והפעם בתוכן
- רעיון חינוכי על הפרשה "עד שהשלהבת עולה מאליה"
- קצת על הסבא מסלובודקא
- מתורתו של הרב מלמד
- שני סוגי אורה
- מתורתו של דר יחיאל שרמן
- נר בלי חמצן, היתכן?
פרשת בעלותך "עד שהשלהבת עולה מאליה"
פעם הלכתי עם הסבא מסלבודקא בעיר חברון . בדרכנו ליד השוק המקומי עברו לידינו כמה נערים ישמעאלים פוחזים והחלו לגדפנו … נזעקתי לכבודו של ה " סבא " והברחתי אותם בצעקות עד שנסו על נפשם… בהמשך דרכנו פלט לעברי ה " סבא ": “ אין זו דרכו של בן תורה ” ,עניתי במרירות : “ וכי מה היה עלי להגיב ? וכי היאך דרכו של בן תורה “ .בשלוות נפש ענה לי: “בן תורה אינו מגיב”!
אומר הרב מלמד, אדם עושה מעשה קטן ויחיד, של מצוה, והאור של המצוה מאיר לזמן מרובה, והרי הוא כאילו עומד ומדליק את האור כל העת. אדם שעושה מצוה, אשר נקראת "נר" – הרי הוא מדליק את המנורה הרוחנית בבית-מקדשו הפנימי. כן הדבר כאשר אדם מדליק אש ששורפת ומזיקה, וכן הדבר לטובה, כאשר אדם מדליק אור שמאיר ומיטיב. אף על פי שהמדליק עשה רק את ההדלקה, מכל מקום, כל הטוב שיש באור המאיר כולו, האור שדולק אחר כך מאליו, נזקף לזכותו של המדליק. "נר מצוה ותורה אור". אדם עושה מעשה קטן ויחיד, של מצוה, והאור של המצוה מאיר לזמן מרובה, והרי הוא כאילו עומד ומדליק את האור כל העת. אדם שעושה מצוה, אשר נקראת "נר" – הרי הוא מדליק את המנורה הרוחנית בבית-מקדשו הפנימי; הנפש שלו מוּארת באור המצוה, והרי הוא ככהן הנכנס לבית-המקדש ומדליק את המנורה.
בפרשת השבוע נקרא על המצוה שציווה הקב"ה את אהרון להדליק את המנורה הטהורה כדברי התורה "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".
לפי דברי חז"ל התנהל ויכוח בין משה ועם ישראל לקב"ה בקשר למילוי מצוה זו. אמר משה לפני הקב"ה: אתה הוא מרכז העולם, אתה בראת את השמים והארץ אתה בראת את האור מתוך החושך. באורך אנו רואים אור , והנה אתה מצוה עלינו להדליק המנורה? וכי לאורה אתה זקוק?
אמר לו הקב"ה, צדקת בדבריך, כי אין אני זקוק לאורה, בכוחי להאיר לכל העולם והלואי שיהיו ראויים כולם לקבל וליהנות מאורי. אולם הציווי הוא חינוכי לעם ישראל, כדי לחנך את העם שידע להעריך את חשיבות האור ואת ערכו בחיי העם.
ישנם שני סוגי אורה: אור חומרי ואור רוחני. אור חומרי היינו אור השמש, אור טבעי, אור חשמל וכו'. אור רוחני פירושו מדות טובות, מעשים טובים תכונות נפשיות טובות. וכשם שאין אדם מסתפק באור הקיים, אלא קורע חלונות, פותח אשנבים, עושה מרפסות, כדי להגדיל את האור, כך הדבר הוא גם באור רוחני. אין להסתפק באור הרוחני המצוי, אלא יש ליצור ולהגדיל את המלאי של האור הזה. וכשם שאור חומרי נותן בריאות, רעננות וחוסן נפשי גם האור הרוחני נותן בריאות רעננות וחוסן נפשי. ואם נרחיב מעט אומר דר' יחיאל שרמן במאמרו על הפרשה, נשים לב שלאור משמעויות אדירות ביהדות – אור המנורה מוטה כלפי מעלה, הוא מאיר ומשפיע על כל הסביבה, השלהבת בנויה מצבעים שונים המסמלים את מגוון האנשים המתאחדים יחדיו לאבוקה אחת מאירה. אור הנר חם ולוהט ומדגיש את הלהט, האמונה והחדירה לכל תחום. האור חודר כמעט לכל נקיק ולכל פתח, רוצה לומר, עלינו לדאוג לפתחו של חור כדי שהאור יחדור ויאיר כל האפלה. אל לנו להשתמש במחסום אטום ומדכא.
התלהטות אור הנר נעשית בתנועה לכיוונים שונים, אמנם כלפי מעלה אך בתנועה מתמדת המאפשרת לגורמים שונים להשפיע עליה, להבהירה עוד ועוד ולהוסיף אורה.
האור גורם לשמחה וצהלה, האפלה יוצרת דיכאון ועצב, המנורה הדולקת ומאירה למרחקים יוצרת חדווה וגיל גם לנמצאים במרחק מה מהאור. המנורה על שבעת נרותיה נמצאת על בסיס איתן וחזק, האור המופץ ממנה משמש את החכמה והידע שקיים בנו ומופץ לכל מקום. הפצת התורה והאדרתה נעשית בלימוד ובהדלקת המנורה הקבועה.
אהרון נתבקש להטיב את הנרות, אין זו פעולה טכנית גרידא של הדלקה ותו לא. אלא לבערת הנרות – במנורה יש משמעות של עליה מעלה, התנשאות לגובה, עליה בסולם ההצלחה וזקיפות קומה. "בהעלותך את הנרות יאירו…" ההארה תהא חזקה ואיתנה ובעלת משמעות אם תוחדר בהם עומק של בהעלותך… האור יעלה מעלה מעלה.
אהרון הכהן נתבקש להטיב את הנרות מדי יום. צריכים כולנו ללמוד ממעשה חכם זה. האור יופץ ויאיר לכולנו עם כל המשמעויות העמוקות שבאור רק אם נשתפר כל הזמן, צריך להטיב א ת הנרות מדי יום, לא לשקוד על השמרים. חכמת היהודים מאז ומתמיד נבעה מלמידה מתמדת. עלינו הורים ומורים לעשות ללמוד מהטבת הנרות של אהרון. מדי יום לחשוב ולהיטיב את דרכי החינוך והלמידה. להטיב, להוסיף עוד ועוד ידע וחכמה, והכל מתוך שמחה ואורה. צריך לעגן את הנלמד, להפנים פנימה ולהיות ערוכים לקליטת אור חדש, לימוד נוסף וחכמה מוגברת.
בוודאי שיש קשיים בדרך, ישנם רוחות הנושבות מכל כיוון המסכנות את האור, קיימים השפעות שליליות מהסביבה, צריך להגן על אור הנר לבל יושפע מכל התחומים השליליים והמזיקים שבדרך, להתגבר עליהם ולהמשיך להאיר גבוה יותר.
כך בחינוך יש ויש השפעות חיצוניות מן הסביבה האופפת את הילד והמתבגר, עלינו להתמודד כל הזמן מול קשיים, להצליח מתוך מוטיבציה, כוח ורצון. למצוא כלים ומתודות מעולים כדי שיהיו מרתקים יותר מהסובב הקלוקל. הדיאלוג המתמיד, השיחה האישית, חיזוק הביטחון העצמי, הדימוי העצמי החיובי, זקיפות הקומה, האופטימיות, אהבת אדם, טיפוח כבוד יחס והקשבה הם כלים מהותיים, משמעותיים וחשובים כדי לעודד את הילד להתקדם במעלות ההצלחה ולהתגבר על תקלות ומהמורות שבדרך.
ההצלחה תלויה בילד, אך האחריות להצלחה תלויה בנו – הורים ומורים, עלינו מוטלת החובה שניתנה לאהרון הכהן, להטיב את הנרות. הנרות – הילדים, יאירו באור נגוהות, יפיצו הצטיינותם מעלה מעלה אם אנו הורים ומורים נדאג מדי יום וכל הזמן להטיב את הנרות, להכין להם התשתית, הקרקע הפוריה שעליה הם יוכלו להניב מיטב הפרות. עלינו לספק לילדינו גם חומר בעירה כי שהמוח יהא חכם, פעיל ויעיל כל הזמן.
ככל שנכשיר את הילדים ונטמיע בהם את התכונות הטובות הרי השלהבת שבכל אחד מהם תדלוק מאליה, בחינוך עלינו להשתדל להקנות ולהרביץ תורה ודעת, תורה עם דרך ארץ, אך בשלב מסוים צריכה השלהבת לעלות מאליה ולהפוך אותנו המורים למיותרים. אם הם הילדים ימשיכו להאיר ולדלוק – אם השלהבת תאיר מעלה מעלה מעצמה, הרי הצלחנו במשימתנו בהעלותנו את הנרות, בהקניית הערכים המשולבים בהם ניצוצות של אור.
ונסיים ברעיון נוסף שראיתי מאת הגברת דבורה גרוזמן
בְּדֶרֶךְ כְּלָל יֵשׁ לָנוּ תְּחוּשָׁה טוֹבָה, כְּשֶׁאָנוּ מַצְלִיחִים לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ טוֹב, בְּמֶשֶׁךְ תְּקוּפָה אֲרֻכָּה.
מֵאִירקֶ'ה מְאוֹד מְרֻצֶּה מֵעַצְמוֹ. כְּבָר חָדְשַׁיִם תְּמִימִים, הוּא מַצְלִיחַ לִלְמֹד בְּכָל שָׁבוּעַ אַרְבַּע מִשְׁנָיוֹת חֲדָשׁוֹת בְּעַל-פֶּה. בְּכָל שַׁבָּת אַחַר-הַצָּהֳרַיִם הוּא הוֹלֵךְ לְסַבָּא וְנִבְחָן, וְסַבָּא מְשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ עַד בְּלִי דַּי.
בַּשַּׁבָּת הָאַחֲרוֹנָה, אַחֲרֵי הַשְּׁבָחִים פָּסַק סַבָּא: "זֶהוּ, צָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ לַעֲלוֹת הָלְאָה".
"אֵינֶנִּי מֵבִין" – הִתְבַּלְבֵּל מֵאִירקֶ'ה – "בְּוַדַּאי שֶׁאַמְשִׁיךְ בְּכָל שַׁבָּת לְהִבָּחֵן עַל אַרְבַּע מִשְׁנָיוֹת חֲדָשׁוֹת".
אַךְ סַבָּא חִיֵּךְ: "מֵהַשַּׁבָּת הַבָּאָה, אוּלַי תְּנַסֶּה לַעֲלוֹת לְחָמֵשׁ מִשְׁנָיוֹת?".
סַבָּא שֶׁל מֵאִירקֶ'ה צוֹדֵק. עַל כָּל יְהוּדִי לְהִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת בִּתְנוּעָה שֶׁל עֲלִיָּה מַתְמֶדֶת. כַּאֲשֶׁר מַצְלִיחִים לִכְבֹּשׁ יַעַד אֶחָד וְהוּא הוֹפֵךְ לִהְיוֹת יַצִּיב וְאֵיתָן, צָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ לְטַפֵּס וְלַעֲלוֹת. לַעֲשׂוֹת אֶת הַדְּבָרִים בְּצוּרָה יוֹתֵר עֲמֻקָּה, יוֹתֵר רְחָבָה וְיוֹתֵר גְּבוֹהָה.
עַל כֻּלָּנוּ לְהִשְׁתַּדֵּל לְקַיֵּם אֶת הַכָּתוּב בְּפָרָשָׁתֵנוּ: "בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת" – מְפָרֵשׁ רַשִׁ"י "עַד שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ". מַהִי הַ'שַּׁלְהֶבֶת'? זֶהוּ אוֹר הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, כְּפִי שֶׁכָּתוּב: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר".
וְאֵיךְ צְרִיכָה לִהְיוֹת הַ'שַּׁלְהֶבֶת'? 'עוֹלָה' מֵאֵלֶיהָ. תָּמִיד עוֹלָה, תָּמִיד מְטַפֶּסֶת, תָּמִיד מִשְׁתַּדֶּלֶת לִצְמֹחַ לַגֹּבַהּ.
אַךְ מָה זֹאת אוֹמֶרֶת "עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ"?
יוֹסִי אוֹהֵב לִיצֹר דְּבָרִים יָפִים, מַמָּשׁ – יֵשׁ מֵאַיִן. לְמָשָׁל אֶתְמוֹל, מִקֻּפְסַת גְּבִינָה רֵיקָה וּנְקִיָּה, הוּא הֵכִין קֻפְסַת צְדָקָה נֶהְדֶּרֶת, מַמָּשׁ לְתִפְאֶרֶת. "הֵיכָן אַנִּיחַ אוֹתָהּ?" – שָׁאַל יוֹסִי אֶת עַצְמוֹ. לְבַסּוֹף, יוֹסִי קָבַע אֶת הַקֻּפָּה בְּמָקוֹם בּוֹלֵט מְאוֹד עַל הַמַּדָּף. "שַׂמְתִּי אֶת הַקֻּפְסָה כָּאן" – הִסְבִּיר יוֹסִי לְאִמָּא – "כְּדֵי שֶׁהַקֻּפָּה בְּעַצְמָהּ, בְּכָל יוֹם, תַּזְכִּיר לִי לְהַכְנִיס לְתוֹכָהּ מַטְבֵּעַ. כָּךְ הַקֻּפָּה מֵעַצְמָהּ, תִּשְׁתַּתֵּף אִתִּי בַּמִּצְוָה".
אַתֶּם יוֹדְעִים מָה יוֹסִי עָשָׂה? הוּא גָּרַם לְכָךְ שֶׁהַשַּׁלְהֶבֶת תִּהְיֶה עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ. הוּא לָקַח קֻפְסַת גְּבִינָה פְּשׁוּטָה וְהִיא עַצְמָהּ, מֵאֵלֶיהָ, מַזְכִּירָה לוֹ דְּבַר-מִצְוָה!
הַאִם נִרְאֶה לָכֶם שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים כָּאֵלּוּ רַק מִקֻּפְסְאוֹת גְּבִינָה? כַּמּוּבָן שֶׁלֹּא. אֶפְשָׁר לִרְתֹּם כָּל חֵפֶץ גַּשְׁמִי וְכָל פְּעֻלָּה גַּשְׁמִית לְמַטָּרָה רוּחָנִית וְכָךְ לַהֲפֹךְ כָּל אֶחָד מֵהֶם לְ'עוֹלֶה מֵאֵלָיו'.
הַחֶדֶר שֶׁל יוֹסִי, עָמוּס וְגָדוּשׁ בִּדְבָרִים מְעַנְיְנִים. חוּץ מִקֻּפַּת הַצְּדָקָה שֶׁעַל הַמַּדָּף, יֶשְׁנָם עוֹד דְּבָרִים נוֹסָפִים מְרַתְּקִים, בְּכָל מְגֵרָה וּמַדָּף.
כַּאֲשֶׁר 'נָצִיץ' לְחַדְרוֹ שֶׁל יוֹסִי, נִהְיֶה מֻקְסָמִים. חֶדֶר שָׁלֵם, 'עוֹלֶה מֵאֵלָיו'. הַכֶּסֶף שֶׁל יוֹסִי – מְשַׁמֵּשׁ לִקְנִיַּת סְפָרִים חֲדָשִׁים, סִפְרֵי קֹדֶשׁ וְסִפּוּרֵי צַדִּיקִים. כִּשְׁרוֹן הַיְּצִירָה שֶׁל יוֹסִי – מְשַׁמֵּשׁ לַהֲכָנַת קִשּׁוּטִים מַרְהִיבִים הַמּוֹסִיפִים יִרְאַת-שָׁמַיִם לְדַיָּרֵי הַחֶדֶר. הַכִּסְּאוֹת בַּחֶדֶר – מְשַׁמְּשִׁים לְ'בֵית וַעַד לַחֲכָמִים', כַּאֲשֶׁר מִתְקַיֵּם שִׁעוּר שְׁבוּעִי קָבוּעַ, וּמְגֵרַת הַצְּבָעִים וְהָעֶפְרוֹנוֹת – מְשַׁמֶּשֶׁת בְּעִקָּר כִּגְמַ"ח בֵּיתִי לְמַכְשִׁירֵי כְּתִיבָה.
הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה מַדְלִיק אֶת הַמְּנוֹרָה, הָיָה אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. הַהוֹרָאָה בְּפָרָשָׁתֵנוּ – לְהַעֲלוֹת אֶת הַשַּׁלְהֶבֶת – כֻּוְּנָה כְּלַפָּיו. אַתֶּם יוֹדְעִים מַדּוּעַ? כִּי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָיָה "אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה". הוּא הָיָה אָמָּן גָּדוֹל בְּדִיּוּק בָּעֲבוֹדָה הַזֹּאת: לָקַחַת אֶת הַתּוֹרָה וּלְקָרְבָהּ וּלְהָבִיאָהּ אֲפִלּוּ עַד מִי שֶׁהוּא בְּדַרְגַּת 'בְּרִיּוֹת' בִּלְבַד (שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּם מַעֲלָה, חוּץ מִן הָעֻבְדָּה שֶׁנִּבְחֲרוּ בִּידֵי ה'). נִשְׁתַּדֵּל כֻּלָּנוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.
יש נקודה נוספת שמקשרת אותנו לחג השבועות. נר יכול לדלוק רק כאשר יש לו חמצן. כולנו מכירים את הניסוי שעושים אף בגני הילדים שמניחים כוס על נר דולק ולאט הנר מתכבה כי אין לו חמצן. כך גם אנו עם ישראל, אם אנו בלי חמצן לגוף, בלי תורה, אנו נחשבים בלי חיים. אין לנו אפשרות לשרוד בעולם שהרי עולם בלי תורה אינו נחשב. אדם בלא תורה כגוף בלי נשמה חג השבועות הוא יום פטירתם של דוד המלך והבעל שם טוב. אמר פעם הבעלש"ט “יש הסבורים כי קשה להגיע לדרגת מלאך. אולם מה שקשה באמת, להגיע למעלת אדם…
והשבוע כבר נשלחו אליכם סירטונים רבים אך הנה עוד כמה מעניינים:
ועוד שני סרטונים שלא קשורים לנושא אך הם מעניינים מאוד
ד. לאחר כמה אסונות שקרו בשבועות האחרונים נזכרתי השבוע בשיר המרגש של ברוך לוין רפאנו. לאחר השיר עשינו דיון בכיתה על הנושא. שאלנו האם משהו במשפחה חולה, מה אתה מאחל לו? מה אתה עושה כדי לקדם את רפואתו? משמעותה של מצוות ביקור חולים בעיניך? המילים שנאמרו היו מרגשות וחשובות.http://www.youtube.
ה. מאה מגה – על מתבגרים וסימני זיהוי . – נראה אם תבינו. http://www.youtube.com/
ולסיום בדיחה כשרה (אני מקוה שלא אכעיס אף אחד)
בחורה מגיעה לשדכן, ואומרת, "תשמע יש לי בעיה איומה, למרות שאני משתמשת בהמון בושם ודיאודורנט, כל הזמן נודף ממני ריח של בצל, אני לא יכולה למצוא שום גבר." השדכן מבסוט, מחבק אותה וקופץ משמחה. "מה קרה לך", היא אומרת, "זו בעיה נוראית, מה אתה מאושר?" "את לא תאמיני, לפני שבוע הגיע אלי בחור תתרן, בלי חוש ריח, לא מוצא בחורה, אתם שידוך משמיים!" הוא שידך ביניהם והם התחתנו. אחרי חודשיים הוא פוגש את החתן ושאל אותו, "נו תגיד איך השידוך?" החתן עונה לו, "תראה היא בסדר אבל אנחנו מתגרשים." "למה?" "אני לא יודע למה, אבל כל פעם שאני מתקרב אליה אני מתחיל לבכות…"