פרשת נשא - "ומצא חן ושכל בעיני א-לקים ואדם"

והשבוע פרק ארוך, מורכב ובעיקר מרתק

רעיון חינוכי "ומצא חן ושכל בעיני אל-קים ואדם"
מתורתו של הרמב"ן
מתורתו של הרב אורנשטיין
שלושת השלבים הפחות ידועים
שלושה סיפורים בנושא ברכת כהנים.
5 סרטונים בנושא

פרשת נשא – "ומצא חן ושכל בעיני אל-קים ואדם"

בפרשת השבוע כלולה פרשה קטנה הנקראת ברכת כהנים. משה רבנו ציווה לאהרן ולבניו "כה תברכו את בני ישראל". פרשה זו ידועה ומוכרת, שכן לפי ההלכה עולים הכהנים לדוכן יום יום והננו מתבשמים מברכה זו מידי יום ביומו. מתקשים המפרשים להסביר פסוקים אחדים בברכה זו כגון "יאר ה' פניו אליך", מה מובנה של ברכה זו? "ויחנך" האם מלשון חן או חנינה? מה פשר המילים "ישא ה' פניו אליך" ? למה נאמר "ויישם לך שלום" ולא, וייתן לך שלום? כמו "ונתתי שלום בארץ". אולם השאלה המרכזית שהפרשנים מתעכבים עליה היא מיקומה של פרשה זו.

וכך כתב הרמב"ן "כבר הזכרתי בסדר ויהי ביום השמיני (ויקרא ט כב) כי צוה את אהרן לשאת את ידיו אל העם ולברך אותם ביום ההוא, הרי למעשה אהרן בירך את בני ישראל בברכה זו עוד בפרשת שמיני. כמו שנאמר ויברך את העם. מה מקומה של ברכה זו כאן בפרשה?

את אחת התשובות המעניינות מביא לנו הרב אורנשטיין. המושג "שלום" שכולם שואפים אליו, אינו דבר מופשט שקל להגיע אליו. חייבים להכשיר את הלבבות, ליצור את האווירה לכך, ויש הרבה דברים המועילים והמביאים לידי כך אך אתעכב בשלושה שלבים שחשובים לכל אדם.

הארת והסברת פנים – השלב הראשון לקבל את הזולת בחיוך, בפנים שוחקות בנפש חפצה וברוח נדיבה. יש ביטוי מקובל בארצנו "הסבר פניך לתייר", כאילו חובה זו חלה רק לגבי תייר ואילו לגבי החבר אין צורך בכך. אולם חז"ל לימדונו הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות" אפילו אם אין באפשרותך לעזור לזולת לפחות תן לו פנים מאירות ומסבירות ויחס של רצון וחסד.

למצוא חן – השלב השני שתורם להשכנת שלום הוא הוא חן: המושג חן מביע יותר מיופי, לא כל מה שיפה היום ישאר מחר. חן הוא מושג תמידי כמו שנאמר רוח חן (זכריה יב, ז) בכל רגע ורגע אדם זקוק לחן, ולכן אנו מתפללים בתפילת השחר ותתנני לחן ולחסד. גם אצל הקב"ה מקור הצדק והיושר זקוקים לחן ולחסד כמו שנאמר ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. שלושה מיני חן יש לנו: חן המקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו (סוטה מז, א). אפשר להגיע לידי חן רק כאשר יש הסברת והארת פנים. אם יש חן, יש הבנה יש קרבה נפשית שהאחד מבין את שפת חברו.

הכובש את כעסו – השלב השלישי יצירת אוריה של שלום הוא לא לכעוס ולכבוש את הכעס. בחיי החברה והמשפחה יש חילוקי דעות, לא תמיד הכל סוגה בשושנים, חילוקי דעות אלו צריכים לשמש מעין כור היתוך לשם הבהרת דברים אבל לא כדי להתרגז או לכעוס. בפרקי אבות למדנו את הדרכתו של רבי אליעזר "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, שזהו יסוד איתן לקיומה של חברה תקינה. איך מבצעים את זה הלכה למעשה? ממשיך רבי אליעזר בסוף המשנה ואמר "ואל תהי נוח לכעוס", אדם שהוא רגזן, חסר סבלנות ואורח רוח, עלול להחריב עולמות. אם תקיימו את שלושת התנאים, השלבים הללו אז "וישם לך שלום".

נמצאנו למדים שאין נותנים שלום ללא הכנה נפשית ולבבית. דבר זה יפה בכל הזמנים ובמיוחד יש חשיבות לכך "בימי כלות משה להקים את המשכן" . בזמן שהמשכן נבנה ויש חשש שהבניה והקידום יסנוורו את המנהיגים וכל אחד יזקוף לזכותו את ההצלחה על חשבון חברו ויעשה את הכל על מנת לשלול מחברו זכות קיום. לכן באה ברכת כהנים לא בפרשת שמיני אלא בפרשה זו. כדי ללמדנו את הצורך הדחוף לשלום בשעת הקמת המשכן כדי להבטיח את קיומו ועתידו של המשכן.

והנה שלושה סיפורים שנכתבו על ברכת הכהנים

באותה שבת התעוררתי מוקדם מהרגיל. בכל זאת זהו יום מיוחד. היום אני עולה לברכת כהנים. לבשתי את מכנסי השבת האפורים של עילם, אחי הגדול. כל כך אהבתי לראות אותו עולה למדרגות שלפני ארון הקודש, מתעטף בטלית עד לברכיים ושולי המכנסיים האלה מציצים מתחתיה. והיום אני אלבש אותם. טלית אין לי כי עדיין לא מלאו לי שלוש עשרה שנים. לקחתי את הטלית הישנה של עילם. הוא גם ככה לא משתמש בה. שמונה וחצי, התפילה התחילה כבר לפני שעה. החלטתי להתפלל בבית עד שיהיה עשר, זמן ברכת כהנים של מוסף, כי בשחרית לא עולים אצלנו לדוכן, והתפילה שלי יותר טובה כשאני לבד.ברכות השחר…פסוקי דזמרה…קריאת שמע…שמונה עשרה…

רק 9 וחצי?!

'חסידים ראשונים היו שוהים שעה לפני התפילה', התחלתי לכוון את כל מה שאפשר על ברכת כוהנים.

ריבונו של עולם, מה זה בשבילך להקשיב לי? כל כך הרבה זמן ומחשבה הקדשתי ליום הזה. אנא ממך, תעשה שלא אפשל במילים ואם אפשר גם שהקול שלי יהיה יציב וגברי מהרגיל. שאזכה לברך את עמך ישראל באמת, שהשכינה תציץ מבין אצבעותיי (בדקתי שוב שהאצבעות שלי נשמעות לי ונדבקות אחת לשנייה), שאוהב כל אחד מישראל כאילו הוא אני. עשרה לעשר. העץ ליד בית הכנסת מעולם לא נראה יותר יפה- גוונים של ירוק וחום משתלבים עם החריטות שילדי בית הכנסת הותירו בו, במוצאי שבתות כמובן. חמישה לעשר, הנה אבא והכוהנים האחרים הולכים ליטול את ידיהם. הוא לא יודע שהיום הוא היום. החלטתי להפתיע אותו. חיכיתי שכולם יסיימו את נטילת הידיים והלכתי ליטול בעצמי. גבאי הזקן הסתכל עליי בתימהון, אבל מבטי הנחוש המחיש לו שאני עולה ויהי מה. 'יברכוך עמים'. זרם של מים קרים על אצבעותיי. התעטפתי חזק בטלית, כיסיתי את ראשי וצעדתי בצעד בוטח דרך דלת הכוהנים אל המדרגות שלפני ארון הקודש.הן מעולם לא נראו לי רחוקות כל כך.

'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה' דימיינתי את כל האנשים האהובים עליי. אבא, אמא, עילם, וכיוונתי שהלוואי שאוהב כך את כל עמו של הקדוש ברוך הוא. באותה שעה, כל מילה היתה לי כעולם ומלואו.

יברכך…יאר…ישא… ברכה, אור, נישואין. כמה טוב יש בעולם… בשלווווווווווווווום. ריבונו של עולם, שנזכה לשלום אמיתי בעולם. יצאתי מהר כדי שאבא לא יראה אותי וחזרתי למקום שלי בבית הכנסת. המבטים של שאר המתפללים לא הפריעו לי, היום זה היום שלי. בדרך מבית הכנסת אבא הסתכל לי עמוק בעיניים ואמר : "הרבה אנשים חושבים שהכוהנים לא רואים כלום דרך הטליתות שלהם, אבל זו מחשבה טיפשית. הרי איך נברך את עם ישראל אם אנחנו לא רואים אותו? האמת היא שרק כשמכסים את הראש ואת החומר, ניתן לראות את כולם, לברך ולהתברך.

ראיתי אותך, זה בסדר. אני אוהב אותך כל כך, ומברך אותך שיהיו לך המון שבתות של שלום.

מברכתו של אבי נתברכתי – יעל שושני

אם הייתם שומעים את אבי ז"ל מברך את ברכת הכהנים, הייתם בטוחים שהוא עושה זאת בקביעות מגיל בר המצווה, אך לא תמיד היה אבא כהן. ולא מפני שלא רצה, אלא מפני שלא ידע. ומעשה שהיה כך היה.

אחד הדברים שאבי הכי נהנה מהם הייתה האפשרות לומר ברכת כהנים בכל שבת. כל כך אהב אבי את הברכה שחינך את בניו בעודם קטנים לעטות טליתות ולהצטרף אליו. אני, בתו הבכורה, אהבתי לעמוד בעזרת נשים, להקשיב לברכתו.

לא תמיד היה אבא כהן. ולא מפני שלא רצה, אלא מפני שלא ידע. ומעשה שהיה כך היה. אבא שלי תמיד ידע שהוא יהודי, אך מלבד בר המצווה שאת זכרה זכר בקושי, לא נהג שום מנהג יהודי, כי לא ידע שום מנהג כזה. אמא, לעומתו, באה מבית מסורתי, בו הקפידו על כשרות, ופחות על שבת.

אמא שלי הייתה בטוחה שהוא גוי, ואבא שלי לא העלה בדעתו שהיא יהודיה.

כשאבא ואמא החלו לצאת כאשר הם עדיין חיו בארצות הברית, אבא הטריף לאמא את הכלים כשפיזר גבינת פרמז'ן על קציצות הבשר עם ספגטי שהיא הכינה לכבודו. אמא הניפה בזריזות את ידיה מעל הצלחת שלה, שלא יפזר גם על המנה שלה. אמא לא אמרה דבר, ורק זרקה אחר כך את הצלחת. היא הייתה בטוחה שהוא גוי, והוא לא העלה בדעתו שהיא יהודיה. לא מראם החיצוני ולא שמותיהם העידו על כך. ערב אחד כשיצאו למסעדה, אמי הזמינה דגים, כהרגלה במסעדות לא כשרות. לשולחן הוגשו קציצות בשר ברוטב כמתאבן. אבא טעם מהם ונהנה, והציע גם לאמא. אמא ניסתה לסרב בעדינות; לא, לא בא לי, אבל אבא התעקש. הם ממש טעימות, כמו הקציצות שהכנת אז, והיום לא יום שישי שהקתולים אוכלים בו דגים, אז מה איכפת לך?

אמא גמגמה ואמרה, אני שומרת על דיאטה…

את? את צריכה דיאטה? את נראית נהדר, את מדהימה, את…

אמא קטעה אותו; זו דיאטה מיוחדת, היא נקראת "שמירת כשרות."

אבא שתק לרגע וכשקלט התחיל לצחוק בקול רם. אמא, שחששה לרגע שהיא יוצאת עם אנטישמי, נרגעה כשאמר: חשבתי שסבתא שלי האחרונה בעולם ששומרת על הדבר המצחיק הזה. באותו רגע ידעו איש על יהדותו של רעהו. משהתחתנו שכנעה אמא את אבא לשמור שבת. אבא הסכים לנסות ולימים סיפר לי: אמא שלך הייתה חכמה. היא הפכה את השבת לתענוג, אוכל טעים שיחות ארוכות וטיולים. לאחר זמן, כבר לא רציתי לחזור לשבוע בלי שבת. עם שמירת השבת באה גם ההליכה לבית הכנסת, ושם נהג ככל יהודי: כישראל פשוט. כשהייתה אמי בהריונה הראשון, הזדמנה לביתם דודה זקנה מצד אבא.

אתה יודע, אמרה לאבא, שאם ייוולד לכם בן, הרי אינכם זקוקים לפדותו בפדיון הבן, כי אתם משפחה של כהנים. כהנים? התפלא אבא על האינפורמציה החדשה וביקש מאביו, סבא שלי, לבדוק את העניין. סבא, שהיה איש השירות החשאי לשעבר ושומר ראשו האישי של הנשיא רוזוולט, הבין הרבה בחקירות, אך מעט ביהדות. כהונה, כך הסיק, ודאי עוברת דרך האם. וכך בירר אצל דודה אחרת על מוצאם והגיע למסקנה לפי מוצאה של הדודה הזו, שהם: לוויים.

כך שודרג אבי ללוי ומצא עצמו נוטל בשמחה את ידיהם של הכהנים בבית הכנסת. כשהורי עברו מפומונה ללוס-אנג'לס, הכירו הכל את אבי כלוי. יתכן והיה ממשיך עד סוף חייו לעלות לתורה שני, לולא אותה דודה, שחזרה לבקר, ואבי בישר לה בשמחה – צודקת, לא היינו צריכים לערוך פדיון הבן לא רק מפני שנולדה לנו בת אלא גם מפני שאנו לוויים.

לוויים? תמהה הדודה, אתם לא לוויים, אתם כהנים! התעקשה. מי חקר את העניין? שאלה.

אבא שלי סיפר לה את מה שאביו אמר לו. אז תחקור בעצמך בבקשה, תבעה. בהזדמנות הראשונה שביקר אבא בפלורידה, תיחקר בנפרד את אביו ואת אחיו. לכולם היה זיכרון מעורפל שכאשר היו קטנים היו עומדים בחגים על הדוכן ונושאים כפיהם למעלה וממלמלים משהו בעברית. אבא שאל רב אם האינפורמציה שבידו מספיקה להפוך אותו לכהן, וקיבל תשובה חיובית.אנחנו יודעים שאתה ליצן אבל על דבר כזה לא מתלוצצים!

מששב לבית הכנסת שלו, בבוא אחד החגים, חלץ נעליו, נטל ידיו ועמד לעלות לדוכן. מיד מחו בפניו חבריו בבית הכנסת. אנחנו יודעים שאתה ליצן אבל על דבר כזה לא מתלוצצים!

אבל אני כהן, באמת שאני כהן! נחלץ מידיהם ועלה לדוכן.

אחרי התפילה הסביר לכולם כיצד קוּדם מישראל ללוי ומלוי לכהן. זה כמו בבדיחה הידועה על אחד שבא לרב ומבקש ממנו שיעשה אותו כהן, שח לו אחד מן המתפללים. הרב אומר לו, אני לא יכול, כהונה זה לא משהו שאפשר לעשות בתשלום. 1000$ עונה לו האיש. בכל זאת אומר הרב, אני לא יכול. 10,000$ עונה האיש. הרב מהסס. 50,000$ אומר האיש, הצעתי האחרונה. הרב שואל אותו: למה אתה כל כך רוצה להיות כהן? והאיש עונה, כי אבא שלי היה כהן וגם סבא שלי היה כהן וגם סבא של סבא שלי היה כהן…מברכתו של אבא התברכתי

כאשר אבא היה מברך את ברכת הכהנים, היה קולו השקט נטמע וכמעט ולא נשמע מבעד לקולותיהם הרמים של שני הכהנים האחרים שעלו אתו לבמה וצרמו את אוזננו בקריאותיהם הקולניות. אך מבחינתי, רק קולו הרך והנעים של אבא בירך אותנו באמת.

כשאחיי יוני, אשר ועזרא הצטרפו אליו, היו נשמעים גם קולותיהם השקטים, ומשרים עלינו ברכה. אוזנינו לא הוצרכה להתאמץ כדי לשמוע את אבא. אשר ועזרא הקטנים ניסו פעם להרים את קולם, להתחרות בשאר הכהנים הקולניים, אך אבא התנגד בנחרצות. ברכת כהנים צריכה להיאמר בשקט, הסביר.

ולמה הם צועקים? שאלו אחיי הקטנים. כי הם לא יודעים. ענה. אז תגיד להם, טענו לעומתו. ניסיתי, אמר אבא, אבל הם חיים עם הטעות הזו כבר הרבה זמן, ואני לא רוצה לפגוע בהם.

קיצורו של עניין, כאשר היו אחיי מגבים את אבא, היה נישא קולו יחד עם קולותיהם. וכאשר היו מתחמקים מן הברכה, הייתי מאמצת אזני לקלוט צליל מברכתו של אבא. ומברכתו של אבא התברכתי. "יברך ה' וישמרך" הרגשתי באותו רגע שה' הוא המברך אותי ושומר עלי. "יאר ה' פניו אליך ויחונך", קיוויתי שה' יאיר אלי פניו סוף סוף ויוציא אותי מהמריבות והחיכוכים שבחיי. "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", שלום – זה מה שאני צריכה, וזה גם מה שהרגשתי בזמן הברכה. שלום גדול, גדול ושקט אופף אותי. שלום זמני, שלום של רגע, אבל שלום אמיתי, מבורך. איזו זכות שאבא שלי הוא כהן. שהברכה של ה' עוברת דרכו.

משנפטר אבי לא היה מי שילווה את אחיי הקטנים לדוכן. יוני היה בברוגז גדול עם אלוקים, ואשר לא היה עדיין בר מצווה. הוא התבייש לעלות לבד עם עזרא לדוכן. עזרא המשיך להתעקש לברך לבדו עוד כמה שבתות, אך כמה יכול ילד בן 10 להתעקש, לבדו?

רק שנה וחודשיים לאחר פטירתו של אבא, זכינו לשמוע את קולות ברכת אחיי הכהנים. בשבת כלה שלי, שהייתה גם שבת בר המצווה של אשר, התארחנו כל המשפחה במלון נאות מדבר, בבאר שבע. שם אלתרנו בית כנסת משפחתי כולו משלנו. בבוקר השבת היה בועז, בעלי לעתיד, החזן במוסף, והקריא לכהנים את הברכה בקולו הערב, בשקט, בשקט, כמעט בלחש, ושלושתם, יוני, אשר ועזרא, עמדו ובירכו אותי ואת כולנו במסורת של אבא, בשקט, בנועם, מכל הלב. ואני הרגשתי את אבא עומד יחד אתם, קולו כמעט שלא נשמע, אך נוכחותו וברכתו מורגשות גם מורגשות. כאילו לא מת. או כאילו על אף המוות הוא ממשיך לחיות בתוכנו, מברך אותנו בברכת כהנים.

"… אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה".

הכהן הגדול וייס

ברכת הכהנים. זה היה חלק ממני. מהילדות שלי. כנצר לאהרון הכהן הייתי עולה כל שבת בתפילת המוסף עם אבא ושלומי לבימה שלפני ארון הקודש. אבא היה מסוכך עלינו בטלית שלו והיינו מברכים את הקהל הרב בבית-הכנסת.

כשהגעתי לכיתה א' והייתי מספיק גדול, אבא שלח אותי להתלמדות אצל הכהן הגדול וייס. וייס היה הכהן הכי זקן בבית-הכנסת. איש גבה קומה, ווזווז כמיטב מסורת פולניה, בעל משקפיים עבים עם מסגרת כהה ועבה לא פחות. לאיש הגדול היה קול רך ומלודי בניגוד מוחלט למראה שלו. כשהייתי עולה איתו לבימה, הייתי עוקב אחריו בדריכות. הייתי מנשק אחריו את הפרוכת של ארון הקודש, מתכופף איתו לכדי קידה בתפילת "מודים" ונכנס מתחת לטליתו הגדולה כשהיה מכסה את עצמו לפני הברכה.

כשהחזן היה מכריז על ברכת הכהנים, הייתי מסתובב עם וייס לעבר הקהל. החזן היה אומר מילה מהברכה, ואנחנו היינו חוזרים אחריו. למרות שהייתי צריך לעצום את עיניי, הייתי פוקח אותן ומחפש את המלאכים שהיו אמורים לפי המסורת לרחף בין אצבעות ידיו של הכהן המברך. אף פעם לא הייתי מוצא אותם. עם וייס הייתי זוכה לפריבילגיה הגדולה ביותר- כיוון שהיה הכהן הותיק ביותר, היינו זוכים לעמוד הכי קרוב לארון הקודש. כהנים ותיקים פחות היו נאלצים לעמוד בשולי הבימה.

לאחר הברכה, וייס היה מוריד את טליתו מראשו ומחזיר אותה לכתפיו. הוא היה לוקח ציצית אחת מהטלית, נוגע איתה בפרוכת ומנשק אותה. לאחר מכן הייתי לוקח את הציצית שלו ועושה כמוהו. לאחר סיום תפילת החזן, היינו יורדים מהבימה תוך כדי הליכה הפוכה כשפנינו לארון הקודש, כדי לתת כבוד לתורה. אחר-כך היינו נועלים את הנעליים שחלצנו לפני ברכת הכהנים.

כילד, אני זוכר את הגאווה שחשתי ככהן. הלויים היו רוחצים את ידינו לפני הברכה. שוו בנפשכם לוי קשיש שרוחץ את ידיו של כהן צעיר כמוני. כדי לנפח את האגו שלי אף יותר, הייתי זוכה גם לקריאות "ישר כוח!" ו"חזק וברוך!" מהקהל ולחיצות ידיים נלהבות לאחר הברכה כשהייתי שב למקומי. אבא לימד אותי לומר להם בחזרה "ברוך תהיה" שזה מקביל בערך ל- "don't mention it" או "על לא דבר".

הכי מגניב היה בטיולים השנתיים של בית-הספר. כשהיינו הולכים לאתרי קבורה כמו הקבר של רוטשילד בזיכרון-יעקב, הייתי נשאר מחוץ לבית הקברות, כי לכהן אסור להתקרב יותר ממרחק ארבע אמות מקבר.

כל החברים שלי היו מקנאים בי ורצו להישאר איתי בחוץ ולשחק.

בסעודות שבת הייתי מנסה לשכלל את טכניקת הידיים שלי בברכה. אבא ושלומי היו דוחקים בי לפצל את אצבעותי כמו בברכת "live long and prosper" של ד"ר ספוק מ"סטאר טראק". אמא שהייתה טראקית לא קטנה, הייתה מתמוגגת. ברבות הימים הצלחתי סוף סוף לאחר אימונים מפרכים לפצל את אצבעות ידי כך שאוכל להרים את הטלית מעל לראשי בברכה כמו כל כהן שמכבד את עצמו.

בגיל 10 עברנו בית-כנסת ונפרדתי לשלום מוייס. הייתי כהן כבר בזכות עצמי. הייתי עולה עם אבא ושלומי לברכת הכהנים בבית הכנסת הגדול בשכונה שלידנו. איתנו היו עולות עוד משפחות כהנים של אבות ובנים כמו משפחת ברגר ונוימן. הברגרים היו ממש זועקים את הברכה בעוד שאנחנו היינו צנועים ומברכים בטון חרישי. נוימן הצעיר שהיה מבוגר ממני בשנה לימד אותי טכניקה שלא הכרתי – בכל פעם שהופיעה מילה מהברכה שהייתה מסתיימת ב'ך', היינו אמורים להסתובב מצד לצד עם הטלית וכך עשיתי. לא ממש הבנתי את משמעות העניין, אך סמכתי על נוימן שהיה כהן יותר פז"מניק ממני.

כשהגעתי לכיתה ז' הלכתי לישיבה. התחלתי להתעניין בלעלות לברכת הכהנים שם, כיוון שהייתי עתיד לעבור בר-מצווה ורציתי לתרגל את הברכה לבד, ללא נוכחותו של אבא. פעם אחת, לאחר התפילה, ניגש אלי ילד מכיתה ט' ושאל אותי לשם משפחתי. כשהתברר לו ששם משפחתי אינו "כהן", נחר לעברי בבוז ואמר שאני לא באמת כהן. ניסיתי להסביר לו שאצל אשכנזים זה שונה. שאצלנו לא מאמצים בדרך-כלל את השם כהן, אך הוא היה בשלו. כמעט שבכיתי. שנים אחר-כך, כששמעתי על הבדיקה הגנטית שמאפשרת לבדוק אם קיים בגוף הגן של אהרון הכהן, עברה במוחי המחשבה לעבור את הבדיקה, רק כדי להחזיר לעצמי קצת מהכבוד האבוד שלי מכיתה ז'.היום, אני עולה לברך את ברכת הכהנים פעם בשנה-שנתיים אולי. וייס הגדול בודאי כבר נאסף אל אבותיו הכהנים. כבר אין מי שיסוכך ויגונן עלי בטליתו הגדולה. ואני? אני עדיין מנסה להציץ ולראות מלאכים בין אצבעותי בכל פעם שאני מברך.

והשבוע בפינת המולטימדיה

1. שיר שהושמע בתחנות רדיו רבות החל ממלחמת לבנון השניה בהיותו חלק מהדיסק "ירכתי צפון" שהופק ע"י ישיבת ההסדר בקריית שמונה המילים לקוחות מברכת כהנים בצירוף נוסח המופיע בסידורים. לחן וביצוע: צביקה קופל –

2. פרויקט זה יצא לדרך בכדי לאסוף כמה שיותר כהנים שיברכו ויעבירו ברכה זאת לעולם כולו השתתפו בו כהנים רבים מאוד ומכל הגילאים האיסוף היה ארוך ואף חצה את הים הגדול זכינו שכולם התחברו יחדיו ואנו שמחים להעביר אותה אליכם עכשיו בידכם להעבירה הלאה… – הקובץ נמצא במארז חמשה חומשי תורה בפרשת נשא