פרשת בחקותי – "נמאס כבר מהחוקים שלכם"

והשבוע בתוכן 

·         רעיון חינוכי "נמאס כבר מהחוקים שלכם"

·         מחידושיו של רש"י

·         מתורתו של הרבי מלובביץ

·         הסיפור הקצרצר על ג'ורג' ברנרד שואו

·         מתורתו של הרב נתנאל ספרן

·         קישור למאמר מעניין בנושא "הצבת גבולות היא הכנה לחיים"

·         סרטונים

·         מצגות

·         ובדיחה כשרה לסיום

אני משוכנע שלא אחת מנהיגי החינוך שבשטח או הורים לילדים שומעים את המילים "תפסיקו עם החוקים שלכם" "אין שום הגיון בחוקים האלו" "בכלל הזה טיפשי ביותר" וכו'. הדברים הבאים יוכלו לתת לכם קצת רקע וכיוון איך להתמודד עם המשפטים והאמירות שבאים מפי התלמידים או ילדינו בבית.

בפרשת השבוע אנו לומדים על הברכות שיבואו על עם ישראל אם הם יהיו נאמנים לתורה ועל הקללות שעלולות לבוא עליהם אם הם לא יעשו כן. אם נעמיק נוכל לראות שהברכות והקללות מנוסחות בלשון רבים מכיוון שהן מכוונות לכלל העם. אצל כל אדם יחיד, איננו יכולים תמיד לדעת מדוע הוא זוכה ליחס שהוא מקבל מה', איננו מבינים מדוע ישנם אנשים סובלים ולאנשים אחרים יש חיים טובים ונוחים. במישור האישי, החשבון האלוקי של שכר ועונש הוא מורכב ומסובך מדי והוא מעל ליכולת ההבנה שלנו. במישור הלאומי, באופן שבו ה' מתייחס לכלל עם ישראל, ישנה זיקה ישירה בין המצב המוסרי של העם ובין הרווחה וההצלחה שלו. הפרשה פותחת בתנאי לקבלת הברכות- "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו…" מה ההבדל בין ללכת בחוקות ה' ובין לשמור את מצוותיו? רש"י מסביר ש "בחוקותי תלכו" הכוונה היא ללימוד החוקים של התורה, והלימוד הזה יגרום לכך ש"את מצוותי תשמרו". מדוע דווקא לימוד חוקי התורה הוא המפתח לכל הברכות הבאות בהמשך? ילד שגדל בבית שומר כשרות יודע שהוא אינו יכול לאכול מה שהוא רוצה כמה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה. החינוך הזה יכול למנוע הרבה בעיות הקשורות בהרגלי אכילה בלתי תקינים בעתיד. מי שלומד הלכות נידה וגם בני זוג המנהלים את חייהם בנאמנות להלכות אלו לומדים וחשים את החכמה האלוקית העמוקה הנמצאת בהלכות האלו ואיך שהתורה מכירה את הצרכים הרגשיים והגופניים של האיש והאישה בתחום הזה, ומגישה לנו הדרכה הלכתית המתאימה לצרכים האלה. מי שלומד ביסודיות הלכות שבת יכול לגלות את הסוד הגדול הטמון בהם, איך הם מהווים מתכון ליום של מנוחה אמיתית, לא רק מנוחה של הגוף, אלא גם ובעיקר מנוחה, רעננות והתחדשות של הנפש, הרוח והנשמה. לכן רש"י אומר שהכוונה במלים "אם בחוקותי תלכו" היא "שתהיו עמלים בתורה".

הדרך להשיג את התורה אינו בא בדרכים השגרתיות להשיג חכמה, רק ע"י עמל התורה יזכה לאותה הארה משמים שתכוון אותו לחדש לאמיתה של תורה. ואם לא עמל בתורה נחשב לו שלא למד תורה.

ולפי זה מובן מדוע התורה קוראת ללמוד התורה חוק (אם בחוקותי תלכו), מפני שיש כאן דרך שלא פועלת לפי ההיגיון הרגיל, וזהו חוק מחוקי התורה, שרק על ידי עמל הלמוד ישיג האדם את התורה.

אולם, מה החשיבות הגדולה בחוקים? איך העולם היה נראה ללא החוקים?

ניתן לומר שלא תיתכן תכנית ללא סדר עדיפויות. החיים כפי שאנו מדמיינים אותם ומנסים לחיות אותם מורכבים מדברים חשובים יותר ופחות, ממטרות מרכזיות ומשניות, ממכשולים חמורים יותר ופחות. ההיגיון, שהוא המצפן שלנו במסע החיים, הוא היכולת לעשות את ההבחנות הללו, לקבוע על מה צריך לוותר וכיצד צריך להתמודד עם האתגרים העומדים בדרכנו.

סדרי עדיפויות ודרגות שונות קיימות גם בין חוקי התורה, הבאים משמים. התורה מצווה "לא תרצח", אבל היא גם מבחינה בין רצח במזיד (עליו העונש הוא מוות), רצח כתוצאה מרשלנות (שעליו העונש הוא הגליה), רצח בשוגג (שעליו אין כל עונש), והרג לצורך הגנה עצמית (שהוא מותר ואף חובה).

התורה מצווה לסייע לאדם במצוקה, אך היא גם מפרטת שמונה רמות של צדקה, מייעצת למי לתת ובאיזה סדר, וקובעת את האחוז המותר המינימלי, את האחוז האידיאלי ואת האחוז המקסימלי מתוך ההכנסות שאותו יש לתרום לצדקה. התורה מצווה על היהודי לנוח בשבת, אך היא גם מבדילה בין קטגוריות שונות של עבודה ובין חומרת ההפרה שהן מפרות את מנוחת השבת. היא מבחינה בין חוקים אזרחיים לבין חוקים מוסריים, בין עבירות אקטיביות לבין עבירות לא-אקטיביות, בין חוקים החלים בזמן ובמקום מסוימים לבין חוקים שאין להם דרישות מקדימות שכאלה, וכן הלאה.

אולם ישנה קטגוריה מסוימת של מצוות אשר לא ניתנת להבניה רציונלית שכזו. באופן כללי, תרי"ג המצוות של התורה נחלקות לשלוש קטגוריות: א). משפטים, שאותם מגדיר התלמוד כחוקים שאותם היה השכל האנושי צריך להבין מעצמו, אפילו לו התורה לא הייתה מצווה עליהם (למשל, איסורי רצח וגניבה); ב). עדויות, חוקים שתפקידם ומטרתם ניתנים להבנה, אף כי יתכן שלא היינו מנסחים אותם בעצמנו (למשל, השבת, החגים, הנחת תפילין וכו'); ו-ג). חוקים – מצוות על-הגיוניות, הנקראות חוקים, כלומר צווים.

דוגמאות ראשיות לחוקים הם חוקי הטומאה והטהרה. לא זו בלבד שחוקים אלו לא ניתנים להסבר על ידי ההיגיון האנושי, אלא שהם אף סותרים את המבנה הארגוני ואת סדר העדיפויות המאפיינים את המשפט הלוגי ואת העדות הרציונלית. אם אדם נוגע בחפץ טמא, הוא הופך טמא בעצמו. אין כל הבדל אם מגע זה היה מכוון, לא מכוון או אף כנגד רצונו, ואף אין כל משמעות לסוג המגע – אותה מידה של טומאה מיוחסת למצב שבו אדם נגע בחפץ בקצה ציפורנו או שאכל אותו.

במלים אחרות, החוק מכניס יסוד מוחלט לתוך חיינו, תחום שבו אין עיקר וטפל, אין סדרי עדיפויות ראשונים ומשניים. תחום שבו החיים לא נחלקים למטרות ולאמצעים, אלא מהווים הגשמה אחת ואינטגרלית של רצון הבורא.

למעשה, כל מצווה היא חוק, כלומר ביטוי בלתי משתמע לשתי פנים של הרצון האלוקי. אלא שמצוות רבות מגיעות כשהן עטויות בגלימות שונות של הסבר רציונלי, שכן אלוקים רצה שהן תשתלבנה בחיינו הבנויים בצורה רציונלית. אבל קיימות גם אותן מצוות שמגיעות אלינו כשאינן עטויות בגלימות הסופיות הללו והן משוחררות מכל מה שמכמת, מסייג ומסווג את מהותן השמימית.

אנו זקוקים למבנה ולקדימויות – זוהי הדרך היחידה שאנו מכירים בה אנו יכולים לנהל חיים קונסטרוקטיביים. אבל אנו זקוקים גם לאותם רגעים והתנסויות שבהם אנו באים במגע עם השלמות הנסתרת של החיים. רגעים שנותנים לנו את ההכרה בכך שבסופו של דבר, כל מעשה שלנו וכל מאמץ מצידנו הם בעלי משמעות שווה ומוחלטת.

אם נעביר את מוטיב החוקים לשיח החינוכי שלנו נראה שבית או כיתה ללא חוקים, ישרור בו חוסר סדר בלשון המעטה. כמה פעמים שמענו את הילד או התלמיד אומרים למה יש את הכלל הזה? אין בכלל הזה שום הגיון.

המחזאי והמבקר השנון והציניקן – ג'ורג' ברנרד שואו- היה עורך לאורחי וסיורים מודרכים בגן ביתו המפואר.

בכל איזור של הגן היו צמחים שונים המחולקים לפי אזורי גידולם המקורי: הפינה אוסטרלית, הפינה האפריקאית וכדו'.

בקצה הגן הייתה פינה בה כל הצמחים טיפסו זה על זה, הקוצים הגיעו לקומת אדם, והעזובה שלטה בכל.

שאלוהו האורחים: מה זו הפינה הזו?

ענה להם ברנרד שואו בחיוך ציני: "פה… אני נותן להם לגדול טבעי- בלי חוקים גבולות"…

הרב נתנאל ספרן נותן לנו עוד פרספקטיבה  נוספת בנושא חוקים וגבולות.

ילדים לפעמים אמנם חושבים אחרת, אבל לא קל להיות הורים. אחד מהחלקים הכי קשים בתפקיד ההורות (וזה קשה לילדים לא פחות), הוא הצורך להיות קשוחים מדי פעם, ולהתעקש שהילדים ירכשו כללים וילמדו גבולות. כפי שה' נותן לנו גבולות ומניח לנו לסבול מתוצאות מעשינו – מתוך אהבה וכדרך לעזור לנו לצמוח – כך גם כשההורים מציבים כללים וגבולות להתנהגות שלנו, זה לא משום שהם לא אוהבים אותנו, אלא דווקא משום שהם כן אוהבים אותנו ורוצים לעזור לנו להיות הכי טובים שאפשר.

בסיפורנו "בלי גבולות" שלפנינו מגלה נערה שלא כל כך קל להיות אמא.

ליאורה שרמן העיפה מבט עצבני מעבר לכתפה על השעון שתלוי על הקיר, בעודה תוחבת במהירות את הכלים למדיח. החברות צריכות להגיע בכל רגע, וההורים שלה הרשו לה לצאת איתן לפארק המים – רק אחרי שהיא "תעביר שטיפה" על הכלים ותכניס אותם למדיח.

ליאורה שנאה את כל הכללים שההורים שלה קבעו כל הזמן, בקשר לכל דבר שהיא רצתה לעשות. היא תמיד הייתה אומרת לאמהּ: "כשאני אהיה אמא אני אתן לילדים שלי רק כלל אחד – והכלל הזה יהיה שאין כללים!"

אמא של ליאורה הייתה נדה בראשה ואומרת, "מותק, אל תחשבי שזה כל כך פשוט."

ליאורה יצאה לפארק בזמן וחזרה לאחר שלוש שעות, רטובה יותר מהכלים שעדיין הייתה צריכה להחזיר למקום.

"ליאורה, את זוכרת…"

"כן אמא – להחזיר את הכלים למקום…"

"נכון, גם את זה," חייכה אמה, "אבל מה שרציתי לשאול זה אם אמרתי לך כבר שאבא ואני נוסעים ליומיים מחוץ לעיר?"

"כן…"

"אז כנראה שזה יקרה מחר. נראה לנו שאת מספיק גדולה להישאר בבית בלי בייביסיטר – בתנאי שלא אכפת לך להיות ממלאת מקום שלי ולדאוג לרוני ואלי כשלא נהיה כאן."

הרעיון 'להיות ממלאת מקום של אמא' נשמע נהדר באוזניה של ליאורה, והיא הסכימה במהירות. סוף כל סוף תהיה לה הזדמנות ליישם את שיטת ה"כלל אחד – אין כללים".

למחרת, אחרי שאיחלה להוריה נסיעה טובה, זינקה ליאורה לתפקידה החדש ועמלה להכין ארוחה טעימה ומזינה. "יופי חבר'ה, הגיע הזמן לאכול!" היא קראה. היא חשבה שהבנים יגיעו בריצה, אבל אף אחד לא הגיע. היא הלכה לבדוק מה קורה ומצאה אותם צוחקים בחדר, שקועים בחפיסות עוגיות ובשקיות תפוצ'יפס.

"ממש טעים!" אמר רוני.

"אבל הכנתי לכם ארוחה גדולה וטעימה. אתם יודעים שאמא אומרת שאתם לא יכולים לאכול רק שטויות, אתם צריכים…"

"אבל אמרת לנו: אין כללים!" מחה אלי, "ואנחנו רוצים דווקא את זה לארוחת צהריים."

ליאורה לא ידעה מה לעשות. נכון שהיא לא רצתה לקבוע שום כללים, אבל… היא חזרה למטבח, אכלה לבד והשאירה את היתר מתוך תקווה שהם ירצו את זה לארוחת ערב.

אבל הם לא רצו. למען האמת, נראה שחטיפים, עוגיות ומשקאות קלים היה מה שהם רצו לכל ארוחה. בערב ארגנה ליאורה את הבנים בשעת ההשכבה הרגילה שלהם והתכוננה לנוח מעט עם עצמה לאחר יום ארוך, כששמעה לפתע מוסיקה חזקה המגיעה מהסלון. היא התעטפה בחלוק שלה ורצה למטה. "רוני! אלי! הכנסתי אתכם למיטות כבר לפני שעה. מה אתם חושבים שאתם עושים? שעת השינה עברה מזמן!"

"איזה שעת שינה?" שאל רוני בתמימות. "את אמרת 'בלי כללים' וזמן שינה זה כלל, נכון?"

"נכון, אבל אם תישארו ערים עד מאוחר, איך תוכלו לקום מחר לקייטנה?"

"יש עוד שמונה שעות עד מחר!" צחק אלי והלך להגביר את המוסיקה. ליאורה צעדה בכבדות למיטתה. לפחות היא תישן טוב.

אבל לא היה לה קל להירדם עם מוסיקה מחרישת אוזניים, וכשהיא ניסתה לגרום לבנים להנמיך אותה, הם טענו שהיא שוב קובעת כללים. ליאורה העייפה התהפכה במיטתה והתחילה להרהר. היא תמיד ראתה את הכללים של ההורים שלה כבלתי-הוגנים ומגבילים, אבל זה משהו אחר. אם הילדים לא יאכלו ויישנו כמו שצריך הם עלולים לחלות, ואם הם אף פעם לא ילמדו להתחשב בזכותם של אחרים לישון הם יהיו ילדים רעים ומפונקים. היא התהפכה עוד קצת וחשבה עוד – זה באמת שונה, לא?

למחרת בבוקר, אי אפשר היה להוציא אף אחד מהבנים מהמיטה. כשהם פקחו עין לשנייה, הם רטנו על בטנם הכואבת ומייד התהפכו לצד השני ונרדמו.

טוב, לפחות הם למדו את הלקח, חשבה ליאורה. מעכשיו הם בטח ירצו לאכול אוכל אמיתי ולשכב לישון בזמן.

אבל זה ממש לא היה כך. כשהבנים התעוררו לבסוף ב-11:00 בבוקר, הם צללו ישר לתוך החטיפים, ובאותו ערב, כל אזכור של שעת שינה התקבל בצחוק היסטרי.

כשהתהפכה ליאורה שוב במיטתה, מאזינה בעל-כורחה לקונצרט לילי נוסף, היא החליטה שזה כבר עובר כל גבול. היא יצאה בזעם מחדרה. "תיכנסו למיטות עכשיו!" היא צעקה, כיבתה את המערכת והצביעה לעבר המדרגות.

"אבל את אמרת בלי כללים, ו…"

"לא אכפת לי. תיכנסו למיטות תיכף ומייד, ובלי שום צפצוף! ולטובתכם כדאי שתקומו ב-7:30 על הדקה לאכול את ארוחת הבוקר שאני אכין, ותספיקו להגיע לקייטנה בזמן, אחרת אתם כבר תשמעו ממני!"

הילדים המופתעים טסו למעלה במהירות שיא. ליאורה חשה הקלה מהשקט והופתעה מההתפרצות שלה. היא הייתה כל כך בטוחה שהיא לא עומדת להציב שום כללים או גבולות, ועכשיו היא חילקה לילדים פקודות כמו רס"ר משמעת. אבל הם בהחלט זקוקים לגבולות, היא חשבה… האם יכול להיות שגם אני זקוקה לכמה גבולות?

למחרת נכנסו הוריה של ליאורה הביתה, בדיוק כשסיימו אחיה את ארוחת הצהריים המאוחרת שהיא התעקשה שיאכלו אחרי הקייטנה. הבנים קפצו מהשולחן ורצו לחבק את הוריהם.

"וואו, איזה כייף שחזרתם!" אמר אלי.

"כן, ליאורה שמרה עלינו, אבל היא יותר מדי קשוחה", הוסיף רוני.

"ליאורה?" הפנתה אליה גברת שרמן מבט שואל, וחייכה. "זה נשמע כאילו קלַטְתְ קצת איך זה להיות הורים," ניסתה לנחש.

ליאורה הסמיקה ואמרה, "טוב… נראה לי שאולי יש גבול ל'בלי גבולות'."

ובפינת המולטימדיה

·         הסרטון הבא נמצא  במארז בנושא בין אדם לחברו ומתקשר גם ל"שונה בחברה" – בסרט מלך האריות האריה הצעיר נפגש עם פומבה וטימור ושומע על  את הביטוי שהוא דרך חיים "הקונה מטאטה" והמשפט המרכזי הוא  "אני אומר לך זה כיף חיים אין חוקים, אין התחייבויות ". צפו בסרטון והתרשמו. אפשר לעשות דיון עם התלמידים למה צריך גבולות בחיים? למה החוקים נועדו? 

·         קטע מתוך סרט שנקרא תיכון בראש טוב. – על תיכון ללא גבולות וחוקים עד שמגיע מורה שעושה קצת סדר 

·         הנה שני קטעים שאני משתמש בהם הרבה מאוד פעמים בהרצאות שלי והם גורמות תמיד להנאה גדולה

גבולות הורים  – 

גבולות הורים  – 

ונסיים בבדיחה כשרה:

ילד הכין שעורי בית בנושא "פירושי מילים" בעברית.

למחרת, בכיתה, שאל אותו המורה: "מה פירוש המילה "אלמן"

ענה התלמיד "אלמן הוא אחד שאשתו אוהבת אותו מאד "

שאל המורה "מהיכן לקחת את הפירוש הזה “???

השיב התלמיד שבמילון אבן שושן כתוב במפורש "אלמן = מתה עליו אישתו"…

ועוד אחת מיוחדת

מנהל ת"ת מתקשר למלמד שלו ואומר לו "אל תגיע היום לעבודה – הגיעו רק שלושה תלמידים"

אומר לו המלמד – "נראה לך…אני מגיע…יש לי בבית 12 ילדים…"