פרשת מסעי – גם לסכם צריך לדעת
והשבוע בפרק על פרשת מסעי
· רעיון חינוכי "גם לסכם צריך לדעת"
· מתורתם של רש"י, רמב"ם והספורנו
· רעיון של דר' מוטי גולן
· סיפור על רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק
· שירו שדל שלמה גרוניך "המסע לארץ ישראל"
· קצת על העלייה מאתיופיה
· קצת על ערי מקלט
· ולסיום בדיחה כשרה
ארבעים שנות נדודים עברו בני ישראל במדבר, פרשת מסעי מסכמת את כל שנות הנדודים ומתחילות בה ההכנות לכניסה לארץ. הפרשה פותחת ברשימת סיכום של כל תחנות בני ישראל במדבר, החל במסע הראשון מרעמסס לסוכות וכלה במסע האחרון מהרי העברים לערבות מואב. ברוב התחנות מוזכר רק שמה של התחנה, בשאר התחנות מוזכר בקצרה גם סיפור קורות בני ישראל באותה תחנה. וכך 40 שנה מקופלות ב-49 פסוקים.
לפרשתנו ניתן לקרוא גם פרשת הרשימות, כי בנוסף לרשימת המסעות ישנן עוד שתי רשימות בפרשה: רשימת גבולות הארץ ורשימת מנהיגי ישראל בכניסה לארץ. שתי רשימות אלו קשורות לאותו נושא– ההכנות לכניסה לארץ ישראל. עם סיום המסע וחניית בני ישראל בעבר הירדן מול יריחו מסתיימת לה תקופה ומתחלף לו דור, דור יוצאי מצרים שהנהיג את העם הלך לעולמו וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר והם אלו שיכניסו את בני ישראל למדבר.
משה רבנו מנהיג יוצאי מצרים לא ייכנס עם בני ישראל למדבר אך כמנהיג אמיתי חשוב לו גורל עמו ולכן הוא דואג גם ליום שאחרי מותו. הוא ממנה מנהיגים חדשים ומפרסם את שמותיהם כדי שיהיה ברור מי המנהיגים אחרי מותו , וכדי שיהיה ברור לבני ישראל להיכן הם נכנסים נותן להם משה רשימה מפורטת של גבולות הארץ.
אחת מן השאלות שנשאלה ע"י פרשני המקרא, היא: "מדוע התורה מונה מספר רב של "מסעות עם ישראל במדבר" [42 מסעות!]? מהי המשמעות של ציון ופירוט השמות של המקומות שבהם "נסעו" בני ישראל מיציאתם ממצריים ועד לכניסתם לארץ"? והאם ניתן ללמוד מ"עובדות יבשות" אלה מוסר ולקח חינוכי, ערכי, אמונתי גם לימינו אנו?!
רש"י, בפרשנותו לפסוק הראשון של "פרשת מסעי", בשמו של ר' משה הדרשן, שואל ומשיב כהאי לישנא: "ולמה נכתבו המסעות הללו? – להודיע (את) חסדיו של מקום…". עפ"י דברי רש"י, ציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל, שאפילו שנגזר עליהם לנוע ולשהות במדבר 40 שנה, הקב"ה לא הניעם "וטרטרם" כל השנים הללו. אלא – אדרבא, התחשב בעם ישראל וצמצם את מסעם הקשה והבלתי נוח למספר שנים מועטות, כדבריו: "… נמצא שכל שמונה ושלשים שנה, לא נסעו, אלא – עשרים מסעות".
הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" הולך בעקבות ר' משה הדרשן ומדגיש שציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל. אולם, מהיבט אחר, והוא: שאף על פי שהמדבר מייצג מקום של צייה, יובש, חוסר חיות וחוסר מים, בכל זאת הקב"ה סיפק את צרכי עם ישראל "בכל מכל כל".
לעומתם, ה"ספורנו" רואה את החסד בכוון ההפוך, דהיינו: ציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את חסדם, זכותם ושבחם של עם ישראל כלפי הקב"ה. שאף על פי שנגזר עליהם לחיות ולשהות במדבר 40 שנה, הם הולכים אחר הקב"ה ב"ארץ צייה וצלמוות", בארץ של יובש ושממון, וזאת, מבלי להרהר [ובוודאי, מבלי לערער] אחרי גזרתו והחלטתו האלוהית. כדבריו: "רצה האל יתברך שייכתבו כל המסעות של בני ישראל, כדי להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שיהיו ראויים להיכנס לארץ", וכמו שאומר הנביא ירמיהו [פרק ב' פס' ב]: "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
דר' מוטי גולן נותן לנו פרספקטיבה נוספת בפרשה. ונראה להוסיף ולומר: שציון ופירוט המסעות בא ללמדנו שכאשר עם ישראל, לקראת "סוף המסע" שלהם במדבר, ממש בכניסתם ל"ארץ המובטחת", הסתכלו אחורה בכל ה"תחנות" שהם עברו במדבר, הם גילו את העובדה הבאה: שכמו שהיו, לצערם הגדול, "תחנות חולש" במסעותיהם (חטא המרגלים, חטא עגל הזהב, חטא המתאוננים וכו'), היו גם "תחנות חוזק", תחנות של אור גדול (בניית המשכן, מעמד הר סיני, קריעת ים סוף וכו'). עניין זה, אין כל ספק, בא ללמד את האדם, בכל זמן ובכל אתר ואתר, שכאשר הוא מגיע ל"סוף הדרך במסעו" (תרתי משמע) או: לחילופין, כאשר האדם פותח במסע חיים שונה ממה שחווה וחיה עד עכשיו, יביט אחורה "ולא בזעם" ויבדוק את "התחנות" שעבר בחייו. ברגע שכזה, ניתנת לאדם הפריבילגיה לעשות "חשבון נפש נוקב" עם עצמו, כמו גם, עם סביבתו. או אז האדם יגלה אילו "תחנות" מחייו היו "תחנות שליליות", "תחנות חולש" ואילו "תחנות" מחייו היו "תחנות חיוביות", "תחנות חוזק". במקום שהאדם "חנה" וביצע דברים אשר לא ייעשו, ב"מסלולו ובמסעו החדש" – יתקן וישפץ זאת. ואילו במקום שהאדם "חנה" וביצע דברים על הצד הטוב ביותר, הוא ימשיך לחזק ולהתחזק, יתמיד בדרך הזו ובוודאי ינחיל זאת לבניו, בנוותיו וצאצאיו אחריו.
וכן ניתן להוסיף רעיון קצר, אך מהותי גם לחיינו ובחיינו, כדלקמן: בתחילת פרשת מסעי (בפסוק השני) התורה קושרת בין "המוצאות" ובין "המסעות", כשהיא מקדימה את "המוצאות". מה רצתה התורה ללמדנו? – ש"מסעו" של האדם יש לו זיקה ישירה ל"מוצאו" של האדם. "מסע מוצלח" תלוי באם האדם מכיר ומכבד את "המוצא" שלו, כלומר: "את "שורשיו". "מסעו" של אדם הוא הבבואה והראי שמשקפים את "מוצאו" של האדם, וד"ל. אשריהם ישראל ש"מוצאם" הוא בהררי קודש.
ועוד הערה לסיכום, פרשה זו נקראת תמיד בימי בין המיצרים כדי לחזק את ליבם של ישראל שהיו בגלות, וגם כיום כאשר צרות רבות פוקדות את עם ישראל ועדיין לא הגענו ליעוד שלנו בגאולה השלמה, עלינו לזכור שעוד יבוא ימים טובים יותר.כשם שעם ישראל היה במדבר ארבעים שנה בדרך "ויסעו …ויחנו", ואחרי המסעות והתלאות זכה להכנס לארץ ישראל ולשבת בארצו ובנחלתו, כך אנחנו "בדרך" – אל הגאולה השלמה, עברנו "מסעות" ובע"ה נגיע אל היעד והתכלית – ביאת משיח צדקנו ובניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
רבי יוסף דוב (יושה בער) הלוי סולובייצ'יק (1820 – 1892, ה'תק"ף – ד' באייר ה'תרנ"ב) היה מגדולי דורו. כיהן כמשנה ראש ישיבה בישיבת וולוז'ין, אחר כך היה לרבה של העיר סלוצק ואחריה רבה של העיר בריסק בליטא בין השנים 1879-1892. נחשב לראשון לשושלת בריסק – שושלת שרבנים רבים ומפורסמים נמנו עליה. בנו היה רבי חיים סולובייצ'יק, שכאביו אף הוא כיהן כראש ישיבת וואלוזי'ן וכרב ואב"ד בריסק, ונכדו רבי יצחק זאב סולובייצ'יק היה רבה האחרון של העיר, ובפרוץ השואה עלה לירושלים והרביץ תורה לתלמידים. רבי יוסף דב חיבר ספרי שו"ת וספר על המקרא. ספריו נקראים בשם "בית הלוי". עליו מסופר סיפור שמתקשר לפסוק בפרשה.
ולא תחניפו את הארץ (ל"ה, ל"ג)
בת"ת בבריסק למד הילד העילוי יושע בער בן השבע עם עוד שישה ילדים הגדולים ממנו בכשלשה שנים. המלמד ר` געציל היה רגיל להתפאר בכך שעילוי זה (שלימים התפרסם כהבית הלוי) הינו תלמידו. יום אחד בשעת ההפסקה פרצה מריבה כדרך הילדים בין משה בן הגביר לדוד`ל בנה של רייזל האלמנה שפרנסתה היתה מיהודים טובים שמתוך רחמנות קנו מעט ממאפיה. משה הקניט את דוד`ל וזה לא נשאר חייב. ומהר מאוד התגלגלו הדברים לחילופי מהלומות בין שני הניצים. ר` געציל שמע את זעקות הקרב ונזעק למקום. מה קורה פה?! הרעים עליהם בקולו, זה דוד`ל צעק משה תמיד הוא מתחיל, ועוד לפני שהיה סיפק ביד דוד`ל להגיב ניגש אליו ר` געצל והנחית על לחיו שני סטירות מצלצלות וזרם דם פרץ מאפו. דוד`ל יצא מהכיתה בבכי ומשה הבליע חיוך. לפתע נעמד הילד העילוי הצעיר בתלמידים יושע בער, אני יודע למה הרבה מיד הצדיק את משה והיכה את דוד`ל פנה הוא לר` געציל. כל התלמידים הפנו אליו מבט בהלם, והחיוך נמחק מהפנים של משה. אבא של משה הוא גביר העיירה ודוד`ל עני בנה של אלמנה, ובאומרו זאת אסף את ספריו ופנה לצאת מהכיתה. אינני רוצה ללמוד אצל חנפנים קרא הוא מעבר לגבו בעודו צועד לכיוון השער. אביו ניסה לשכנעו לחזור לחדר בטובות וברעות עד שבסוף נכנע ולימדו בעצמו. עברו שלש שנים הילד יושע בער שוכב במיטתו חולה אנוש הרופאים כבר לא נותנים הרבה תקוה לחייו אמו יושבת ליד מיטתו וקוראת תהילים בבכי. מרטיבה היא מעט את פני בנה הלוהטים בחום. עוד לילה עובר ובבוקר מצבו הורע הרופא שהוזעק למיטתו אומר ששעותיו ספורות. לפתע יושע בער החולה האנוש נע במיטתו ולתדהמת אמו אומר לה אני אבריא ונרדם.
עברו כמה שעות ובמצבו של יושע בער חל שיפור, ולאחר שבועיים כבר קם ממיטת חוליו. וכך סיפר להוריו באותו יום כשמצבי הידרדר חלמתי והנה יוצא כרוז מבי"ד של מעלה שאני מת היום ומלאך המוות בא ליקח את נשמתי, אך מולו התיצב ר` בנימין ז"ל אביו של דוד`ל וצעק יושע בער שהגן על בני היתום כשגעציל היכה אותו לא ימות, ולא נתן למלאך המוות לגשת אלי. עד שחזרו לבי"ד של מעלה ופסקו שאשאר לחיות ואז התעוררתי. ברבות הימים גדל הילד לגאון ישראל הבית הלוי, שידועים ומפורסמים סיפורים רבים עליו בענין זה שלא החניף לאדם. ולא חשש להגן על העניים והנדכאים גם כשגרם לו הדבר נזק אישי. אך המיוחד בסיפור זה הוא היותו בילדותו קודם שזכה לכתר תורה ולדברים הרבה.
תוך כדי כתיבת הרעיון עלו לי זיכרונות על בני העליה האתיופית, על מסעם מארצם ועל הכיסופים לארץ ישראל. הביצוע של השיר להלן בהמשך.
שלמה גרוניך המסע לארץ ישראל
הירח משגיח מעל,
על גבי שק האוכל הדל
המדבר מתחתי, אין סופו לפנים,
ואני מבטיחה לאחי הקטנים.
עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים
מאמץ אחרון, לפני ירושלים.
אור ירח החזק מעמד,
שק האוכל שלנו אבד
המדבר לא נגמר, יללות של תנים,
ואימי מרגיעה את אחי הקטנים.
עוד מעט, עוד קצת, בקרוב נגאל
לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל.
ובלילה תקפו שודדים,
בסכין גם בחרב חדה
במדבר דם אימי, הירח עדי,
ואני מבטיחה לאחי הקטנים.
עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום
עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.
בירח דמותה של אימי,
מביטה בי, אמא אל תיעלמי
לו היתה לצידי, היא היתה יכולה,
לשכנע אותם שאני יהודי.
עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום
עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.
עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים
מאמץ אחרון, לפני ירושלים.
והשבוע בפינת המולטימדיה
איך אפשר שלא להציג כמה קטעים שמספרים על העלייה מאתיופיה
· המסע לארץ ישראל –
· תהיה ותחיה –
· השייטת והמוסד בתיעוד נדיר –
· סרט בוגרים על העלייה מאתיופיה – מה שהיה באתיופיה –
· סרט בוגרים על העלייה מאתיופיה – "אומרים ישנה ארץ" –
· ועוד משהו קטן ,"ונמשכת שיירה" –
בפרשתנו מוצגת פרשת ערי המקלט וחשבתי לנכון להביא בפניכם את הסרט "עיר מקלט", סרטם של שחר הררי, עומר בן זאב, תומר ניר, דור נוימן , תיכון אחד העם, פתח תקווה. 2008. הסרט מספר על יוני שהוא נער כבד שמיעה המתגורר בעיר שדרות עם משפחתו. עקב המצב הקשה השורר בעיר, הוא נאלץ להתמודד עם טראומה ומתח יום-יומי. יוני רוצה לעזוב את שדרות, לעבור לת"א וללמוד מוזיקה באופן מקצועי. משפחתו מתנגדת לעזיבה עקב המורשת, המצב המשפחתי, והאידיאולוגיה. הסרט מראה את התהליך שיוני ומשפחתו עוברים בימים בהם יוני מתכנן לעזוב, הקונפליקטים החיצוניים והפנימיים, הדילמות וההחלטות.
· חלק ראשון –
· חלק שני –
ולסיום הפינה –
· הנה עוד סרטון שהצגתי באחד ההרצאות שהעברתי בתקופה האחרונה. "איך לא יגנבו לך את הרכב?" –
ולסיום בדיחה כשרה
איש זקן מגיע לרב אחד ואומר לו "שמע כבוד הרב הכלב שלי הלך לעולמו ואני חייב להגיד עליו קדיש.
אומר לו הרב "תראה זה לא מקובל אצלנו לומר קדיש על כלבים אצלנו אומרים רק על בני אדם, אבל תלך לשם מעבר לכביש ושם יש בית כנסת רפורמי. אני בטוח שהם יוכלו לעזור לך.
שמח הזקן על ההצעה ואומר לרב: תגיד כבוד הרב, אתה חושב שהם יסכימו תמורת 150000 דולר להנציח את שמו של רקסי ז"ל הכלב שלי?
אומר לו הרב: הכלב שלך יהודי? למה לא אמרת קודם…