פרשת חקת "המקל והגזר" + הרבי מילובביץ זצ"ל

שלום שוב

והשבוע בפרק – פרשת חוקת

"חינוך בשיטת המקל והגזר"

· רעיון חינוכי "חינוך בשיטת המקל והגזר"

· שתי גישות לחינוך ילדים

· הדוגמאות לחינוך מאברהם יצחק ויעקב

· על בנו של גורגיוס שברח מבית הספר

· סיפור חשוב ומעניין על פרופסור יגאל ידין "חוויותיו של ארכיאולוג יהודי"

· סרטונים בנושא חינוך נוקשה

הרבי מילובביץ שנפטר ב ג' בתמוז תשנ"ד

· לסיום בדיחה כשרה

בפרשת השבוע נקרא על עסק ביש שהיה לעם ישראל במדבר, על סף כניסתם לארץ ישראל. מרים הנביאה נפטרה ואיתה יחד נעלמה בארה של מרים "ולא היו מים לעדה ויתלוננו". משה רבנו נצטווה "והקהלתם את העדה ודברתם אל הסלע ונתן מימיו" ובמקום לדבר אל הסלע הכה אותו משה ולכן נענשו הוא ואהרן אחיו שלא יכנסו לארץ ישראל. "לכן לא תביאו את העם הזה".

מפרשי התורה מתלבטים להסביר את החטא והיקפו, ביחס לגודל העונש. כמו כן הם מקשים, הלא הננו מוצאים שבהזדמנות אחרת בעת שיצאו ממצרים, צוותה התורה "והכית בצור ויצאו ממנו מים" הווה אומר שההכאה עצמה אין בה משום חטא כה גדול ורבו המפרשים והמסבירים אך אתעכב על דבר אחד שאנו למדים מפרשת מי מריבה, פרט שנודעת לו חשיבות רבה בשטח החינוך ומשמעות רבה לדורנו אנו.

טובי המחנכים וגדולי הפדגוגים בעולם הכלל, ואצל עם ישראל בפרט, מתלבטים בבעיית החינוך הילד והנוער, כיצד לעשותו לבן אדם מתאים, טוב ורצוי לחברה ולצבור, שיהיה בן נאמן, לעמו ולארצו בכל המובנים. ושתי שיטות לבעיה זו.

שיטה אחת אומרת כי בלב הילד פנימה גנוזים כוחות טובים פוריים. ואמנם רואים אנו שאצל הילד מתעורר מעצמו לפעמים רגש של רחמנות, של חסד, של אהבה וכו'. ולכן צריכים לעשות הכל כדי לעורר את הכוחות הנרדמים של הילד ולהוציאם מהכוח אל הפועל. דבר זה ניתן ע"י חינוך טוב, הדרכה מתאימה, הבלטה של הדברים הטובים שבחברה והצבעה על הדברים השליליים ותוצאותיהם. במיוחד יש לשים דגש על בית ההורים, המהווה גורם חשוב בעיצוב דמות הילד, וכן על חברה מתאימה שהיא קובעת את נפש הילד. וכל זה צריך להיעשות בדרכי נועם, בחינוך ובהסברה ולא חס וחלילה, במקל וברצועה שהם מפחידים את הילד אבל אינם מחנכים, ואין זה רצוי שהילד ימצא תמיד במשטר של הפחדה ושל מכות. דברים אלו אמורים אמנם לסייע במובן מסויים אבל לא לחנך. פחד והטלת מרות מביאים לפעמים לתוצאות הפוכות ומרחיקות לכת.

מאידך ישנה שיטה אחרת, הנוגדת לשיטה הראשונה. היא מודה שקיימים כוחות טובים ופוריים בנפש הילד, אולם יצר לב האדם רע מנעוריו, ויצר עז וחזק מתגבר על הכוחות הללו. כבר בשנותיו הראשונות רואים את יצר ההשתלטות, ההתלבטות וההתרברבות של הילד, ובכדי להתגבר על יצרים חזקים אלה אין לסמוך על החינוך וההסברה בלבד, אלא יש צורך בכוח ההרתעה, דהיינו המקל והרצועה, בלי זה אי אפשר. גם בעלי השיטה הזאת מודים שהבית והחברה מעצבים את נפש הילד, אולם הנסיון הוכיח שגורמים אלו אינם מספיקים כדי להשפיע שחינו הילד יביא את התוצאות הרצויות. נוכחנו לראות, כי מבתים טובים יוצאים גם כן "בני טובים". הם מצביאים על ביתו של אברהם אבינו, שהיה לכל הדעות בית מלא צדק, רחמים והבנה נפשית לכל אחד ואחד, והנה דווקא מבית יצא ישמעאל, פרא אדם ויד כל בו. הוא הדין בביתו ש ליצחק שהיה בית מלא תמימות, ישרות וכנות, ובנו יעקב נעשה בבית הזה "איש תם יושב אהלים" ויצא ממנו גם עשו איש מרמה ושקר "כי ציד בפיו" – שהיה צד ומרמה את אביו . ואפילו אצל דוד המלך שביתו היה מלא אצילות, מלכות ועדינות נפש, יצא ממנו אבשלום שביקש להרוג את אביו, והנביא מסביר את הסיבה ,ולא עצבו ביו מימיו". מכאן שלא תמיד הבית קובע ונחוץ להשתמש במקל וברצועה מחוסר ברירה, ומי שאינו מוכן צריך לשאת בתוצאות, כפי שאמר שלמה המלך "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר" משלי יג, כד.

מזה אנו למדים ששתי השיטות אינן אידאליות, כי לכל שיטה יש את הליקויים והפגמים שלה. אולם דבר אחד ברור שגם אלה שגורסים שיש להשתמש במקל וברצועה מודים שלא תמיד מותר ואפשר לנקוט באמצעים אלה. שיטה זו לפי סברת המחנכים, כוחה יפה כל עוד הילד קטן ואינו מבין שפה אחרת מאשר שפת המקל , אז ראוי להשתמש בשפה זו. אולם כשילד הולך ומתבגר ומרגיש את עצמו כאמצעי, ומכל שכן כאשר מטילים עליו כל מיני משימות, אין מקום ואסור בהחלט, להשתמש במקל וברצועה. אז צריך לחנכו רק בדרכי נועם והסברה. לפי דעת חז"ל אם משתמשים אז במקל חובלים הרי זו עבירה על לאו, כי בזה מכשילים את הילד ומביאים לכל מיני תוצאות המתנקמות בהורים עצמם. חז"ל מספרים לנו על שפחה אחת של בית רבי, שראתה אדם מכה את בנו הגדול, אמרה לו: יהא אותו האיש בנידוי שהוא עובר על "לפני עיור לא תיתן מכשול", כי כך למדנו: ולפני עיור לא תיתן מכשול" במכה בנו הגדול הכתוב מדבר שמא יבעט באביו ונמצא הוא מכשילו (מועד קטן יז א)

ואפילו אם ההורה, ביחסו אל הילד, הוא בבחינת שמאל דוחה אין עצה אחרת אלא ימין מקרבת כמו שמסופר בגמרא מעשה בבנו של גורגיוס שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו (איים עליו שיענישנו והיה שרוי בפחד מפני העונש), ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור, ושאלו לרבי טרפון ואמר אין מונעין הימנו כל דבר (על אף שהתאבד). ושוב מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששיבר צלוחית, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא ממנו, והלך ואיבד עצמו בבור. מכאן ברור כי איומים הם מחוץ לתחום. וכן נפסק בקיצור שולחן ערוך (סימן קסה סעיף ז):

לא יאיים על התינוק שיכהו לאחר זמן, אלא אם רואהו עושה איזה מעשה, יכהו מיד או ישתוק לגמרי.

כאשר מחנך , מדריך או מורה, אינו נוהג כיאות ובמקום לדבר אל נפש הילד הוא מכה אותו, הריהו גורם נזק חמור לו ולחניכו, שכן הדיבור מקרב, מהדק, מחזק את הקשר ויוצר מקום להבנה משותפת, ואילו ההכאה מרחיקה, מפחידה ויוצרת תהום בין שני הדורות ובין שני הגורמים, שהם למעשה יחידה אחת, ואחד צריך להשלים את השני.

בצאת ישראל ממצרים היו בני ישראל בבחינת ילדים, וכבר התחיל להתבלט הנגע המסוכן של פלגנות, מחלוקת ודברי ריבות. אז עדיין הייתה אפשרות להשתמש בשיטה של "והכית בצור". אולם משנתבגר העם, אחרי ארבעים שנות נדידה במדבר, והיה עומד על סף הכניסה לארץ ישראל, כשמשימה גדולה מוטלת עליו לכבוש, לנחול ולהנחיל את הארץ, אז התקופה דורשת " ודברתם אל הסלע", לדבר ולדבר ללא הרף, עד שיצליחו להוציא את מימיו, וכשמחליפים את היוצרות הרי זה מתנקם קשות במחנך ובמתחנך. לכן המסקנה היא "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם"

סיפור לשולחן שבת

לא רק מצות פרה אדומה נקראת חוקה אלא גם מצוות תפילין וכמו שנאמר בספר שמות על מצות תפילין "ושמרת את החוקה הזאת מימים ימימה". הרבי מלובביץ' זצ"ל הורה לחסידיו לזכות את עם ישראל במצות הנחת תפילין. לפנינו סיפור על אחד מהאנשים המפורסמים בציבוריות הישראלית בהקמת המדינה ולאחריה, פרופ' יגאל ידין. יגאל ידין, מוכר לרבים מעם ישראל, כרמטכ"ל צה"ל, ארכיאולוג מפורסם, ח"כ בכנסת ושר בממשלה. סיפור לא ידוע, הוא חושף בספרו, בו הוא מתאר מפגש עם חסיד חב"ד שהציע לו להניח תפילין כהוראת הרבי מלובביץ זצ"ל. וכך הוא מספר בספרו "חוויותיו של ארכיאולוג יהודי: "אחרי מלחמת ששת הימים רכשתי מסוחר עתיקות עבור היכל הספר דבר שנתברר אחר כך שהוא קופסת תפילין ובה כל 4 הפרשיות. התפילין הקדומות שבידינו מימי בית שני היו כתובות בידי סופר סת"ם בכתב זעיר ביותר ונתעוררו בעיות מסוימות שצריך היה לאמתן במעבדה שרק למשטרת ישראל כמותה. יום אחד נסעתי ברכבת מירושלים לתל-אביב לאותה מעבדה ובכיסי תצלומי תפילין אלו שאיש מזולתי לא ראה אותם ואירע לי מה שקורה למפר נוסעים ברכבת זו -כשעברנו את כפר חב"ד עלו כמה אברכים לרכבת ואחד מהם ניגש אלי והפציר בי להניח תפילין. סירבתי, אך משנוכחתי כי מבטאו העברי זר, שאלתיו מנין עלה והשיב לי שזה לא מכבר עלה מברית המועצות. שאלתיו: "ובברית המועצות הנחת תפילין"? אמר לי: כל ימי מאז הגעתי למצוות הנחתי תפילין. כששמעתי כך אמרתי לו: "אם אתה בברית המועצות קיימת את המצווה הזו לא אסרב גם אני-והנחתי תפילין.

בתל -אביב לפני רדתי מהרכבת ניגשה אלי אישה ואמרה לי "פרופסור ידין אני שמחלה שנענית לבקשתו של אותו אברך שלמעשה לא הכירך. בני מחסידי חב"ד נפל לא מזמן בתעלת סואץ. לדבריה היה בנה החב"דניק היחיד בין הצנחנים. "לפני מותו" סיפרה "ביקרוהו אנשי פלוגתו ושאלוהו לרצונו. אמר להם: הניחו תפילין. במשך היום ראיתי בעיני רוחי כאילו אף אתה הצטרפת לבקשתו. אני מודה שלא יכולתי לעצור בעד דמעותיי. באותו רגע אמרתי לה: איזה צירוף מקרים מופלא! בכיסי תצלומי התפילין הקדומים ביותר שבידנו ולא אוכל לעשות עמך חסד גדול יותר מאשר להראותן לך ברגע זה.

יום פטירתו של הרבי מליובאוויטש חל ב ג' בתמוז

אני באופן אישי למדתי רבות על דמותו מסיפורים אלו. תיהנו

הדיכאון המוזר של העשיר

החנות נתנה לי הרבה סיפוק, לא רק מהסיבה שיהא היוותה לנו מקור פרנסה ברווח, אלא בשל העובדה שבאמצעותה קירבנו הרבה יהודים לתורה, למצוות ולחסידות חב"ד. רוב היהודים שביקרו בחנות שלנו היו רפורמים, וחלק ניכר היו גם יהודים שהתבוללו ר"ל, שרצו להעניק מתנה עם סממן יהודי כדוגמת גביע, ספר, או תכשיט עם מוטיב יהודי. הייתי משוחח עם אנשים אלה ומסביר להם בנועם את המשמעות הפנימית של היותם יהודים. שיחות אלה היו להם מעין משב רוח מרענן על נפשם שעייפה מלחפש אחר ה"אמת" בחיים. מעבר לסטטוס של "מוכר קונה" הפכנו להיות ידידים, ודרך ידידות זאת, השפעתי על הרבה יהודים לשמור תורה ומצוות.

יהודי כזה היה גם מילטון שפירא. הוא היה אדם יפה- תואר, גבוה, ועיניו חייכניות. אדם אמיד מאוד, אך בכל הקשור ליהדות, היה עני מרוד… הוא היה דוגמא קלאסית של 'תינוק שנשבה' – יהודי שמעולם לא קיבל חינוך ליהדות. אפילו את שמו היהודי לא ידע, ולא זכר אם חגג את בר-המצווה שלו אי-פעם. מה … שבטוח – תפילין לא היו לו

מילטון היה מבלה את עונת החורף בפלורידה החמה, שכן מזג האוויר בעירו שבמדינת ניו יורק, היה מושלג ושרר בו קור רב. בכל חורף הוא היה מגיע לפלורידה יחד עם אשתו ג'סיקה ושלושת ילדיהם. זאת הייתה משפחה 'מושלמת' מבחינה כלכלית וחברתית; משפחה אוהבת ותומכת, ונהניתי בחברתם. נקשרו בינינו קשרי ידידות אמיצים. התפלאתי מאוד כשבאחת השנים מילטון לא הגיע לפורידה. עונת החורף עברה ועדיין לא ראיתי ולא שמעתי ממנו, על כן שלחתי לו כרטיס ברכה ובו שאלתי אם הכל בסדר אצלו ואצל משפחתו. אך כשגם… כרטיס זה לא זכה למענה, הרמתי טלפון לביתו בניו-יורק כי חששתי שמשהו לא כשורה. חששותי התאמתו.

ג'סיקה ענתה לטלפון, וקולה עייף מבכי. מיסטר שטרן", היא ניסתה לדבר , אך פרצה בבכי". הרגשתי שגם עיניי דומעות וחיכיתי בסבלנות שתספר לי מה מציק לה. לאחר מאמצים רבים, כשקולה נחנק ונשנק שוב ושוב, החלה לגולל באוזניי את צרתה "אין לי בעל, ולילדים אין אב!"

נרעדתי. אך מיד היא המשיכה בצער, "לא, מילטון לא מת. הוא בחיים, אבל בעבורנו, כאילו שהוא מת! – לפני שלושה חודשים, הוא נכנס לדכאון. אף אחד לא יודע למה, אבל עיניו שידרו עצבות. הוא הפסיק לאכול, לא הלך לעבודה. באחד הימים פתח את הדלת לחדר הארונות שבחדר השינה, התיישב שם על הרצפה ומאז הוא. . . " ! מסרב לצאת

להגיד שנדהמתי, זאת מילה דלה מדי. מילטון שפירא, הבריא והחסון, האמיד והאינטליגנט, יושב בתוך ארוך !בגדים? – לא יתכן

"הוא יוצא לארוחות?" שאלתי בהיסוס, "לשינה? ולשירותים?" מה פתאום?!" השיבה נמרצות. " אני שמה לו צלחת-אוכל על הרצפה, וכשהוא רעב מאוד, הוא פותח את הדלת" כחודה של מחט, מושיט יד, חוטף משהו קטן, ושוב סוגר את הדלת. שלחתי אליו את הפסיכולוגים הטובים ביותר שיש, אך הוא אינו מוכן להכניס אותם. הם עומדים מחוץ לדלת, משוחחים, משכנעים, מסבירים, ואפילו צועקים עליו, אך הכול נופל על אוזניים אטומות. מיסטר שטרן", קולה עלה בייאוש, "אני אלמנה חיה! לילדים שלי אין אבא! מה יהיה הסוף אתנו?" היא התייפחה בבכי, ויחד איתה – גם אני. קשה היה להיווכח בשינוי הדרסטי שחל משפחה מאושרת זו, שהפכה לאומללה כל כך, עד לבלי היכר. איחלתי לה בצער את הברכה המסורתית: "רפואה שלמה בקרוב ממש", וניתקתי את הטלפון. מקרה עצוב', הרהרתי ביני לביני. כרעם ביום בהיר האיר רעיון את מחשבתי. איך לא חשבתי עליו קודם' האם לשם כך הגעתי לפלורידה, כנציגו של הרבי, כדי שבבוא העת, אפטיר כמה מילות נוחם ותו לא? איפה האחריות שלי כידיד ותיק, כיהודי, וכחב"דניק בפרט? – מיהרתי לתקן את מעשיי. הרמתי שוב את השפופרת "?הלו, ג'סיקה" היא עדיין בכתה, זה אני שוב, מיסטר שטרן. אינני רוצה להכביד עלייך או להלחיץ אותך, אך כידוע לך בניו – יורק חי צדיק גדול ראביי חשוב, והיה כדאי שתודיעי לו על המצב של בעלך

שמעתי את נהמתה המרירה של ג'סיקה … "!?אם טובי הרופאים לא הצליחו לרפא את בעלי, אזי ראביי שאף פעם לא ראה את מילטון" לא הנחתי לה לסיים את המשפט. "ג'סיקה, אם בריאות בעלך חשובה לך, אם את באמת רוצה שהוא יחזור" לתפקד כאב לילדייך, אז תכתבי לרבי אך ה'קליפה ' הייתה קשה מדי. לאחר הפצרות רבות מצדי, ניאותה להצעה אחת בלבד: שאני, משה, אכתוב . לרבי על מצב בעלה, ואת התשובה שלו אקבל לביתי. התיישבתי אפוא לכתוב מיד, ופקססתי את המכתב לרבי, לעת ערב התקשר אלי הרב גרונר ובפיו תשובה. הרבי הורה לבדוק את המזוזות בביתו של מילטון, ובמיוחד בחדר העבודה שלו .התקשרתי לידיד שהתגורר לא הרחק ממשפחת שפירא, והוא אסף את המזוזות מביתם. לאחר שעה הודיע לי שאף על פי שאינו סופר סת"ם, הוא מוכן להעיד שכמעט כל המזוזות פסולות, כיוון שהפרשיות היו כתובות על דף נייר פשוט. לעומתו, המזוזה שבחדר עבודה הייתה דווקא מהודרת. הפרשיות היו רשומות על קלף נאה וחדש. ובכל זאת, הטעים, הוא העביר את המזוזה לסופר סת"ם מומחה, שיהיה בקשר אתי כעבור שלושה ימים. התקשרתי לגב' שפירא לעדכן אותה על הנעשה, והיא , לצערי, המשיכה ללגלג על כל העניין. היא אמרה ,שאינה רואה שום קשר בין מחלת בעלה לבין תשובת הרבי. הסברתי לה את העניין עד כמה שהיה בכוחי. והבטחתי לחזור אליה עם תשובת הסופר סת"ם. היא בקושי הקשיבה לי. כעבור שלושה ימים, הטלפון בביתי צלצל. על הקו היה המגיה, כולו נרגש: "כשבדקתי את המזוזה, נוכחתי לראות שהיא חדשה לגמרי, כפי שידידך אכן ציין", הוא אמר, "אך טעות מצערת נפלה בכתיבת הפרשייה …"השנייה. במקום המילים "ונתתי עשב בשדך", הסופר רשם "ונתתי עצב בשדך. פתאום הכל היה מובן …

הוריתי לו להכניס קלף חדש למזוזה, וכן להחליף את כל המזוזות שנמצאו פסולות, ולהביא אותן מיד לבית משפחת שפירא. שעה לאחר מכן קראה לי אשתי לשיחת טלפון דחופה מגב' שפירא. "אינני יודעת מה לומר לך", אמרה ובקולה שמעתי שמחה מהולה בדמעות של התרגשות, "לפני שעה קלה בעלי פתח את דלת הארון, יצא החוצה וביקש ממני להכין לו מנה של סטייק. 'לאן אתה הולך?' שאלתי אותו, מבולבלת, הוא ענה לי: 'לעבודה כמובן!' הוא התיישב בחדר האוכל, סיים את מנת האוכל ויצא לעבודה, כולו עור ועצמות, אבל עם חיוך על הפנים. תגיד לי, מיסטר שטרן" – אמרה וסקרנות בקולה – "נראה לך שיש לזה קשר עם הרב שבא אלינו לפני שעה לקבוע מזוזות חדשות בכל החדרים? אם לג'סיקה היה ספק קל באשר לקשר לתשובת הרבי להחלמתו המפתיעה של בעלה, הרי שלבעלה מילטון כלל לא היו ספקות. בשבת הקרובה הוא עלה לתורה ובירך "הגומל", וכן קיבל על עצמו להשבית את המפעל שלו בשבתות ובחגים. ג'סיקה ביקשה ללמוד הלכות כשרות, ולאחר זמן קצר הזוג הכשירו את ביתם.

מנחם – הלא הוא מילטון – נהיה לאחד התומכים הנלהבים של בתי חב"ד במדינתו

החתונה שלא התקיימה

הם היו משפחה מסורתית, כמו רוב חברי הקהילה היהודית במקסיקו. הלך-הרוח ששידרו ההורים היה עם זיקה חזקה מאוד ליהדות, אך כנראה לא כל הילדים קלטוהו כראוי. ההורים לא ממש שמו לב מה עובר על כל אחד מילדיהם וביום אחד, מאוד לא בהיר, הודיע להם אחד מבניהם כי בכוונתו להתחתן עם גויה… לאחר ההלם הראשוני, ניסו ההורים להפעיל את כל מנועי השכנוע והלחץ על בנם. נישואין לגויה היו מבחינתם קו אדום שלא ייחצה בכל מחיר. הם דיברו עם בנם בטוב וברע, אבל מאומה לא עזר. הבן הבהיר להם, כי זו לא החלטת בזק, אלא משהו שמבשיל אצלו כבר חודשים ארוכים – וחבל על מאמציהם. הוא כבר קבע תאריך לחתונה והעסק מבחינתו מנוי וגמור.

אבל ויגון עטפו את המשפחה כולה. בעיקר את האב. קומתו השתוחחה וכל חזותו הייתה כשל מי שחרב עליו עולמו. באותם ימים, הזדמן לאב להגיע לארגנטינה לצורך עסקיו והוא פגש שם את הרב רפאל סוויד, אחד היהודים הראשונים שהתקרב שם לחב"ד והיה מבוני הקהילה החסידית המקומית. בין השניים נרקם קשר של ידידות והאב האומלל שפך את מר לבו בפני הרב סוויד. הרב סוויד הציע לאב להגיע אל הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. "בתושייתו ובברכותיו הציל הרבי יהודים רבים מהתבוללות. אני בטוח כי דרכו תגיע גם ישועתכם". הצעת הרב סוויד הפיחה באב תקוות גדולות. הוא ביקש מהרב סוויד כי יתלווה אליו בביקורו אצל הרבי והרב סוויד הסכים. הרב סוויד סידר לשניהם תור לפגישת 'יחידות' אצל הרבי והם סיכמו להיפגש ביום המיועד בניו-יורק. ביום שנקבע, לא חש האב בטוב ולא הצליח להגיע לניו-יורק. הוא שלח במקומו את אחד מבניו, אחיו של זה שמתכוון להינשא לגויה.

המתינו האח והרב סוויד לתורם, בחדר המבוא שלפני חדרו של הרבי. מגוון האנשים שעמדו שם הפעים את האח. מעולם לא נפגש במקבץ לא שגרתי כזה. חסידים לצד היפים, אנשי עסקים לצד אנשי ממשל ושררה. כולם המתינו כשעל פניהם ניכרת דריכות רבה. האווירה עשתה על האח רושם עז. הגיע הרגע. האח והרב סוויד נכנסו אל הקודש פנימה. המפגש עם מבטו של הרבי הפיל על האח יראה גדולה. הוא ממש לא הצליח לפצות את פיו. הוא סימן לרב סוויד שידבר במקומו והרב סוויד גולל בפני הרבי את הסיפור. הרבי התעניין בכל הפרטים, ואחר אמר בקול נעים אך החלטי, כי אין ממה לחשוש ולפועל לא יתקיימו הנישואין. הרבי לא איחל או בירך, אלא פשוט ניבא! האח נותר המום ונפעם מהביטחון ששפע מקולו של הרבי. הרבי פתח מגירה, הוציא מתוכה שלושה שטרות של דולר והגישם לאח באמרו: "מסור זאת לאביך ובקש ממנו בשמי, כי לטובת בנו עליו להקפיד על שלוש מצוות: כשרות, טהרת המשפחה וצדקה". עוד באותו לילה התקשר האח לאביו וסיפר לו על השליחות שיש לו עבורו. האב קיבל על עצמו כמובן את בקשת הרבי. למען הצלת בנו מהתבוללות היה מוכן לעשות הכול.

חיכו בני המשפחה וציפו בכיליון-עיניים להתגשמות נבואתו של הרבי, אך לא ממש ראו אותה באופק. הזמן זרם ועמו התקדמו ההכנות שערך האח לחתונה. האב התקשר לרב סוויד וביקש ממנו תמיכה: "בינתיים, הכול מתקדם כרגיל", קרא בייאוש. הרב סוויד הרגיעו והבטיח לו, כי דברי הרבי יתגשמו. "חכו וראו". יומיים לפני החתונה זה הגיע. ה"חתן" נתקף בכאבי ראש וצינון חזק. לא משהו רציני – אך כדי להיות שקט הוא פנה להיבדק בבית הרפואה. הבדיקות הראו כי לא מדובר במקרה חריף וחשבו לשחררו בתוך כמה שעות. אלא שפתאום הבריק במוחו של האב רעיון. הרופא שבדק את בנו היה יהודי עם לב חם. האב יצר עמו קשר וסיפר לו בקצרה על כוונתו של החולה להינשא בעוד יומיים לגויה. "אנא ממך, שמא תוכל לעכבו בתואנה כלשהי ליומיים נוספים של אשפוז. אתה מבין"… הרופא הבין היטב והסכים לשתף פעולה. הוא ידע כי בכך הוא מסכן את הקריירה הרפואית שלו, אבל הצלת יהודי מהתבוללות יקרה בעיניו יותר מהקריירה. הוא "תפר" איזושהי מצוקה רפואית לגופו של החתן ואילץ אותו להישאר בליל הכלולות המתוכנן בין כותלי בית-הרפואה. למחרת, נערכו ל"חתן" בדיקות נוספות והוא שוחרר…

הדבר הראשון שעשה היה כמובן לפגוש את חברתו הגויה ולסכם איתה מה עושים כעת. אלא שהיא הייתה פגועה מאוד. "בכוונה יזמת את כל הסיפור", הטיחה בו בפנים כעוסות. "אני בטוחה כי השתכנעת מבני משפחתך לעזוב אותי ולא מצאת דרך אחרת להיפטר ממני". כל ניסיונותיו להסביר לה כי היא חושדת בו לחינם היו לשווא. מבחינתה, זו הייתה פגישת פרידה ביניהם. לנצח! נבואתו של הרבי התקיימה אפוא במלואה. לאחר כמה חודשים קשים, הכיר אותו בחור צעירה יהודיה והקים עמה משפחה יהודית לתפארת.

והפעם בפינת המולטימדיה : סרטונים בנושא חינוך נוקשה ולא רק

הקדמה : אחד הסרטים שקיימים ומציג לנו את החינוך הנוקשה נקרא הסרט הלבן העלילה המתרחשת שנה לפני פריצת מלחמת העולם הראשונה, עוסקת באירועים אלימים ומסתוריים המתרחשים בכפר פסטורלי אי שם בצפון גרמניה. בכפר מתגוררים הורים שעסוקים בלא להקשיב לילדיהם או להבחין במעשיהם ובעיקר חושבים שהנצרות תגאל אותם. והילדים אכן הם סוג של אנשים מתים חיים, שלא ברור בדיוק מה מניע אותם אבל הם בהחלט לא מחבבים את מי ששונה מהם.

מתוך הסרט בחרתי מספר קטעים (חלקם ודאי לא מתאימים לילדים):

1. עונש ללא רחמים –