהם לעשות, זה יהיה מתוך פחד ולא מתוך חינוך אמיתי והפנמה של דרישות ההורה/מורה. תקשורת בריאה יותר צריכה להתנהל ברוך ולשדר אמפתיה – "בוא נעשה שיעורים ביחד", "אתה אוהב שהחדר מסודר. בוא ואעזור לך לסדר אותו", וכו.

בהקשר הזה אפשר לציין את המחקר המפורסם של החוקר היפני (הופיע בסרט "בליפ") שתיעד את מבנה המולקולות של מים בכוס לאחר שפעם אחת אמרו להן מילים של חיבה ופעם שנייה מילים קשות ותוקפניות. בטכניקה מיוחדת הצליחו לצלם את המבנה המולקולארי של המים מיד לאחר אמירת הטקסט. כשנאמרו מילים נעימות ומעודדות, מולקולות המים הסתדרו במבנה הרמוני ויפה, וכשנאמרו מילים קשות ובוטות או משפטי איום והפחדה, המולקולות היו מפורדות ובמבנה דיס-הרמוני. בגוף האדם יש 70% נוזלים. שווה לחשוב מה זה עושה לילדים (וגם לנו) כשמדברים אליהם בסגנון קשה, מאיים ותוקפני. מחנך אמיתי צריך לתת לילדים שלו תחושה נינוחה של "אני אוהב אותך ולכן אני אומר לך את הדברים האלה", אחרת זה לא יעבוד. לילדים יש, כאמור, רדארים משוכללים ביותר והם יודעים מתי ההורה מדבר מתוך מקום אוהב שרוצה לעזור ולקדם ומתי מתוך כעס ותסכולים אישיים. כשכוונת הלב של ההורה לא נקייה – המסרים פשוט לא יעברו!

עקביות בחינוך: המסרים שאנו מעבירים לילדים צריכים להיות ברורים, עקביים וחדים. אם הילד עשה מעשה טוב יש לשבח אותו ולעשות מזה חגיגה. אם הוא עשה מעשה שלילי חשוב להבהיר לו שזו לא התנהגות שמקובלת עלינו. אם פעם מתייחסים אל המעשה השלילי כלאחר יד ובהומור ופעם מנסים לתקן ולחנך, הילד ירגיש את חוסר העקביות.

שימוש בעונשים: חינוך בשליטה וכפייה אינו עובד! אדם קטן וחלש משיג שליטה על ילדיו ע"י סנקציות, עונשים, צעקות והטלת אימה. מאחר ואין לו כלים אחרים להשפעה מתוקף אישיותו הוא נאלץ להפעיל את הסמכות בדרך כוחנית. להבדיל, אדם בעל אישיות אמיתית ובריאה יידע כיצד להשיג את מבוקשו בנועם ומתוך מתן דוגמא אישית. אפשר לראות את זה גם בבתי הספר כשיש מורים, שככל שהם יותר צועקים ומענישים, כך הילדים מכבדים אותם פחות, ולעומתם ישנם מורים שהילדים מאוד מעריכים, ובשקט פנימי וחיצוני מצליחים להשיג את המטרות הלימודיות ואף להשפיע על נפש הילדים ולתת להם כלים לחיים. הדרך החינוכית הנכונה, אם כך, תהיה לפעול בשקט, ברוך ובהקרנה אישית חיובית. למרות שעונשים זה דבר שיש להימנע משימוש מרובה בו, הוא בהחלט יכול להיות כלי עזר המסייע לחינוך אם עושים בו שימוש במינונים ובאופנים הנכונים. להבדיל מעונשים, לגיטימי לחלוטין להשתמש ב"פרסים"/"מתנות"/"צ'ופרים" על מנת לחזק התנהגות חיובית. גם אנחנו כמבוגרים מונעים מאוד מ"פרסים". בעוד ילד זקוק לממתק או חיבוק ומילה טובה המבוגר זקוק לבונוס במשכורת או קומפלימנט. כולנו זקוקים לחיזוקים כאלו או אחרים, וביסודה ההתנהגות שלנו והכוח שמניע אותה להתקדם ולהשתפר לא שונה משל ילדים.

כמובן שישנם עוד פרמטרים שאביא בעז"ה בפרק הבא:

לסיכום, באווירה של פרשת נח, חינוך התלמידים מומשל לגשם. הגשם בפני עצמו לא מצמיח את הצמח, אלא עוזר לו לגדול ולהוציא את הפוטנציאל שכבר ממילא טמון בו. בכל יהודי יש "חלק אלוקה ממעל", כלומר נשמה וניצוץ אלוקי שכבר קיים בתוכו. חינוך נכון בא לחשוף ולעזור לממש את אותו פוטנציאל של ניצוץ זה ולהוציאו מהכוח אל הפועל. תפקידינו כמורים  להשקות את הילדים מים זכים ולא חלילה בחומץ או בבנזין על מנת שנאפשר את תהליכי ההתפתחות הטבעיים הנכונים. הלוואי ונצליח בכך ונזכה לגדל תלמידים אוהבים ושמחים.

אני מצרף מספר דברים מעניינים:

לני קרביץ – גם אני הייתי תלמיד חלק א  –  

לני קרביץ – גם אני הייתי תלמיד חלק ב – 

להאמין בילד –  

סרט תיבת נח –

ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן  – פרק 1

נייד 0556607129

פרק 1

בס"ד

ככל היוצא מפיו- יעשה!!!

לפני כמה חודשים נסעתי עם משפחתי לבקר בגן החיות התנכ"י. בזמן שהסתכלתי על נחש זועם, שמעתי אימא, זועמת לא פחות צועקת על בנה: "אם עוד פעם אחת אתה בורח לי אנחנו פשוט ניסע הביתה!", כאבתי את כאבו של הילד והמשכתי לביתן הצבים. כעבור חצי דקה שמעתי שוב: "אם אתה מטפס שוב אני מתקשרת לאבא שיבוא וייקח אותנו לבית". כאבתי שוב את כאבו של הילד. אך מכיוון שגם אני עברתי בכניסה וידעתי כמה האימא שילמה על הכרטיס, ומכיוון שגם אני הורה, הבנתי שהאימא לא תממש את איומיה, והילד החמוד והאנרגטי יישאר בגן החיות עד סוף היום.
הבעיה תיווצר כאשר גם הילד החמוד מגן החיות יבין, שהמילים היוצאות מהפה של אימא, הם אותיות הפורחות באוויר

הכבוד שאנו נותנים למילה הנאמרת הוא אחד הדברים החשובים ביותר בחינוך, הרי בסופו של דבר היכולת שלנו לחנך את הילדים שלנו תלויה בין היתר במידה בה הם מקשיבים למילים היוצאות לנו מהפה.

כאשר אנו אומרים משהו ולא מקיימים, בין אם זה איום כלשהו או אפילו הבטחה למשהו טוב, הילד מבין עם הזמן שאנחנו לא מתכוונים ברצינות ולכן גם הוא לא יתייחס ברצינות למה שאנחנו אומרים.

הקושי הגדול מתחיל כשאנו לחוצים. כאשר אנו מגיבים מתוך לחץ או מתח מסוים ולא שמים לב למה שאנו אומרים,  בשעת לחץ הדבר היחיד שמשתלט עלינו הוא הצורך בהווה שהילד יעשה את רצוננו, כאן ועכשיו. אנחנו כמעט ולא יכולים לפעול עם חשיבה לטווח רחוק. לכן, אנו משחררים כל מיני סיסמאות לאוויר, ובסופו של דבר מאבדים את העוצמה של המילים.

חשוב לדעת שמילה היא כלי, וכמו כל כלי, בכדי שתהיה לו משמעות אמיתית, אנחנו צריכים למלא אותו בתוכן. מילוי התוכן של המילה זה הקיום שלה. וכך, כאשר הילדים שלנו רגילים שהמילים שלנו מתמלאות בתוכן זה נותן את התוקף למילים הבאות. ואסור לנו לשכוח שהתורה בעצמה מכנה דיבור שלא מתממש בשם חולין :"לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה".

פרק 2

שאלה:

אנחנו הורים לבחור ישיבה שב"ה זכה למוח חריף במיוחד  שכולם משבחים אבל למרות זאת קשה לו מאוד להתרכז לאורך זמן  ולא להפריע בשיעורים ובסדרים, חשוב לנו לציין שגם מבחינה חברתית הוא תמיד נמצא במרכז ואולי אפילו יותר מידי כי זה בא הרבה פעמים על חשבון הלימוד שלו. בגלל המצב הזה חייבה אותנו הישיבה לשלוח אותו לאבחון ושם אמרו לנו שהבעיה שלו היא רגשית בלבד. מה ניתן לעשות?

תשובה

שלום וברכה, לצערי המקרה שאתם מתארים לפני הוא מקרה שכיח ביותר בו דווקא נערים מוכשרים מוצאים את עצמם מחוץ ללימוד סדיר עקב בעיות רגשיות.

בהרבה מהמקרים האלו הבעיה נובעת מדימוי עצמי נמוך של הנער. נער שסובל מכך ינסה להעלות את הדימוי העצמי שלו בעיני הסביבה ולכן נראה אותו מרוכז  בכך על חשבון דברים חשובים אחרים. זה יכול להתבטא בלימוד, לדוגמא: במקום להתרכז בלימוד עצמו הוא יחשוב איזו שאלה טובה הוא יכול לשאול עכשיו וכך הוא מאבד את הרצף של השיעור. זה יכול גם להתבטא במשקל היתר שהוא נותן לחברה על פני הלימודים הוא ילך לישון מאוחר כי דיבר עם החברים בפנימייה וכו'.

חשוב להדגיש שלא מדובר דווקא על נערים שנראים או מתנהגים כבעלי דימוי עצמי נמוך, פעמים רבות מגיעים אלי נערים שנראים וגם מעידים עליהם שהם מקובלים ומוערכים מאוד על ידי החברה. אלא שמדובר פה בדרך כלל על דפוס חשיבה עמוק שיושב לו במוח ומשדר לנער שלא מעריכים אותו ושהוא צריך להוכיח את עצמו ביחס לחברה.

עוד סיבה נפוצה לחוסר ריכוז רגשי היא ייאוש שהצטבר במשך השנים. כלומר, הנער עבר כמה שנים קשות או מצד המלמדים שהיו לו או מצד החברים או ההורים. כעת, למרות שהוא כבר גדל וכבר בשל רגשית עדיין נמצאים אצלו דפוסי ההתנהגות הישנים שהוא לא מצליח לצאת מהם.

אז איך ניתן לשחרר נער מדפוסי התנהגות כאלו? בע"ה נמשיך בשבוע הבא.

האזינו – וזאת הברכה + חג סוכות

 

והשבוע בפרק

פרשת וזאת הברכה

·         רעיון חינוכי לפרשה "פרידה אינה קלה"

·         מתכונותיו של משה ברגעיו הקשים ביותר

·         מתורתו של הרב קרליבך על חג הסוכות

·         סיפור לשמחת תורה על ירושת התינוק מברגן בלזן

·         שני סרטונים בנושא משפחה

·         שני סרטונים לחג הסוכות

·         קטע מיוחד מהסרט אושפיזין

·         וכמובן סרטונים רבים בנושא פרידה

פרידה אינה קלה

רגע של סיום, מעמד של פרידה, הם מהדברים המרגשים והמרשימים, אשר רשמם לא יפוג במהרה ולעיתים אף יחקק בנפש לעולם. וכאשר בסיומה של תורה אנו מדברים, הדברים נכונים בקל וחומר. דברי משה רבנו ע"ה בסוף ברכותיו לשבטים:"אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בה'" – הם סיום דברי נבואת משה רבנו ופרידתו מצאן מרעיתו. דבריו במעמד נשגב זה, מהדהדים ומנסרים בחללו של עולם עד עצם היום הזה.

דוגמא לפרידה כזו אנו מוצאים גם בדברי הנביא מלאכי החותמים את תקופת הנבואה. הנביא האחרון מסיים את דבריו אל עם ישראל במלים: "זכרו תורת משה עבדי…" – אני, הנבואה, נפרדת מכם, ובטרם אסתלק אני קוראת לכם: "זכרו תורת משה עבדי!", קיימו אותה על פרטיה ודקדוקיה והיא תשמור עליכם עד בוא היום הנכסף – "יום ה' הגדול והנורא".

אף כאן בסיומה של תורה, מוסר משה איש האלוקים לפני מותו, את צוואתו לעם: "אשריך ישראל".

לדברים הנאמרים בעת פרידה יש בדרך כלל יחודיות, עוצמה ויכולת השפעה יוצאת מן הכלל – וכמה סיבות לדבר. המעמד עצמו וההתרגשות הנלוית אליו, יוצרים את הכלים לקליטת הדברים. נוסף על כך, זוהי שעת כושר משום שהדברים הנאמרים בה מהווים מזכרת לנפרדים, ועל כן הם מטביעים את רשמם על השומעים. ומעל הכל יש להניח שבעת כזאת נאמרים דברים בעלי איכות מיוחדת במינה. לפיכך אפשר לומר שככל שהאיש האומר את דברי הפרידה הינו גדול יותר, ובמיוחד כשמדובר במנהיג רם במעלה ביום פטירתו מן העולם, יהיו הדברים גדולים יותר ועשירים בתוכן, גם אם המילים תהיינה מעטות.

ואכן, כאשר נתבונן בהכרזה המרוממת של "אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בה'", לפי הביאור הנ"ל, נוכל למצוא בהם פתח לעידוד רב ולתנופה גדולה לעליה בעבודת הבורא. הואיל וכל תפקידנו בעולם הזה מתמצא ב"התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", יעלו איכות העבודה וההשתוקקות לעסוק בה, ככל שנטיב להכיר את גודל אורו וזהרו של הטרקלין.

את פרשת "וזאת הברכה" קוראים תמיד בשמחת תורה, ומייד לאחריה מתחילים בטעימה מהנשימה הגדולה והמשמעותית ביותר בעולם, בנשימה האלוהית הראשונה, שמתחילה את פרשת בראשית.

לתודעה כל כך קל להיסחף אל ההתחלה המרגשת, אל התכנון העתידי, אל הפנטזיה, אבל הרבה יותר קשה לה להיות עם מה שישנו עכשיו, עם תהליך הסיום של המסע הגדול. רוב האנשים שונאים פרידות וסיכומים. ובצדק. לרוב זה לא דבר נעים. אפילו לסגור סדנת שתיקה רגועה מלאת תובנות, או מסיבה כייפית שנהנינו ממנה מכל הלב, זה דבר שקשה לנו לעכל.

מי אוהב סיומים. לעיתים נדמה לי שכל מה שנלמד או נחווה נשכח בין רגע. למשל בסדנאות שתיקה, בין רגע אנשים מתחילים לדבר, בלי שום בעיה או עכבות. בלי להתבלבל המילים יוצאות והם שוכחים את הקסם של השתיקה, לא יודעים איך לעשות זאת בהדרגה. או לאחר אירועים מרגשים, כמו חתונה, ברגע שנכנסים לפקק בכביש, כל הכיף שהיה נעלם כלא היה.  וסתם ביומיום, בסיום של ארוחה טובה שהשקענו בה, מהר מאוד מגיעה התחושה המצערת מכך שצריך לנקות אחרינו. הקושי בעיכול הסיומים קשור לתהליך הפרידה, לשאלה מה עושים עם רגע הביניים הזה. בין הרגע של לפני הסוף לרגע של ההתחלה המרגשת. איך שוהים שם בסגירה הזו והאם פרשת "וזאת הברכה" יכולה לתרום לנו איכשהו לתהליך? 

הפרשה מורכבת משני פרקים. הראשון עוסק בברכות שמשה מעניק לשבטי ישראל תוך שהוא מתאר את אופי השבט ו/או את אופי נחלתו. הפרק השני הוא תיאור מותו של משה והבכי של העם אחר לכתו, ויש דיונים רבים בין חז"ל, על אודותיו של מי בדיוק כתב את הפסוקים הללו. משה? יהושוע יורשו? או אולי אלוהים בכבודו ובעצמו, שעל פי המדרש נישק את משה בפיו והמיתו.  בפרשה הזו כולם מבורכים, אז בואו נחזור לפתיחתה: וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתו. בהמשך הפרק יש ברכות קצרות ויש ברכות ארוכות. אבל מה שמעניין זה לאו דווקא הברכות או ההשוואה ביניהן, אלא עצם המסוגלות של משה, באמת ברגע האחרון לקראת מותו, לברך כמו אבא טוב את ילדיו. ההשוואה היא כמובן לא מקרית. הפעם האחרונה שנתקלנו בברכה שכזו הייתה אצל יעקב שבירך לפני מותו את ילדיו, אלו שלימים הפכו לראשי משפחות ולשבטים שעכשיו מבורכים. 

בגלל שמשה הוא לא האב האמיתי, והוא היה מסוגל לברך כל כך הרבה אנשים למרות כאבי הפרידה הפרטיים שלו, אפשר ללמוד ממנו שיעור עצום. דווקא בשעת פטירתו  של משה רבינו, מבינים אנו כמה אהבה עצומה היתה לו לישראל בכל ימי חייו יותר מבניו ממש, כי מנהגו של עולם שהאדם בעת מותו לא ישים לב אלא על בניו ואשתו, שאהבתו אליהם היא אהבה פנימית ועיקרית, ואם ישים לב לאדם אחר הרי ניכר שהוא אוהבו כאחד מבניו. וכאן אצל משה רבינו בשעת פטירתו לא שם לב על בניו לברכם, אלא רק זכר את ישראל כל שבט בשמו, ולבניו לא פרט להם ברכה בפני עצמם, והרי זו הוכחה גמורה שהיה אוהב את ישראל יותר מבניו כי הסוף הוכיח על ההתחלה. וזהו שאמר הכתוב: וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל דווקא ולא את בניו, ואף על פי שהיה הדבר הזה לפני מותו, שלפי הטבע צריך שיברך את בניו ואת בני ביתו תחילה.

ועוד נקודה שאפשר ללמוד ממשה דוקא ברגעיו הקשים. ארבעים שנה הנהיג משה רבנו את עם ישראל במסירות למרות היותו עם קשה עורף, ותובעני שניסה את ה' ואותו פעם אחר פעם.  למרות כל מעשיהם, המשיך משה להנהיגם במסירות נפש, בנאמנות וביושר מוחלט ולבסוף גם מברכם

הפסוק האחרון בתורה מתייחס "לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים ל"ד, י"ב). מה היה "המורא הגדול" שעשה משה? רש"י אומר שהוא שבר את לוחות הברית הראשונים, כאשר ראה את עגל הזהב. זה היה המעשה הנכון בזמן הנכון.

מעניין שמשה רבנו (בהיותו בוגר) מוזכר לראשונה בתיאור הריגת מפקח-עבודה מצרי שהכה יהודי. שימו לב שגם הדבר הראשון שהתורה מספרת לנו על משה, וגם הדבר האחרון שהיא מספרת עליו – הם מקרים שבהם הוא ביטא כעס.

האם משה נטה באמת לכעסנות? אנחנו יודעים שמשה היה עניו וצדיק במיוחד. חוץ מזה, האלוקים הסכים עם שני המעשים האלה. אז מה ההסבר? התשובה היא שמשה שלט במידת הכעס, אז כאשר הוא ביטא משהו שנראה כמו כעס, התנהגותו הייתה למעשה שקולה ומדודה היטב.

הכל עניין של שליטה. אם הילד שלכם מרגיז אתכם ואתם מתחילים לצעוק, זה "כעס בלתי נשלט" אופייני. אבל אם ילדכם עומד לתקוע מזלג לשקע החשמל, לפעמים תחליטו לצעוק – גם אחרי שהרחקתם אותו מהסכנה – כדי ליצור אצלו רושם רגשי ברור על מידת הסכנה. במלים אחרות, האדם יכול לבטא כעס, בלי "לכעוס" באמת.

זה מה שעשה משה. ההתנהגות הזאת אפילו מדהימה עוד יותר בהתייחס למדרש (כך שמעתי) שאומר שמשה נולד עם נטייה לכעס, אבל דרך עבודה עצמית הוא הצליח להשיג עליה שליטה. וכך, אפילו התורה מעידה שמעשי ה"כעס" של משה היו דבר "גדול" – מעשים של גדלות רוח.

בעצם, בגלל שמשה  היה בנאדם חי וקיים, אנחנו יכולים ללמוד לחקות אותו. להסיק מההתנהגות האנושית שלו שגם לנו יש את אותם זרעי משה בתוכנו. שגם אנחנו יכולים לחוות רגע של פרידה או של קושי, ובכל זאת לראות מה מבורך ברגע שכזה. גם אנחנו מסוגלים להבחין באנשים שנמצאים לידנו ברגע הזה, אפילו אם הוא בלתי נסבל עבורנו וקשה לנו לשהות בו או לקבל אותו.

כולנו יודעים לתת כאשר קל לנו. להיות בנתינה כשטוב לנו. אבל השאלה היא מה עושים כאשר הנתינה מאיימת עלינו, כאשר הטריטוריה שלנו נפגמת ומסתכנת בעצם הנתינה. כמה קשה להיות מודעים לאחרים כשקשה לנו, שלא לדבר על להיות מעניקים וחומלים – ועוד לעם שלם. העובדה שמשה היה מסוגל לברך את העם לפני הכניסה שלהם אל הארץ המובטחת, בעוד הוא יודע שלו עצמו לא יהיה חלק בזה, היא דבר אדיר. לולא בן-אדם היה עושה זאת, היינו אומרים שזהו מעשה לא אנושי!

אבל בדיוק בגלל שזה משה, זה שהכרנו את המגרעות והמעלות שלו במשך ארבעים שנה, אנחנו יכולים להאמין שהתכונה הזו נמצאת שם, בבן האנוש. התכונה שמלמדת אותנו לראות ברכה בכל דבר נמצאת בתוכנו, ועלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לפתח אותה.

עכשיו אנו מבינים מדוע התורה פוסקת בהחלטיות על דמותו של משה וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה.

אנו נמצאים בימים של חגים שמחים ומיוחדים וגם להם מגיע שאתייחס.

נאמר במדרש "ארבעת המינים משולים לארבע דרגות של בני אדם".

אדם המשול לאתרוג יש בו גם חכמה וגם מעשים טובים (גם טעם וגם ריח);

אדם המשול ללולב ולהדס, יש בו חכמה או מעשים טובים,

ואדם המשול לערבה אין בו לא חכמה ולא מעשים טובים (לא טעם ולא ריח).

למרות השוני הברור שבין המינים אנו עדיין קושרים אותם יחד לאגודה אחת.

על פי רעיון זה אפשר להמשיל רעיון זה גם לארבעה סוגי תלמידים. אתן לדמיון של כל אחד ואחת לפתח רעיון זה. נסו לתת לתלמידים אפשרות לפתח רעיון זה.

כולנו מכירים גם 'אתרוגים' וגם 'ערבות', ולכל אחד מאיתנו יש תקופות שבהן הוא 'אתרוג' ותקופות שבהן הוא 'ערבה'. עם מעט סלחנות ורחמים זה כלפי זה, ועם הזיכרון שכולנו קשורים יחד באגודה אחת, נוכל לאזן זה את זה, או בלשון המדרש: "והן מכפרים אלו על אלו".

תמיד אומרים שמשפחה לא בוחרים. כשמדובר בעם היהודי אפשר לומר גם שעַם לא בוחרים. אנחנו 'תקועים' זה עם זה, ואם לפעמים אנחנו נוטים לשכוח זאת, יש מתנדבים רבים מבחוץ שמזכירים לנו בגילויי אנטישמיות כאלה ואחרים כי יש לנו גורל אחד.

אז בואו נפתח את הסוכה ואת הלב, וננצל את חג הסוכות הזה 'לאשפז' ו'להתאשפז' (אושפיזין = אורחים בארמית) ולהכיר את המשפחה המורחבת שלנו בבית הספר, את התלמיד שאף פעם לא יוצא לנו לדבר איתו דברים חיוביים, את התלמיד שנראה קצת מודאג לאחרונה. את התלמיד שעבר משבר בבית אך בעיקר לאותם תלמידים שלכאורה הם בסדר ואין איתם בעיות מיוחדות שנוטים תמיד לשכוח אותם. כמה הם צריכים אותנו כדי להתקדם. אתם הרי יודעים שתמיד בישיבות ציונים מתחילים לפי סדר א,ב או לפי שמות התלמידים שבקטגוריה של המקרים החמורים יותר. מה מסכן אותו תלמיד ששם משפחתו מתחיל באות ש והוא תלמיד בסדר. כדי שיהיה במשפחה הגדולה שלנו "מה טוב ומה נעים" חייבים לזכור שאנחנו מחוייבים לקבל ולהכיל את כולם ולהפגין אחווה גם אם אנחנו מחשיבים את בית הספר שלנו  ל'אתרוג' ואת "התלמיד" שלנו הבעייתי  ל'ערבה'.

הרב קרליבך – הסוכה היא הבית המתאים לי! אחדות העם כמשל למשפחה

במוצאי יום כיפור, אם אתה יכול, אתה מתחיל מיד לבנות את הסוכה שלך.

ויש לך ארבעה ימים עד סוכות. למה אנחנו בונים את הסוכה מחוץ לבית?

מפני שאחרי יום כיפור, אנחנו פתאום מרגישים "חסרי בית" בביתנו. מרגישים שלא רוצים לחיות בבית שבו ההגנה עשויה עץ ואבן.

רוצים בית מסוג אחר.רוצים לחיות בבית שבו ברור לנו בכל רגע שהקב"ה בעצמו מגן עלינו.

אחרי יום כיפור, אני לא רוצה לחיות בבית שבו אי אפשר לראות את הכוכבים בשמיים. אני רוצה לחיות בבית שבו כוכב קטן שולח לי מסר של אור…

וכן – אני לא רוצה לחיות בבית שאפילו יהודי אחד ירגיש בו זר, לא רצוי.

אני רוצה לחיות בבית פתוח; בבית שבו כל יהודי בעולם – ואולי פעם: כל אדם בעולם – ירגיש בו בבית.

אתם מבינים את הקשר בין יום כיפור לסוכות? רק אחרי שהקב"ה מטהר את לבי באופן הכי עמוק, אני ממש בשלום ובאחדות עם כל עם ישראל, ואפילו עם כל העולם.

הגמרא אומרת: "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות – מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת".

בעצם, לפי הגמרא, כל הסוכות הן סוכה אחת.

עומק רצונו של הקב"ה הוא שכל עם ישראל ישבו בסוכה אחת…

חשבתי על זה שגם אחרי יום כיפור אנחנו מגיעים לרמה כל כך עליונה של טהרה וקירבה לה`,

עד שהנשמה שלנו לא יכולה להכיל בית גשמי, והיא מוכרחת לדור ב`צילא דמהימנותא` – בבית שכולו שכינה.

 

ונסיים בסיפור מיוחד לשמחת תורה

ירושת התינוק מ'ברגן בלזן'  – מאת שרית עמיחי

מה המשותף לתינוק, רב, נגר, סופר סת"ם, שני ניצולי שואה וספר תורה קטן? מעגל אחד, עשרות זוגות ידיים וסיפור שמקפל בתוכו את ההיסטוריה של עם ישראל.

שמחת-תורה בבית-כנסת חסידי קטן, אי-שם בארץ. הגבאי דופק על הבימה, ספרי התורה מוצאים מארון הקודש וחלוקתם לקהל המתפללים מתחילה. ראשון, מזמינים את רב בית הכנסת לבוא ולקבל ספר-תורה להקפה ראשונה. הרב מניע בראשו, ואומר לגבאי: "לא הפעם".  הגבאי מתפלא, אך ממשיך הלאה בחלוקה.

הקפה ראשונה.

ציבור המתפללים מזמר ושר, והרב, קם ממקומו, בידיו הוא מחבק ספר-תורה שגודלו כגודל כף היד. ספר-תורה קטנטן. הוא מאמץ אותו אל ליבו בחום – ורוקד. רוקד ושר. מקיף עם הקהל את הבימה שוב ושוב. עיניו מאירות וידיו מחבקות ומלטפות את ספר התורה. ילדים נגשים ומנשקים את ספרי התורה בזה אחר זה. הרב מנמיך את ספר התורה הקטן שלו, והם משתאים. נותנים נשיקה וממשיכים לספר התורה הבא.מבטים מוחלפים, אף אחד מן המתפללים אינו יודע מניין צץ ספר התורה הקטן. בין הקפה שנייה לשלישית, מעיז אחד הצעירים ושואל: "הרב, מהיכן הספר?" הרב מחייך, נושק לספר התורה ואומר: "לפני ההקפה האחרונה, אספר לכם את סיפורו של ספר התורה המיוחד הזה". ההקפות נמשכות, הרגליים נישאות ומרקדות, הפיות מזמרים וספרי התורה עוברים מיד ליד. הילדים, מקבלים 'עליה', ממתקים וסוכריות נושרים, ריקודים נלהבים, זמירות וניגונים. שמחה של תורה, בבית-כנסת.

***

לפני הקפה אחרונה, הקיפו המתפללים את הרב והמתינו לסיפור. הרב, הביט בספר ובקהל בחיבה וסיפר: אבי, זכרונו לברכה, עבר תלאות רבות וייסורים קשים ומרים במהלך מלחמת-העולם השנייה. באחד הימים, בעודו שוהה במחנה עבודה, חלפה על פניו קבוצת יהודים, מלווה בחיילי אס. אס. חמושים. אחד מהיהודים הצליח לחמוק מן השורה, פנה אל אבי ותחב לידיו חבילה עטופה בבד גס:

"קח! קח מהר!!! הם לוקחים אותנו ולא נחזור. זוהי דרכנו האחרונה. קח ושמור על זה!

"קח! קח מהר!!! הם לוקחים אותנו ולא נחזור. זוהי דרכנו האחרונה. קח ושמור על זה! אני מצווה עליך! הם בני למעלה ממאה שנה. זוהי צוואתי לפני מותי. ר' ייד, שמור עליהם מכל משמר!" כל האירוע הזה ארך שניות מועטות בלבד. אחד החיילים שהשגיח על הקבוצה, הבחין ביהודי שהתחמק והחזיר אותו במכת רובה אל השורה: "שנעל! יודע! שנעל!" [מהר, יהודי. מהר]. אבי נסוג, כשהוא אוחז בידו חבילה לא מזוהה. בפינה כלשהי, הוא פתח את קישורי הבד, ולתדהמתו הרבה גילה שני ספרי-תורה זהים ויפהפיים. קטנטנים. גודלם, כגודל כף יד. אבי שיתף חבר קרוב במעשה, ושניהם החלו לתור ולחפש אחר הדרך הטובה ביותר לשמור על ספרי התורה, לבל יגיעו לידיהם המרצחות של הגרמנים. הפתרון שנמצא היה יצירתי במיוחד: הם שברו את עצי החיים של ספרי התורה [מוטות האחיזה מעץ, עליהם מגולגל ספר התורה], וגללו את הספרים באותה צורה שגוללים מגילה. בגליל אחד, במקום בשניים המקובלים. את שולי המכנסיים הם תחבו בגרביים, כדי להגן על עצמם מהקור העז, ואת ספרי התורה, הם שלשלו לרווח בין הברכיים למכנס. כך היו ספרי התורה צמודים לרגליים והגרביים הגנו עליהם, לבל יצנחו ויפלו מטה.

בצורה זו, כשספר תורה צמוד לכל ברך, הסתובב אבי ימים רבים במחנה, כשרק חברו יודע על קיומם של ספרי התורה.

***

בוקר אחד, הבחינו השניים כי הגרמנים עורכים חיפוש על כל אסיר ואסיר, על מנת לגלות אוכל וחפצים מוברחים. בלית ברירה, הם חילצו את ספרי התורה מן המכנסיים, ומיהרו לקבור אותם באדמה, כשהם מסמנים לעצמם סימנים רבים ככל האפשר, על מנת שיוכלו לאתר לאחר החיפוש הדקדקני של הגרמנים ויום העבודה הארוך, את מקום הטמנת הספרים. היום חלף לאיטו. הלילה גם הוא עבר. רק למחרת הם הצליחו להגיע למקום בו טמנו את ספרי התורה.  במהירות חפרו באדמה, וגילו ספר תורה אחד בלבד. הספר השני – נעלם. עיון מדוקדק בספר שנמצא הראה, שהספר מונח באותה הצורה בה טמנו אותו השניים, אך היריעה האחרונה – חסרה. בדמעות, הם נשקו לספר, גלגלו אותו ושבו להסתיר במכנס. צמוד לברך ומעל לשולי הגרב. כך, שרדו אבי וחברו הטוב את המלחמה. הם וספר התורה הקטנטן.

***

בתום המלחמה, נשא אבי את אמי לאישה. ברית המילה הראשונה שנערכה במחנה העקורים 'ברגן בלזן' – הייתה שלי. אני הייתי התינוק הראשון שנולד במחנה לאחר המלחמה. התינוק הראשון, ששמע יהודים שעברו את אימי המלחמה, איבדו את כל אשר להם, וזעקו מעמקי ליבם השותת: בדמייך חיי… בדמייך חיי…אני הייתי התינוק הראשון שנולד במחנה לאחר המלחמה. התינוק הראשון, ששמע יהודים שעברו את אימי המלחמה, איבדו את כל אשר להם, וזעקו מעמקי ליבם השותת: בדמייך חיי… בדמייך חיי… הוריי היגרו לארצות-הברית עמי ועם ספר התורה. גם החבר שלח אבי הגיע לארצות-הברית, והקשר עימו נשמר לאורך השנים. לפני שנים ספורות, הלך אבי לעולמו. כשקמנו מן ה'שבעה' ופתחנו את צוואתו, ראינו שאת ספר התורה הקטנטן הוא הוריש לבנו בכורו. לפעוט שנולד ב'ברגן בלזן' – ולחבר שסייע לו לשמור על הספר, לאורך המלחמה. ניגשתי לבקר את חברו של אבא בבית האבות בו הוא שוהה. סיפרתי לו על הצוואה, וציינתי ששנינו היורשים של ספר התורה. החבר, נענע בראשו ואמר: "קח לך את הספר, מנחם. שמור עליו. תעלה אותו איתך לארץ ישראל. שם מקומו. אני את חלקי, כבר מילאתי. עכשיו תורך."

והנה, יכולים אתם לראות בעצמכם: זה ספר התורה, שהעניק אותו יהודי, שאינני יודע את שמו, לאבי. בדרכו האחרונה למוות, הוא מסר את הספר הלאה. זה הספר שנטמן יחד עם ספר נוסף באדמה, בזמן החיפוש של הגרמנים. זה הספר שנמצא, וזה הספר שחסרה בו היריעה האחרונה. הוא פסול לקריאה, אבל הוא קדוש בקדושה מיוחדת. בקדושה של מסירות-נפש, של יהודים יקרים וטהורים שמסרו את נפשם כדי להצילו.

לא יכולתי בשמחת-תורה להשאירו בבית. הייתי מוכרח להביא אותו אל בית הכנסת ולרקוד עימו. הוא מסמל בעיניי, את מה שעבר על העם המיוחד והמיוסר הזה, מיום שקיבלנו את התורה על הר סיני.

***

מיד ליד, העבירו המתפללים את הספר. כל אחד נשק לו בחרדת-קודש ובזהירות. הגבאי חזר למקומו ליד הבימה, וספרי התורה של בית הכנסת, חולקו למתפללים, כדי לרקוד בהקפה השביעית והאחרונה. יהודי קשיש, הנעזר במקל על מנת לצעוד, פנה אל הרב: "בבקשה, הרב, כבר שנים שאינני רוקד עם ספר-תורה בשמחת-תורה. מפאת הכובד, אינני מסוגל לאחוז בספר-תורה בכוחות עצמי. היכול אני לרקוד בהקפה האחרונה עם ספר התורה שלך?" יהודי נוסף נגש אל הרב ומלמל: "כבוד הרב, אני רק נגר פשוט. אבל, אם ירצה ה', במוצאי החג, אבנה ארון-קודש קטן ומיוחד לספר התורה. ספר-תורה לא יכול להיות מונח סתם ככה. בסדר, כבוד הרב?"  וסופר סת"ם, המתפלל בקביעות בבית-כנסת זה, שישב כל העת והחריש, ביקש מהגבאי להמתין לו, קודם שיתחילו לשיר:

"יודע הרב ויודעים כולם, שאמי נפטרה לפני חודשים ספורים. אבל אינכם יודעים, שאמי הייתה בין הבודדות ששרדו את ניסוייו של מנגלה ימ"ש, באושוויץ. אני מבקש ממך, שתעניק לי את הזכות, לתקן את ספר התורה ולהשלים את היריעה החסרה, לעילוי נשמת אימי. זהו החסד האחרון, שאוכל לגמול עימה…" "אם ירצה ה', ר' יוסף. במוצאי החג נשוחח. בא נצטרף למעגל, נרקוד ונשמח עם התורה…" חייך הרב.

***

"הקפה ז'", הכריז הגבאי.

יהודי קשיש, ששנים לא אחז ספר-תורה בידיו, רקד ופיזז כאיש צעיר, כשהוא מנשק ומלטף ספר-תורה קטנטן. נגר פשוט, שבמוחו כבר נבנתה תמונת ארון הקודש המתוכנן, אחז בידו של סופר הסת"ם שדמע וקיווה לעשות נחת-רוח אחרון לאימו, ניצולת אושוויץ.  והרב, התינוק הקטן שנולד ב'ברגן בלזן' לאביו ששמר על ספר התורה לאורך שנות המלחמה, אחז בידי המתפללים.  כולם, הושיטו ידיים וסגרו מעגל.

ובפינת המולטימדיה נעסוק הפעם בשלושה נושאים – כוחה של אמונה, פרידה, סוכות ומשפחתיות. (אני מזכיר שיש מארז כפול בנושא הורות וגבולות ומה שבניהם)

חשוב לי לציין שהפרשנות של הסרטונים היא שלי בלבד וברור שכל סרטון יכול להיות שמיש גם לנושאים אחרים. כפי שתשימו לב הקטעים הם מגוונים ומספרים על כל מיני סוגי פרידות.

·         אני מצרף קטע שערכתי מהסרט של שולי רנד אושפיזין. אני השתמשתי בו לשיעור חינוך בנושא כוחה של תפילה, אך כמובן שיש בו עוד נושאים רבים כמו הידור מצוה, חיי נישואין, עניים ועשירים וכו'. הקטע קצת ארוך (14 דקות) אך שווה כל רגע. – 

סרטונים נוספים ורבים בנושא פרידה תמצאו במארז חמשה חומשי תורה – פרשת וזאת הברכה

  • פרידה מתוך הסרט כשהנערים שרים – 
  • פרידה מתוך הסרט מלך האריות  – 
  • פרידה מתוך הסרט נמו – 
  • פרידה מתוך הסרט ארמגדון – 

 

אני מצרף עוד שני סרטונים מיוחדים בנושא משפחה:

·         אני מצרף קישור לסרטון בנושא משפחה. התרגשתי לראות את הסרטון כי הנושא המוצג הוא בהחלט מעניין כל המציגים בסרטון הם גם במציאות חרשים., כך צריך להיות במשפחה אמיתית כולם מתגייסים למטרה משותפת.    

·         אני מצרף עוד סרטון שאני מקווה שתקבלו אותו בהבנה (לא בטוח שהוא מיועד לתלמידים אך לבני/בנות הזוג בהחלט) כי אף אחד מאיתנו לא מעוניין להגיע למצב האבסורדי שמתואר בסרטון:

שם הסרטון   – 

 

לחג הסוכות אני מצרף סרטונים מעניינים

  • אושפיזין הכנסת אורחים – 
    • סרטון לסוכות – לחץ כאן
    • סוכות – לחץ כאן
    • ארבעת המינים אצל הרבי – לחץ כאן ועוד סרטון – לחץ כאן
    • מלך בסוכות – לחץ כאן
    • הרב מרדכי אליהו זצ"ל – לחץ כאן
    • כשרות באתרוגים – לחץ כאן
  • פרפר נחמד – לחץ כאן

 

 ולסיום בדיחה כשרה

בעיירה אחת חיפשו אדם שיהיה מתאים למשרת רב העיירה. תלו מודעה והמועמדים התחילו להגיע. לאחת מיונים קפדניים של הגבאים הוחלט על מועמד שניכר היה שאיש שיחה הוא ויודע לדבר ולנאום למול קהל אנשים.

הגיע השבת וכדרך ההרגל הרב עלה לדבר בפני המתפללים בליל שבת מיד לאחר התפילה. שקט שרר בבית הכנסת וכולם ציפו לשמוע את דברי הרב. והנה הרב אינו מוציא מילה מפיו ומבוכה גדולה ניכרת על פניו. לאחר כדקה פונה הרב לקהל ומברך אותם בברכת שבת שלום ויורד מהבמה. קהל המתפללים מרוצה ואומר בשקט אחד לשני "סוף סוף רב שלא מדבר הרבה וגורם לנו לישון בבית הכנסת. נגיע מוקדם הביתה ונוכל לאכול, אולם הגבאים היו מופתעים ואף נבוכים אך אמרו לעצמם "נמתין למחר"

יום שבת התפילה בעיצומה והגבאי הראשי ניגש לרב ומבקש ממנו לעלות ולתת דבר תורה כמנהג המקום. עולה הרב ושוב לא אומר מילה. אפילו שבת שלום לא מצליח לומר. קהל המתפללים מרוצה מאוד כי יוכל להגיע הביתה מוקדם  אך הגבאים נבוכים ואומרים כבר לעצמם "איזו טעות"

לאחר תפילת מנחה התכנסו כולם לסעודה שלישית ומחליטים הגבאים להציב לרב תנאי שאם אינו מתחיל לדרוש בתורה משרתו בסכנה גדולה. שומע אותם הרב ולהפתעת כולם מייד מתחיל לדרוש וגומר את דרשתו לאחר כ- שעתיים שלמות.

הגבאי הראשי מחליט לפנות לרב ולשאול אותו לפשר העניין.

אומר לו הרב. ראה נא ידידי מכובדי, בליל שבת כשעליתי על הבימה לדרוש התרגשתי מאוד מעצם המעמד וכל מה שהייתי מסוגל להוציא מפי היה "שבת שלום". בשבת בבוקר עליתי לבימה אך נזכרתי ששכחתי להביא את השניים התותבות שלי ולכן גם שבת שלום בקושי יכולתי לומר.

אז מה קרה בסעודה שלישית? שואל הגבאי

בסעודה שלישית ברוך השם עברה ההתרגשות אך בטעות הבאתי את השיניים התותבות של אשתי…..

תרגיל סוגי מורים

צפי בסרטונים הבאים המציגים דמויות של מורים מסוימים.

·         נסה לנתח כל דמות של מורה ורשום מה מאפיין אותו.

·         כתובכמה שורות על דמות המורה האידיאלי כפי שמצטייר בדמיונך

דמות 1

דמות 2

דמות 3

פרשת וילך

 כמה הודעות

              1. שנה טובה לכולם

2.  רבים מהסרטונים שאני מראה לכם נמצאים במארזים השונים שרכשתם.אני כמובן מוסיף חדשים בכל פרק שאני שולח. לדוגמא השבוע תראו סרטון
מיוחד בנושא בין אדם לחברו.

3.  תודה לכל הברכות שאתם שולחים לי, תודה לכל המתייעצים על סרטון זה או אחר. מקווה שאני עוזר

4.  כתבה לי יועצת באחד מבתי הספר שעושים שימוש נרחב במארזים השונים "יהודה היקר, אין לך מושג כמה שדרגתי את עבודתי מול התלמידים והצוות,פתאום השיעורים מגוונים מאוד ואני מצליחה להגיע איתם לעומקם של דברים"

5.  כתב לי מדריך שמקבל את הסרטונים דרך אביו – "איזה כיף גדול שאני מצליח בזמן קצר להעביר מסרים שאני רוצה. אתה יודע שהחניכים לא תמידפנויים לפעולות ופתאום דרך השיטה של הפרויקט הצלחתי ליצור אצלם רצון לעוד ועוד"

והשבוע בפרק 

פרשת וילך 

·         רעיון חינוכי "סליחה או השפלה" מתוך שיעור שהעברתי

·         משל "משפט התעבורה"

·         ספור מיוחד על הרב אריה לוי והרב בהר"ן

·         כמה כללים מתוך דברי  הרמב"ם

·         קטע מיוחד מתוך שי עגנון

·         10 סרטונים מיוחדים לימים אלו

·         בדיחה מיוחדת לסיום

 

סליחה או השפלה?

לקראת
הימים הנוראים המתרגשים ובאים עלינו נתמקד במושג "הסליחה".יש מנהג בבתי הכנסת
שהלילה הראשון  של סליחות הוא לילה חגיגי. החזן המקהלה ועם תוספות שונות של
כלי נגינה או הגברה אלקטרונית נותנים הרגשה של שמחה גדולה. כך הוא המנהג. ונשאלת
השאלה הרי כאשר מבקשים סליחה מאדם  שפגעתי בו, באים בראש מושפל בעיניים
נפולות בברכיים כפופות ומצטערים על המעשה שהיה או המילים שנאמרו ומבקשים סליחה.
איך אנו מבקשים סליחה עם "צלצלי שמע צלצלי תרועה"? כך פונים לה' ומבקשים
"סלח לנו".  על כך אפשר לומר מדברי המדרש שמובא בטור אורח חיים
בתחילת הלכות ראש השנה סימן תקפא "ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו… שמנהגו של
עולם, אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי
שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין
זקנם ומחתכין ציפורניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה
יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה ומכאן
תשובה למתענין בר"ה ונוהגין באשכנז שאין נפילת אפים בער"ה כמו בשאר עי"ט
אע"פ שנופלין על פניהם בבקר באשמורת.

יודעין
"שהקב"ה יעשה להן נס"? איך ניתן לדעת דבר שכזה? מישהו מאיתנו רואה
או יודע מה קורה בבית דין של מעלה? כאשר "מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון"
 האדם יכול לדעת מה קורה בבית דין של מעלה? ואם אכן יודעים
"שיעשה להם נס" מדוע אנו צריכים לטרוח כל כך בתפילות, בבקשות, בצום
ובבכיות ובכל מנהגי הימים האלו?

כדי לחדד את
הנקודה, ניקח לדוגמא סיטואציה שאדם יכול להגיע אליה או כבר הגיע אליה והיא זימון
למשפט תעבורה, שהרי בכל רגע נתון שאדם נוסע במכוניתו ודש בעקבי מכוניתו הוא
עושה עברת תנועה בין קלה ובין חמורה, אפשר לומר כמעט "אין צדיק בארץ אשר ינהג
טוב ולא יחטא". וקורה ששוטר תופס את האדם וקורה שמעמידים אותו למשפט. מה אפשר
בסך הכול לקבל במשפט זה? קנס כספי. לעיתים סכום גבוה ולעיתים סכום נמוך. לא מדובר
חלילה, במאסר אלא לעיתים יש תוספת של שלילת רישיון המוגבלת בזמן קצר וזהו. צריך
להדגיש שאין המדובר על עברות חמורות, שאז הדין הוא הרבה יותר קשה.

כל אדם
שנקלע למצב הזה, מוחו עובד ללא הפסקה לפני המשפט, וכל מיני מחשבות ותכנונים עוברות
לנגד דמיונו, מה לומר? ואיך לומר? ובעיקר האם אהיה זכאי או חייב? מי שהיה בבית
משפט לתעבורה יודע שזהו בדיוק "כבקרת
רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו"
 וכל אחד
מקבל דקתיים או שלוש וזהו, גזר הדין נחתם. כמעט שהשופט אינו שומע ומקשיב. והכל
מחשבות על מה? על משפט קצר  שמקסימום יעלה לו בסכום כסף ואדם שיש לו מכונית
יוכל לעמוד בקושי הזה.

אולם
נראה, כשמדובר במשפט של "מי יחיה ומי ימות" וכל אותם הנושאים
שהתפללנו עליהם בתפילת "ונתנה תוקף", ראשינו חייב להסתובב מרוב דאגות
ומחשבות. והנה נחזור לשאלתנו אנו שמחים ביום זה? שמחה זו על שום מה?

אולי
צריך לומר שישנם שתי דרכים בכדי להגיע לסליחתו של הקב"ה:הדרך האחת היא הדרך
הקשה והיא דרך התשובה,"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו
ממחשבתו,ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד… שנאמר יעזוב רשע דרכו ואיש אוון
מחשבותיו(ישעיהו נה, ז)וכן יתנחם על שעבר… ועוד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה
החטא לעולם…וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו (הלכות תשובה פרק ב הלכה
ג)

לא כאן
המקום להרחיב גם בדרך התשובה לפי רבנו יונה המופיע ב "שערי התשובה" רק
אציין שלפי שיטתו של רבנו יונה יש עוד שלבים בדרך התשובה שבודאי מעידים על הקושי
הגדול בתהליך התשובה.

אבל
קיימת גם "דרך עוקפת" להגיע אל ה' –  בדרך של שמחה, בדרך של זמרה,
כפי שאומרים "הבוחר בשירי זמרה"
 או כפי שאומרים בפיוט בליל ראשון של סליחות "לשמוע אל הרינה ואל התפילה". לשמחה יש כוח גדול שאפשר לכאורה באמצעותה לדלג על כל חלקי
התשובה ולהגיע ישירות אל כסא הכבוד. וזה
אחד החידושים בחסידות, שהחוזר בתשובה צריך לשכוח מחטאיו ולהתרכז בדברים הטובים. הסליחות הראשונות, מייצגות את הדרך
השנייה החזרה בתשובה והיא השמחה. הסליחות שבאות לאחר מכן מייצגות את הדרך הראשונה
והקשה – תשובה עם כל חלקי התשובה תשובה איטית ועמוקה. כל הדברים נכונים למצוות
בתחום של בין אדם למקום.

אולם, אם
נעביר תחום זה למצוות בין אדם לחברו נוכל לספר על ר' אריה לוין מקרה הממחיש את
הנקודה:

באחד
הימים, נזדמן כותב השורות לנסוע עם סופרן-של-צדיקים, ר' שמחה רז; האיש, שבזכותו
נתוודע עולם ומלואו לדמותו של הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין זצ"ל. נסענו
לגדרה, להביא מִשבח צדיקיה של ירושלים בפני תלמידות אולפנת הרב בהר"ן. נוסעים
עם ר' שמחה – ואך חולפות דקות, וכמעט דומה עליך שדוהר אתה בעגלתו של הבעל-שם-טוב
הקדוש ותלמידיו… שכן צדיקים וחסידים, דבריהם ומעשיהם, אצים ובאים לקראת ר' שמחה
מעולם שכולו טוב: "הידעתָּ", מֵשיח ר' שמחה בִּנעימה, "היכן וממי
קיבל המחנך הדגול הרב אברהם בהר"ן, את השיעור הראשון בחייו בחינוך? – כך סיפר
הרב בהר"ן עצמו:

כְּרוֹב ילדי ירושלים, התחנכתי בתלמוד תורה "עץ חיים" שבלב העיר.
בצהריים, היינו אוכלים ארוחה בַּ'מסעדה' של המוסד; בַּמצב הכלכלי הקשה דאז, היתה
זו לרבים מאִתנו הארוחה העיקרית ביום… הקינוח, היה מעדן אמיתי של אותם ימים:
פודינג מתוק! יום אחד, הזדרזתי לאכול את מְנת הפודינג שלי, וביקשתי מנה נוספת.
לצערי, גם המנה השניה 'נגמרה' מהר, ולא נודע כי באה אל קִרבי… ישבתי וחישבתי
במהירות, שאם אמתין עד שהכל יקבלו 'סיבוב שני' של פודינג, לא ישאר עוד מן האדום
המתוק הזה… ניגשתי אפוא, וביקשתי מנה שלישית. אמרה הטבחית: "לא, אתה כבר
קיבלת פעם שנייה".באותה עת היו הממתקים ספורים, וגרוע יותר: רחוקים מאוד
מהישג-ידנו… לא יכולתי להשלים עם ההכרעה הקשה של הטבחית. ברגע של כעס החלטתי:
"גם לי גם לָך לא יהיה" (מל"א ג, כו) – והפכתי את הסיר על פניו!…
מיד קמה מהומת-עולמים: ילד השתגע ושפך את כל הפודינג! נלקחתי אחר-כבוד להנהלה,
ונֶאמר לי שמחר בבוקר עלי להתייצב בחדרו של ה'משגיח': ר' אריה לוין.וכי יש צורך
לומר, שלא ישנתי כל הלילה…? מה אענה לו כשישאל איך עשיתי דבר נורא כזה!? כל
הלילה 'עברו' במוחי העונשים שתטיל עלי ההנהלה…למחרת, נכנסתי בדחילו
ובְפיק-ברכיים, לַקיטון הקטן של המשגיח שמוּקם מתחת לְגרם-המדרגות; ר' אריה הושיב
אותי מולו, ופתח בשאלה:"אמור לי, האם נכונה השמועה ששמעתי בקשר
אליך?…".הרכנתי ראשי, ואמרתי בקול נמוך: "כן". "מבין אני
אפוא מסיפור זה, שהִנך אוהב מאוד פודינג?".רֹאשי הקטן, אישר את דבריו בשתי
תנועות נמרצות. "אם כך…", שלח ר' אריה ידו הצִּדה והרים צלחת אל
השולחן, "…הנה הבאתי לך פודינג – קח ואכול להנאתך". באותו רגע, התעלה
לִבי הקטן להבין שחינוך אמיתי, הִנו מתוק הרבה יותר מפודינג… אז, לראשונה בחיי,
נצנצה בי שאיפה: אם יזכני ה', אגדל ואהיה מחנך בישראל! מחנך – כמו ר' אריה…

הלקח שלמד הרב בהר"ן, ללא גערה ללא נזיפה ללא מילה אחת של
תוכחה הוא רב ועצום.  מדרכו של  ר' אריה הילד למד לקח לא רק לגבי הסיפור
הזה אלא גם איך לחנך ילדים. להבדיל, 
ניקח ילד שאמרו לו הוריו לא לשחק בכדור
בבית והוא משחק וכתוצאה מזה הוא שובר דברים וההורים צועקים עליו ומעליבים אותו איך
הוא העז להמרות את הבל פינו. 
ההבדלים הם לא רק במובן ההתנהגותי אלא
גם במובן ההלכתי. הנה נקרא את
הרמב"ם בהלכות דעות בספר מדע הספר הראשון של היד החזקה. הרמב"ם מסביר
איך להוכיח אדם שחטא?  הרואה את חברו שחטא, או שהוא הולך בדרך לא טובה–מצווה
להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים:  שנאמר "הוכח
תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט,יז). … וידבר לו בנחת ובלשון
רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, ולהביאו לחיי העולם הבא… כך אמרו חכמים,
המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא.  לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר
זה, שלא יבייש חברו ברבים, בין קטן בין גדול; ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא
יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.

ניתן ללמוד מספר כללים מדברי הרמב"ם.

כלל ראשון –  התוכחה חייבת להיות בצנעה ולא
בפני אחרים.

כלל
שני
  –  התוכחה היא בלשון רכה. הדיבור המתוק והרך אל אותו ילד
גרמה לו להבין את טעותו וגרמה לו להבין כמה אוהבים אותו. ילד שמשחק בכדור יכול
להעיד להוריו שמשעמם לו ולכן צריך לתת לו מענה לצרכיו. כאשר רוצים להוכיח אדם
תלמיד או בן תוכחה הצעקות זה דבר חמור. תוכחה שמביאה את הילד להתבייש מחבריו
מהוריו מאחיו היא תוכחה גרועה מאוד. תוכחה זו גורמת למרירות קשה אולי לאורך כל
החיים.

אז
מה הדרך הנכונה? בראשונה ללמוד את הדברים לעצמי ובעצמי. כשאדם לומד את הדברים
בעצמו בדרך הטובה והרכה והנוחה, הדרך של ר' אריה, הוא לא מתבייש. כמו שאנו אומרים
בתפילה "אלקי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו
שנוצרתי עפר אני בחיי ק"ו במיתתי". אדם צריך להגיע מתוך מה ש "לך
ה' הצדקה ולא בושת הפנים" להגיע למצב שהוא מבין שגם הוא נוהג בדרך לא
נכונה ואומר לעצמו "האם אני  נוהג כלפי ה' בצורה ראויה שהרי הוא מצווה
ואני לא עושה כמצוותו ולצרות זאת ה' מתייחס אליי ומוכן לשמוע את תפילותיי ובודאי
לקבל את סליחתי". ומתוך כך יבוא אדם להכרת הפער הגדול בהתנהגות שלו לבין מה
שה' עושה איתו ואז המסקנה ברורה: צריך לחזור בתשובה וממילא לא צריך שכנועים ולא
צריך דרכים אחרות.

ולא נותר אלא לסיים בדבריו של עגנון במובא בספר ימים נוראים המתאר
את ההתרגשות העוברת בו לקראת יום הכיפורים:

"השמיים היו טהורים והארץ הייתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים,
ורוח חדשה הייתה מרפרפת בחללו של עולם. ואני תינוק כבן ארבע הייתי ומלובש הייתי
בגדי מועד, ואיש מקרובי הוליכני אצל אבי ואצל זקני לבית התפילה. ובית התפילה היה
מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם גדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה
תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות. ואיש זקן עומד
מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת עד למטה מלבו וקולות ערבים ומתוקים יוצאים מטליתו.
ואני עומד בחלון בית התפילה מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף ועל
האור המופלא ועל ריח הדבש היוצא מן הנרות נרות השעוה. ודומה היה לי שהארץ שהלכתי
עליה
. והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו
אינם אלא פרוזדור לבית זה עדיין לא הייתי יודע להגות במושגים עיוניים ואת המושג
הדרת קודש לא הכרתי. אבל אין ספק בלבי שבאותה שעה הרגשתי בקדושת המקום 

ובקדושת
היום ובקדושת האנשים העומדים בבית ה' בתפילה ובניגונים. ואף על פי שעד לאותה השעה
לא ראיתי דבר כזה לא עלה על דעתי שיש הפסק לדבר. וכך הייתי עומד ומביט על הבית ועל
האנשים שעמדו בבית, ולא הבחנתי בין אדם לאדם, שכולם כאחד עם כל הבית כולו דומים
היו עלי כחטיבה אחת. ושמחה גדולה בלבי ולבי נדבק באהבה לבית זה ולאנשים אלו
ולניגונים אלו. על יד על יד פסקו הניגונים, ועדיין בת קול הייתה מנהמת עד שפסקה אף
היא. נתקמטה נפשי פתאום וגעיתי בבכייה גדולה. אבי וזקני נתחלחלו ושאר כל העם עמדו
עלי לפייסני. ואני דמעותיי מתגלגלות והולכות 
,מתוך הבכייה"

ובפינת המולטימדיה נעסוק בסרטונים נוספים שקשורים לראש השנה וליום
כיפור:

1.       הפיוט "אנא בכוח" – 

2.       הפיוט "ונתנה תוקף קדושת היום" – 

3.       השיר "שירת העשבים" בביצוע שולי רנד –

4.       השיר "אבא" בביצוע של אביתר בנאי – http://www.youtube.com/watch?v=Ibm-DP36Umo

5.       הפיוט "אוחילה לאל" – http://www.youtube.com/watch?v=ScATVXdQtis

6.       פרסומת לחזרה בתשובה  – 

7.       מוסר השכל לקראת יום כיפור – 

8.       קצת על מלחמת יום כיפור – 

9.       סרטון על המושג סליחה (מנגינה מזרחית) –

10.   "אין יום הכיפור מכפר על עברות של בין אדם
לחברו"  – 

ולסיום בדיחה
(סליחה מכל הגברים שיפגעו)

גבר קרא בעיתון כי לפי מחקר שנערך,
נמצא שנשים מדברות כפליים מאשר גברים.

הוא היה כה נרגש להוכיח שהנשים בכלל ואשתו בפרט מדברות יותר מדי.

הוא ניגש לאשתו והציג בפניה את המחקר שקבע כי גברים מדברים בממוצע 15.000 מילים
ביום

בעוד שנשים מדברות 30.000 מילים.

האשה חשבה מעט ואמרה

"זה בגלל שאנחנו צריכות לחזור על כל דבר פעמיים"

"מה?" שאל הבעל……

—————————————————————–