והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" (בראשית כ"ח י"ב)
כך צריך להיות המחנך: מצד אחד הוא צריך להיות "מוצב ארצה" – הוא צריך לרדת למטה אל התלמידים. ומצד שני "וראשו מגיע השמימה" – הוא צריך להראות דוגמא אישית ולשמור על סמכותיות. אבל אם המחנך תלמיד חכם וירא שמים המושלם בכל המעלות אבל יהיו לו דרישות גבוהות מידי מהתלמידים והוא לא ירד אליהם בדרגה, ולא יראה ידידות ומאור פנים, זה עלול ליצור לחץ גדול מידי על התלמידים, ולגרום לתוצאות לא טובות למרות הכוונה הטובה של המחנך. נראה לי שהסיפור הידוע של ר' נחמן מתחבר מאוד לעניין.
פעם אחת, בן מלך אחד נפל לשיגעון [השתגע וחשב] שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול הודו. [בעקבות כך חשב בן המלך כי הוא] צריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו.
[מה עשה החכם? ] הפשיט גם כן את עצמו ערום, וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו: ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: אני גם כן הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.
אז רמז החכם והשליכו להם כתונת, ואמר החכם ההינדיק לבן המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן להיות הינדיק. ולבשו שניהם הכתונת. ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק? ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים.
ואחרי כן רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן, ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? אפשר לאכול וגם להיות הינדיק. ואכלו. ואחרי כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן. וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.
ניתן לומר כי ככל שמתווכחים עם בן המלך יותר ומנסים "להוכיח" לו שהוא לא הינדיק, כך הוא כדי להגן על העמדה שלו, משכנע את עצמו עוד יותר שהוא הינדיק. כי אם מנסים להוכיח לו שהוא טועה, אז הוא מנסה להתבצר בעמדה שלו, וכך הוא משכנע את עצמו עוד יותר שהוא באמת הינדיק. ולא משנה כמה מתווכחים איתו שהוא לא תרנגול הודו, כך הוא בטוח עוד יותר שהוא הינדיק.
והפתרון של החכם היה, להפסיק להתווכח עם בן המלך. החכם בשום שלב לא התווכח עם בן המלך. אין בעיה, מי אתה חושב שאתה? הינדיק?! אין בעיה, זה בסדר גמור שאתה הינדיק. אדרבה, גם אני הינדיק. אבל מה דעתך להישאר הינדיק ולאכול ליד השולחן?!
החכם השתמש ב פסיכולוגיה הפוכה אמיתית כדי לרפא את בן המלך. החכם לא צעק על בן המלך, החכם לא אמר לבן המלך שהוא משוגע, החכם קיבל אותו כפי שהוא. כי כל שאר הרופאים, בוודאי ניסו לצעוק על בן המלך ולהגיד לו שהוא השתגע ושהוא לא תרנגול הודו. כל אותם רופאים "חכמים", ניסו ללא הועיל להשתמש בכוח מול בן המלך. אך הם רק גרמו לו לנזק נוסף כנ"ל.
לעומת זאת, החכם לא השתמש בכוח אלא במוח. החכם התייחס לאותו משוגע שכולם התייאשו ממנו, החכם התייחס אליו בצורה מכובדת. הוא לא השפיל אותו, לא התווכח איתו ולא העיר לו שום הערה. החכם התייחס לאותו בן מלך בצורה מכובדת. אדרבה, הוא התנהג בצורת ההתנהגות החיצונית של בן המלך, דהיינו כיבד את מרחב השליטה של בן המלך, ונתן לו להרגיש שהוא משהו.
ומה היתה השיטה של החכם? השיטה שלו היתה ממש פשוטה (פסיכולוגיה הפוכה אמיתית). אין בעיה שתחשוב שאתה הינדיק, אבל תתנהג כמו בן אדם. דהיינו לא משנה מה עשית, מה עבר עליך, מה אתה חושב שעשית, כמה טעויות נדמה לך שעשית, כמה כישלונות נכשלת ואתה עדיין נכשל, הכל בסדר גמור, אל תילחץ מכך. כי הטעות הגדולה ביותר שאפשר לעשות, היא לצעוק ולריב עם הינדיק. דהיינו שהאדם מתחיל להאשים את החלק של ההינדיק שיש בו.
כך גם אנו כאשר אנו רוצים להצליח עם תלמידינו עלינו לרדת לדרגתם. להתחבר אליהם לאט ובהדרגה.
· את הסרט תיכון ההזדמנות האחרונה אני מאמין שרובכם כבר ראיתם. המוטו של הסרט הוא ההתחברות לתלמיד בגישה אחרת. לחץ כאן (הסרט במלואו נמצא בדיסק מספר 1)
· ישנם תלמידים שחווים דחיה מחבריהם. הנה קטע שנקרא הברווזון המכוער
· גם לני רביץ מגיש לנו הרצאה מצחיקה שדנה בנושא המדובר "תלמיד שמח"
חלק א
חלק ב
ונסיים בבדיחה אהובה עליי מאוד:
מרצה לפסיכולוגיה מסביר איך אפשר לעצבן בן אדם, ואומר: "יש 3 סוגים של מצבים בהם אדם יכול להימצא."
לצורך הדגמה הוא מרים שפופרת ומחייג למספר כלשהו.
בחור עונה לטלפון והמרצה שואל אותו: "חיים בבית?"
"זאת טעות", עונה הבחור ומנתק בכעס.
המרצה מסביר: "מצב ראשון, הבחור כועס, אבל עדיין שולט על עצמו."
המרצה מחייג שוב לאותו מספר, ושוב שואל את הבחור: "חיים בבית?"
הבחור מעבר לקו מתחיל להתעצבן ואומר: "מה קרה לך? אין פה אדם בשם חיים! עזוב אותי כבר!"
המרצה מסביר לסטודנטים: "זה מצב עצבנות שני. הבחור מתחיל לצאת מדעתו."
המרצה שוב מחייג לאותו המספר, ושואל: "חיים בבית?"
הבחור מעבר לקו מתעצבן, מתחיל לצעוק, מקלל את המרצה ובסוף מנתק.
המרצה מסביר לתלמידיו: "עכשיו ראינו איך האדם לא שולט על מעשיו ודיבורו. הוא נורא עצבני ולכן הוא איבד קשר עם המציאות."
פתאום סטודנט אחד אומר: "יש עוד מצב אחד שלא הזכרת."
המרצה המופתע עונה: "בבקשה בוא ותראה."
הסטודנט מרים את השפופרת ומתקשר לאותו המספר.
כשעונים לו הוא אומר: "שלום, קוראים לי חיים, מישהו התקשר ורצה אותי?"
ועוד אחת שקשורה לשבוע שעבר…
אחד מביא לאשתו מתנה ליום הולדת שרשרת זהב. היא מתרגשת כולה ואומר לו מהיכן השגת זאת. הוא עונה לה "מחסדי נעמי"
האשה נפגעת ואומרת מה אנחנו נזקקים? אומר לה הבעל
"מה את רוצה, גם רבקה קיבלה זהב "מיד אליעזר"….
ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן – נייד0556607129
פרק 6
שאלה:
שלום יוני, כתבת בטור הקודם על הצורך בלקבל את הכאב של הילד וכך הוא נרגע יותר מהר, רציתי לדעת איך מה שכתבת מתבטא אצל מבוגרים. הרי אמנם אנחנו (לפחות הגברים) בוכים פחות מילדים אבל גם לנו יש רגשות קשים שהולכים ומתעצמים כאשר הם לא מקבלים יחס למשל עצבות או הרגשה שלא מעריכים אותי?
תשובה: שאלת נכון, באמת גם אצלנו המבוגרים ישנם רגשות המשוועים ליחס ויותר מכך, הם הולכים ומתגברים ככל שאנחנו מתעלמים מהם.
צריך לדעת: באופן כללי כל רגש שאנחנו מדחיקים או מתעלמים ממנו, יחזור אלינו מאוחר יותר בצורה חזקה יותר.
לדוגמא: לפני כחצי שנה הגיע אלי אברך בטענה שיש בו דיכאון שמלווה אותו כבר כמה שנים. בשלבים הראשונים, כך סיפר, הוא ניסה להדחיק את העניין והשתמש בשיטות שונות בכדי לשמח את עצמו. אבל, כבר אמרנו שכאשר אנחנו מתעלמים הרגש מתגבר וכך באמת קרה לו. מאוד יכול להיות שאם אותו אברך היה מתייחס בצורה הנכונה לרגש של הדיכאון מראש, היו נחסכות ממנו כמה שנים של ייסורים.
הרבה פעמים אנחנו מדחיקים רגש מסוים כי אנחנו מפחדים שהוא ישתלט עלינו ונהיה כאילו לעולם. כאן אני רוצה להזכיר כלל שכבר כתבתי לפני כמה שבועות: רגשות הם דבר שחולף!!! אם כך אתייחס אליהם לא אצטרך להדחיק אותם.
אז מה שביל הזהב ביחס לרגשות?
קודם כל אני צריך להכיר בהם, כאשר אני מכיר בהם הם כבר מאבדים מהעוקץ שלהם, בדיוק כמו התינוק שבוכה עד שאני מכיר בכאב שלו. לאחר מכן אני מזכיר לעצמי שעוד כמה זמן גם הרגש הזה יעבור כי הוא רק רגש.
ככלל, הדבר המזיק ביותר שניתן לעשות הוא, להיבהל מרגש שעולה בי כי במקרה של בהלה יכולים להיות רק שתי אפשרויות: או בריחה (הדחקה) או השלמה שאני כזה (תיוג עצמי).
לכן, בפעם הבאה שמתעורר בך רגש שלילי תסתכל עליו בנחת ותגיד לו: שלום עליך אני יודע שאתה כאן, נעים מאוד. אבל גם אל תשכח להגיד לו: אני יודע שעוד מעט אתה תעבור כפי שהגעת. בהצלחה.
בקריאה ראשונה של הפרק, מתגנבת תחושה שאולי הפרק מיועד רק להורים. התחושה בהחלט נכונה אך לא מדויקת. ישנה מחלוקת בין אנשי החינוך האם הבית נכנס לבית הספר או לא. האם מתפקידי כאיש חינוך, לדבר עם הילדים על היחסים שלהם בבית עם ההורים או עם שאר ילדי הבית? אני סבור למרות המחלוקת אין לנו ברירה אלא להתייחס לעניין כי כל ילד מגיע עם מטען כזה או אחר על המתרחש בביתו. כמובן צריך לעשות זאת בחכמה ובעדינות. אני חייב לציין כשפתחתי את הנושא עם הורים בסדנא או עם התלמידים במפגש, התגלו לי פרטים כל כך חשובים בהבנת הסיטואציה המשפחתית שקיימת בבית (לדוגמא: גליתי שיושב אצלי תלמיד שלא מדבר עם אחיו כמה חודשים והדבר מערער את כולם בבית. חישבו על שולחן השבת שיש להם, על נסיעות משותפות וכו'). לכן עשו שימוש בסרטונים ובמידע שיש בפרק הזה ואל תחששו מהעניין. אשמח לשמוע תגובות ורשמים.
כנראה שהפרק הקודם והפרק על רחל אמנו עזרו להרבה מאוד אנשים. תודה לכולם על הברכות והתודות. אני מתנצל בפני מי שלא הגבתי לו עקב חוסר זמן
ברכות לעשרות המצטרפים החדשים לרשימת התפוצה
ובתוכן
רעיון חינוכי "מריבות בין אחים"
שאלון קצר
ארבעה סרטונים בנושא
סיפור מרגש במיוחד של הרב רסקין
מאמר חשוב בנושא מאת דינה ברוצקי
בדיחה ממקור לא ידוע
משפחה בפרשה – הרב מרדכי שפייר
מוח 1 – למה ילד בוכה – יוני נוימן
מריבות בין אחים
"המריבות מטריפות את דעתנו", אני לא יודעת מה יקרה קודם. או שהם יהרגו זה את זה או שאני אהרוג אותם", אני מסתדרת מצוין עם כל ילד בנפרד, אבל כששניהם יחד, אני לא יכולה לסבול אף אחד מהם". אלו תגובות ששומעים מהורים בנושא מריבות ילדיהם. מהיכן הכל מתחיל? דומה שהמומחים בתחום מסכימים שבשורש קינאת האחים מצוי רצון עמוק של כל ילד לאהבה בלעדית של הוריו. לפיכך מובן מדוע נוכחותם של אחים אחרים מטילה צל על אהבת הוריו אותו. אנחנו כהורים צריכם למצוא דרכים להבטיח לכל ילד שהוא או היא הם בטוחים, מיוחדים, אהובים. כדאי לשאול את עצמנו מספר שאלות:
האם יש משהו במה שאת עושה עם ילדיך שמסייע לכאורה ליחסים ביניהם?
האם יש משהו במה שאת עושה שמחמיר לכאורה את היחסים ביניהם?
האם זכורים לך הדברים שעשו הוריך, שהגבירו את העויינות בינך לבין אחיך/אחיותיך
האם הם עשו אי פעם משהו שצמצם את העויינות?
ספר בראשית כבר בפסוקים הראשונים של פרשת תולדות מכין את הקורא ליריבות העתידה להתפתח בין האחים התאומים יעקב ועשו. חשוב לשיים לב למילים "ויאהב יצחק את עשיו, כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב". כל ילד כמה ואף זכאי, לאהבה ללא תנאי מצד אביו ואמו. ככלות הכל לא הילד ביקש להיוולד, ועל כורחו נוצר. המפגש עם העולם מזמן לו התמודדויות שאינן פשוטות וכדי להתגונן מפני הלחצים השונים המופעלים עליו מצד הסביבה ולעמוד בהם, זקוק הוא בראש ובראשונה לאהבתם של הוריו. הבית הוא המקום שתמיד יקבלו אותך בזרועות פתוחות, גם כאשר כל הדלתות ייטרקו בפניך. בחברה הפטריאכלית של הימים ההם הזדקק יעקב בעיקר לחיבוקו החם ואהוב של אביו. אבל יעקב לא זכה לאהבתו של אביו וכך עמדה בפניו רק דרך אחת להשיגה… את הסוף כולנו מכירים. הסיפור הבא עשוי לשפוך אור על אותו צורך של בא על סיפוקו, על הריקנות המקוננת בלב ועל הכאב, שעמם יוכל להזדהות רק ילד החש לחרדתו כי הוריו האהובים דוחים אותו ואינם משיבים לו אהבה.
כך מספר הרב רסקין: רעייתי ואני מכירים אישה יפה וחכמה, שאנו מעריכים ואוהבים מאוד. מדובר בניצולת שואה בעלת אופי חזק, כן וישיר. באחת משיחותינו הרבות, שבהן נהגה מידי פעם להעלות זיכרונות מימי ילדותה, אמרה כבדרך אגב שאחד הימים המאושרים ביותר בחייה היה היום שבו קרעו אותה הנאצים ממשפחתה ושלחוה למחנה השמדה. למראה הזעזוע שהסתמן על פנינו חייכה ואמרה, כי אחותה הגדולה – "דוסית אדוקה ויראת שמים" – הייתה הבת המועדפת במשפחה, ואילו היא – הבעייתית, שלא אהבה ללכת בתלם – הייתה "הכבשה השחורה". אם למשל, נותרו בבית קמצוף חמאה ומעט מרגינה, הייתה אחותה מקבלת את החמאה ואילו היא הייתה מקבלת את המרגרינה. וכיצד הסבירה זאת אימה? היא הייתה אומרת מבלי להניד עפעף: "מרים מכלה את כוחותיה בתפילה, בעוד שאת עושה קיצורי דרך, כך שאת יכולה בהחלט להסתפק בפחות."
קשות במיוחד היו מילותיה של האם כאשר ביתה הצעירה הייתה מוציאה אותה מכליה: "את לא הבת שלי! אחותך נולדה בבית, אבל את נולדת בבבית החולים – החולים החליפו, כנראה, בינך לבין התנוקת האמיתית שלי!
בשנת 1942 נכנסו בנאצים לעיר הולדתה בנדז'ין וריכזו את הילדים למשלוח. רק היא והוריה היו בבית כאשר נשמעו החבטות בדלת. אביה ניסה לייתב את ידיו הרועדות תוך כדי כתיבת "קוויטל" (פתק שנהגו לרשום החסידין ועליו יש בקשה לישועה) לאדמו"ר מגור, ואילו אמה השליכה עצמה לרגלי הרוצחים הנאצים, והתחננה כי ייקחו אותה ויחוסו על חיי בתה. ידידתינו סיפרה לנו כי גם כאשר העמיסו אותה על קרון הבקר, לא חשה בלבה כל פחד. תחת זאת הציף אותה גל חם של אושר ושמחה: עתה ידעה בוודאות, לראשונה בחייה, שאמה ואביה אוהבים אותה, שהיא בת רצויה להוריה ושסוף סוף מקבלים אותה כמות שהיא ולא דוחים אותה בגלל מעשיה.
בדיחה בנושא:
היה היו שני אחים שאהבו איש את רעהו וקיבלו בירושה מאביהם חלקת אדמה. האח האחד היה נשוי ומטופל בילדים ואילו האח השני רווק.
כך חיו ועיבדו איש את חלקת שדהו משך השנה. והנה הגיעה שעת הקציר והם קוצרים את השיבולים במשך היום ובלילה ישנים בשדה מעמל היום כמנהג הימים ההם.
ובלילה באות המחשבות לאח הרווק. – אחי נשוי ויש לו ילדים, הוצאותיו מרובות משלי. ודאי הוא צריך אלומות שיבולים יותר ממני, אקום ואעביר אליו בשקט בלי שירגיש אלומות שיבולים וכך יוכל להתפרנס בכבוד.
קם בלילה האח הרווק והעביר עשר אלומות שיבולים אל ערמת האלומות של אחיו וחזר לישון.
עוד באותו לילה נדדה שנתו של האח הנשוי – אחי עדיין רווק, לא זכה כמוני להקים משפחה. ודאי צורך לו בכסף רב, מי יודע אם יספיקו לו האלומות לדאוג לצרכי חתונה ובית. מי אם לא אני אחיו, היכול לעזור לו. קם האח הנשוי והעביר בשקט בשקט עשר אלומות שיבולים לערמת האלומות של אחיו הרווק.
למחרת בבוקר התפלא כל אחד מן האחים לראות שלא חסרה בערמת האלומות שלו אף אלומת שיבולים.
כך נהגו האחים למחרת ואילו בלילה השלישי נפגשו שני האחים בחצי הלילה באמצע הדרך, עם אלומות השיבולים שרצו להעביר איש אל אחיו. ומספרים כי במקום בו נפגשו שני האחים החליט ה' להקים את בית המקדש.
הספור והגרסה הפחות ידוע מספר על שני אחים ששנאו אחד את השני וכל אחד ניסה לגנוב לשני מערמת התבואה. לאחר כמה לילות שבהם כל אחד מהאחים גנב אחד לשני, נפגשו השניים והתחילו לריב. ומספרים כי במקום שבו נפגשו האחים החליט ה' להקים את הכנסת…
ובפינת המולטימדיה
מריבות בין אחים 1
מריבות בין אחים 2
מריבות בין אחים 3
פתרון מעניין למריבות בין אחים
בגישה ייחודית של דיון פתוח מבררים הילדים, האם אפשר להימנע ממריבות בין אחים, מציעים פתרונות מעשיים להבנת הזולת, ועומדים על מקומה של האהבה בפתרון הבעיה. –לחץ כאן
נספח – מאת דינה ברוצקי
מריבות בין הילדים באות בעיקר כדי למשוך את תשומת ליבם של ההורים. לעתים באות המריבות לבדוק את ההורים, עד איזה גבול אפשר להגיע אתם.
יש ילדים המתחילים מריבה, כדי ליצור קואליציה עם אחד ההורים נגד האח או האחים, או כדי לסכסך בין ההורים. יש הרבים כדי לבסס את תחושת השייכות שלהם, שאינה מושגת בדרכים חיוביות של שיתוף, התייעצות ובקשת עזרה. יש ילדים המנסים בדרך זו את מיקומם במערך המשפחתי.
הורים מתקשים לעמוד מנגד כאשר הילדים רבים, לא רק בגלל הרעש והטרדה או הדאגה לילד הקטן והחלש יותר, אלא גם משום שהמצב הזה פוגע בהם, בתדמית שלהם כהורים טובים שחינכו את ילדיהם כהלכה.
הצורה שבה אמהות רבות מגיבות על המריבות מגרה את הילדים לריב עוד יותר. בייחוד כאשר האם מתערבת לטובת אחד הילדים ומגוננת עליו מפני האחרים. מה גם, שבמקרים רבים הקטן והחלש הוא זה שמתחיל במריבות כדי לזכות בהתערבות ובהגנת אמו, וזו השיטה שלו, ה"פטנט" שלו, להכריח את אימא להראות שהיא מעדיפה אותו. לכן טעות לחשוב, שתמיד החזק והתוקפני הוא הרשע המתחיל במריבות, במקרים רבים דווקא הוא הקורבן.
התערבות ההורים במריבות, כמעט בכל המקרים, מוסיפה שמן למדורה ומלבה את המריבה במקום להפסיק אותה. אנחנו למדנו בחוג הורים כמה חשוב ומועיל להפסיק להתערב במריבות. בחוברת שמחולקת במכון אדלר לתלמידי בית ספר להורים כתוב:
"אם ההורים לא יתערבו במריבות הם יאפשרו לילדים ללמוד מהם המגבלות של כל אחד מהם, מה המחיר של כל התנגשות כזאת ואיך לפתור את הבעיה. אילו היה להורים הכוח להסתכל במריבות ילדיהם מן הצד, הם היו רואים שהילדים מפסיקים אחרי זמן את המריבות כדרך חיים. הילדים רבים, וכך הם לומדים להתמודד עם דברים. כך הם לומדים מה זה כוח, שוחד, השפעה, איומים, משא ומתן, הסכם ופשרה. כך הם לומדים מהן הדרכים שלהם להשיג מה שהם רוצים, מתי הם מחליטים לעמוד על שלהם ומתי כדאי להם לוותר. רוב ההורים חושבים שהורים טובים צריכים להגן על החלש. ולכן הם מתערבים במריבות. כדי שהאח הגדול לא יציק וירביץ לאחותו הקטנה והחלשה. או כדי שהאחות הקטנה לא תפגע באחיה הגדול, הרגיש והעדין. אבל אם ההורים יניחו לילדים, יתכן שבתחילה האחות ה"חלשה" תוותר כל הזמן לאחיה. אבל אחרי תקופת מה היא תבין שאין לה שום רווח מהוויתורים האלה. שאין לה הרווח שהייתה מקבלת ע"י התערבות ההורים, שהיו באים להגן עליה, לחזק אותה בוויתוריה, לעודד אותה ולומר לה כמה שהיא טובה ומסכנה שהיא מוותרת. היא תחליט שנמאס לה לוותר כל הזמן לאחיה, ותחדל מזה. וכך היא תוכל לפתח יכולת לעמוד על שלה, בלי צורך בעזרתם של המבוגרים. אם ההורים מתערבים בכך שהם דורשים מהילדה לוותר, היא תקבל מסר שרק כאשר היא "טובה" ומוותרת, היא שומרת על מקומה אצלם. זה מסר שמעבירים ההורים לילדים כאשר הם מבקשים מהם לוותר לאחיהם הקטן. מסתבר שבניסיון, שהצטבר במשך שנים רבות, לא קרה אף פעם שילד הזיק לאחיו, כאשר ההורים הפסיקו להתערב. קרו מקרים שילד הזיק לאחיו, כאשר הורים החליטו שהם מתערבים רק במקרים קיצוניים. הורים שאינם מתערבים במריבות שבין ילדיהם, מאפשרים לילדיהם להתנסות בכל מיני תחומים, בכל האפשרויות, ואז הכל פתוח לפני כל ילד."
ילדיי הם המורים החשובים שלי, ומהם למדתי שרעיון חוסר ההתערבות המוחלטת לוקה בחסר.
מעדותה של בתנו האמצעית, בהיותה בת 14: היה לי מאד רע (ועדיין) עם כך שאתם לא מתערבים במריבות שלנו, כי בלי שום התערבות מצדכם סופם של הריבים היה, פשוט, ניצחון של החזקה, והחזקה היא תמיד אביטל, ואני תמיד הרגשתי חסרת אונים, בלי אמצעים להתגונן ובלי עזרה מכם. תמיד אמרתם לנו לפתור את זה בינינו, לדבר, לסכם… אבל אף פעם לא יצא מזה כלום. במקום לעזור לנו לשפר את היחסים בינינו, פשוט הורדתם מכם את האחריות על העניין, והעברתם אותה לידינו, ולנו לא היו האמצעים לפעול בעניין. אני לא חושבת שהרעיון של "לא להתערב" הוא לא לנתק את עצמכם לחלוטין מהיחסים בינינו, אלא אולי לא לנסות לשפוט את הצדדים, או את הריב לא להצדיק אחד מהצדדים ולהאשים צד אחר, ובכך להיות הוגנים כלפי שני הצדדים ולא לעורר אותם לכעוס עוד יותר אחד על השני. היום אני רואה את היחסים ביני לבין אביטל רגועים מבעבר. אני בטוחה שלביה"ס להורים יש חלק כלשהו בכך, אבל אני חושבת שזה בעיקר כיוון ששתינו התבגרנו, וגם בגלל שאביטל עכשיו בפנימייה ויש לנו פחות חיכוכים.
העמדה שלנו הייתה קיצונית וקשוחה מדי, לא ידענו איך להגיב על המריבות חוץ מ"לא להתערב", ופירשנו את זה כ"להתעלם".
גישה מעשית ורגישה יותר מצאתי בספר "אחים ללא יריבות" של אדל פייבר ואליין מייזליש: לילדים צריך לתת את החופש לפתור את חילוקי הדעות ביניהם בעצמם. אבל ילדים זכאים גם להתערבות של מבוגר כשזה נחוץ. אם ילד אחד מתעלל באחר, גופנית או מילולית, עלינו להתערב. אם קיימת בעיה המפריעה לכל המשפחה, גם אז עלינו להתערב. אם קיימת בעיה השבה ומופיעה שהילדים לא הצליחו להגיע לפתרונה, עלינו להתערב. אבל פה ההבדל: אנחנו מתערבים, לא במטרה ליישב את הויכוח ביניהם או לפסוק דברים, אלא כדי לשחרר ערוצי תקשורת חסומים באופן שיהיה ביכולתם לשאת ולתת שוב ביניהם.
הצעה לצורת התערבות במצב מסוכן:
1. תארו מה אתם רואים.
"אני רואה שני ילדים כועסים מאד שעומדים לפגוע זה בזה."
2. הפרידו בין הילדים.
"לא בטוח להיות ביחד. אנחנו זקוקים לפסק-זמן להרגעת הרוחות.
מהר, אתה לחדרך, ואתה לשלך!"
יתכן כי יהיו לילדים מסוימים חילוקי דעות ביניהם, קשים מכדי לפתור אותם בעצמם. אבל נטייתנו כמבוגרים היא לזלזל במריבות ילדינו, להתייחס אליהן כ'סתם דיבורים של ילדים' ולקוות שהמריבות תיפסקנה איכשהו. אבל חשוב שנהיה מודעים לכך שמקצת הבעיות בין אחים ואחיות אינן נפסקות ' סתם כך'. הן מתמידות ונעשות מקור למתח ולדאגה לילדים.
הצעה מעשית למצב בו הילדים אינם יכולים לפתור בעיה ביניהם:
1. קראו את היריבים לפגישה. הסבירו את מטרתה ואת כללי היסוד.
2. כיתבו רגשותיו ודאגותיו של כל ילד, וקיראו אותם באוזניהם.
3. הקציבו זמן לטענות שכנגד.
4. הזמינו את כולם להציע פתרונות.
5. החליטו על אילו פתרונות כולם יכולים להסכים.
6. מעקב.
ועוד הערה חשובה מתוך אותו הספר:
"אנחנו מנסים לא להתערב, אבל כשאנחנו מוכרחים להתערב, יהיה זה תמיד מתוך כוונה שברגע המוקדם ביותר האפשרי נחזיר את ילדינו למשא-ומתן ביניהם. זו ההכנה הטובה ביותר שאני יכולים להעניק להם לשארית חייהם."
דרך נהדרת להוריד את רמת המתיחות בין הילדים ולעזור להם לפתור את הקונפליקטים בצורה יעילה היא שיחה משפחתית.
השיחה המשפחתית היא פגישה של המשפחה, ושההשתתפות בה היא זכות ואין כופים אותה על מי שאינו רוצה. מטרתה לטפל בענייני המשפחה כגון הכנת תכניות, בירור תלונות, יישוב סכסוכים, עריכת הסכמים וקביעת חוקים ונוהגים.
בשיחה המשפחתית רשאי כל אחד להביע את דעותיו ותלונותיו והשאר מקשיבים לו. יש זמנים קבועים לשיחות, ובני המשפחה מתרגלים לשמור על טענותיהם ובעיותיהם לדיון השבועי, וכך נמנעים סכסוכים וויכוחים במהלך השבוע.
ביבליוגרפיה:
1. אדל פייבר ואליין מייזליש "אחים ללא יריבות"
2. אילון בבלי "זה קורה במשפחות הכי טובות"
3. מכון אדלר "הורים, ילדים ומה שביניהם"
4. סיימור ר' רייט "קנאת אחים"
5. תלמה בר אב "לגעת בחיים"
ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן – נייד0556607129
פרק 5
בסיעתא דשמייא
חשבתם פעם מדוע פעמים רבות כאשר הילדים שלנו מקבלים מכה או נעלבים הם מתחילים בכי בלתי פוסק? הרי הבכי שלהם בדרך כלל הוא בלי פרופורציה למכה שהם קיבלו.
התשובה שאני מקבל בדרך כלל היא: מה השאלה בכלל, ילד לא יודע לשלוט בבכי שלו. וחוץ מזה אין לו תפיסה על איך שמסתכלים עליו אז אין לו בעיה לבכות ולבכות.
אני רואה את זה בצורה שונה. בעקבות ניסוי של שנים רבות שעשיתי על ילדים שלי אני יכול להגיד שאפשר גם אחרת. והעניין פשוט מאוד.
הילד שקיבל מכה או נעלב רוצה רק דבר אחד, הוא רוצה שנכיר בכך שכואב לו, שנכיר בכך שכרגע מתעורר בו רגש שלילי. לצערי מחוסר מודעות רוב ההורים מנסים להפסיק את הבכי במקום לקבל את זה שלילד כואב. ולכן משחררים משפטים לאוויר כגון: "לא נורא מתוק שלי, זה יעבור", "לא לבכות חמודי, תירגע, לא לבכות" ועוד משפטים כגון אלו שבעצם אומרים לילד: 'תפסיק כבר לבכות, אתה עושה לי בושות בגן שעשועים'. כאשר הילד מבין שאנחנו לא מקבלים את הכאב שלו ורק רוצים שהכאב יעבור הוא מגביר את הבכי כדי שסוף סוף נבין שכואב לו והוא צריך הכרה בזה. ואז, לעיתים ההורה מבין ולעיתים אחרי כמה דקות הילד כבר מתייאש מכך ומפסיק לבכות.
ישנו פתרון פשוט יותר, כאשר אחד הילדים שלנו קיבל מכה אנו נדרשים להזדהות אתו ולקבל את העובדה שכואב לו. זה לא משנה אם קיבל מכה קטנה, גדולה או שהוא עושה את עצמו מבחינתו יש כאן כאב. לכן ניתן לגשת אליו ולהגיד: "אני רואה שזה כל כך כואב לך אתה רוצה נשיקה?", "מתוק שלי, זה בטח כל כך כואב לקבל מכה כזאת" ועוד משפטים שמראים לילד שאני מבין שכואב לו וזה בסדר גמור שכואב. באורח פלא כאשר ניגשים בצורה כזאת לכאב של ילד הבכי נעצר בשלב מוקדם עוד לפני הצורך להגיע לבכי היסטרי. ככלל, כאשר אנחנו מקבלים את הילדים שלנו הם הופכים להיות יותר רגועים ונינוחים. בהצלחה.
אמירת תודה בנימה אישית: ברוך השם הפרויקט מתרחב עוד ועוד. אני מגיע להרבה מקומות כדי לחשוף בפני הציבור את הפרויקט: אני זוכה להרצות ולהעביר שיחות בפני מורים, מנהלים תלמידים, הורים, ויועצים חינוכיים, בזכות כל אחד ואחד מכם שמעביר את החומרים ומפיץ אותם הלאה. אני מודה לכם שאתם עוזרים לי להפיץ תורה ולהוכיח שקודש וחול יכולים לשנות ולקדם כל אחד מהמקום שבו הוא נמצא. המשיכו להעביר את החומרים לכל מי שמעוניין. תודה רבה
פרשת חיי שרה – חידוש בפרשה וגם על דמותו של הרב קרליבך
בתוכן
לדמותו
מתורתו וחידושיו
שני סיפורים לקריאה
שלושה סיפורים לשמיעה
סרטונים לצפייה
משפחה בפרשה מאת הרב מרדכי שפייר
מוח 1 מאת הרב יוני נוימן
בדיחה לסיום
מתורתו של הרב קרליבך !!!
ישנה תורה של הרבי מרוזי'ן שההורים לא בוחרים את הילדים אלא שהילדים בוחרים את ההורים שלהם. זו תורה מופלאה.
איך ילדים בוחרים את ההורים שלהם? בוא נגיד שהבת שלי הייתה צריכה להיוולד, אז כל מי שיכול להיות האבא והאמא שלה עמדו בשורה בשמים, והבת שלי הלכה הלוך ושוב והסתכלה על כל אחד ובחרה בי ובאשתי. למה היא בחרה בנו? בודאי היא ראתה שאנחנו אוהבים אותה הכי הרבה. איך התינוקת שלי יודעת שאני אוהב אותה הכי הרבה? לא מפני שאני אמרתי את זה. אלא מפני שהיא ראתה בעיניים שלי שאני התגעגעתי אליה שהיא תהיה הבת שלי. היא ראתה אותי במדרגה של געגועים.
הפעם הראשונה שמישהו קרא למישהו "אבא" בתורה, הוא כשיצחק דיבר אל אבא שלו בעקידה. הם באמת הבינו מה זה להיות אבא ובן. בשביל יצחק היה רק ה' אחד. בשבילו אף אחד לא קיים, אפילו לא ילדים. איך יצחק למד על הילדים? בעקידה. כל יהודי שהיה מת על קידוש ה', בא איתו לעקידה.
למה שרה הייתה צריכה למות באותו רגע? היא הביאה את כל הילדים מהשמים לארץ. לא נותנים לילד לנסוע לבד. צריך שתהיה אימא יהודיה שהולכת איתם. באותה זמן הייתה רק אמא אחת בעולם: שרה אמנו והיא הייתה צריכה לעלות לשמיים כדי להוריד את הילדים. אז בעקידה, שרה ירדה עם כל הילדים.
יש שלוש דרגות של הליכה. יש ללכת לפני משהו, יש ללכת עם משהו ויש ללכת אחרי מישהו. כל אבא ואמא מוכנים ללכת לפני הילד שלהם " אני אלך לפניך ואגיד לך מה בדיוק לעשות" לפעמים הורה מוכן ללכת עם הילד אבל ללכת אחריו?
כששרה התפללה לתינוק לילד. מה היא אמרה? היא אמרה: ה', אני חיה שמונים ותשע שנים ואין לי ילדים. אבל יש כל כך הרבה אנשים בעולם בלי ילדים. בבקשה ה' אם אתה נותן לי תינוק, אז אתה צריך לתת לכולם. אני לא יכולה לסבול שיהיה לי תינוק אם שכנה שלי, או מישהי בצד השני של העולם אין לה תינוק, שרה הייתה האדם הראשון בעולם שהיה באמת שהיה באמת שמח כשמשהו אחר היה שמח.
וראיתי עוד רעיון מעניין בדבריו של דר' מוטי גולן. למה ומדוע, אם כן, זכתה שרה בתואר הנכסף של "אם האומה היהודית" לצידו של אברהם, או, כפי שהיטיב לבטא זאת ישעיה הנביא בהציעו לעם ישראל את המשפט הנצחי הבא: "הביטו אל אברהם – אביכם, ו(גם) אל שרה – תחוללכם"?! במה הייתה מיוחדותה של שרה בו בזמן שאנו קוראים על מספר "התנהגויות מביכות" שקורות לה "באמצע הדרך"?!
ונראה לי לתרץ, בהסתמך בעיקר על דברי חז"ל הקדושים, כמו גם, בתוספת "נופך אישי", ששרה אמנו היא לא עוד דמות נשית רגילה. שרה דמות מיוחדת. שרה היא דמות שמשמשת מודל לחיקוי "לשעתה ולדורות". כל מעשיה של שרה "עמדו במבחן התוצאה", הגם שבקריאה ראשונית נראים ונשמעים "מביכים", והיו מחוייבי המציאות ונעשו מתוך הכרה, חזון וצפייה אל העתיד המשפחתי הסובב אותה, כמו גם, אל העתיד הכללי של עם ישראל בהמשך הדרך. ולא בכדי, חז"ל החשיבו את שרה כראשונה מתוך "שבע הנביאות שקמו לעם ישראל" [מגילה י"ד.] ושהיא, ורק היא הייתה האשה היחידה בעולם שזכתה "לדיבור ישיר" מהקב"ה ללא אמצעי תיווך שונים. וזאת, בשונה מ"שאר הצדקניות שה' דיבר עימהן (רק) ע"י מלאך", כלומר: באמצעות גורם מתווך [עפ"י סוטה ז. ומדרש לק"ט, בראשית כ"ג, א'].
כפי שציינו לעיל, שיאה של הפרשה הוא סיפור עקידתו של יצחק ע"י אברהם אבינו. היה זה עפ"י חז"ל הניסיון האחרון והקשה ביותר של אברהם אבינו [אבות ה', ג']. אכן, סיפור העקידה נשגב מבינתו של אדם ואין זה המקום להרחיב ולפרט. אמנם, סיטואציית העקידה מסתיימת בשיא רוחני אדיר מימדים, אולם, מן "האולימפוס הרוחני" נאלץ אברהם לרדת אל "החיים האמיתיים". בדרך חזרה הביתה שומע הוא על מותה הטראגי של שרה, שותפתו ועמיתתו לחיים ובחיים והוא מגיע כדי "לספוד לשרה ולבכותה". חז"ל דרשו "סמיכות פרשיות" ומצאו קשר ישיר בין "סיפור העקידה" ובין "סיפור מיתת שרה" וב"קצירת העומר" נסכם: בעת שאברהם "עקד" את יצחק הגיעה השמועה לאוזני שרה (ע"י השטן?) שאברהם "שחט" את יצחק. אי לזאת, "פרחה נשמתה ומתה" [רש"י, לפרק כ"ג, פסוק ב'].
ונשאלת השאלה: כיצד קרה שדווקא ברגע הכי קריטי בחייה, גם אם השמועה קשה מנשוא, בגדו בה כל תעצומות הנפש האדירות שהרטיטו רבים בדורה, כמו גם, בדורות הבאים ושרה מתה בשברון לב נוראי?! מה היה, באמת, הגורם העיקרי לכך ששרה לא החזיקה יותר מעמד גופני, כמו גם, ובעיקר, מעמד מנטלי, נפשי?!
ונראה לנו לתרץ ולומר שדווקא "הרגע האחרון" בחייה הוא הרגע המיוחד, הערכי ואשר יכול לשמש כמודל חיקוי לדמותה ההרואית, הערכית, והחינוכית של שרה אמנו. זהו הרגע שנחרט בציפור נפשה של האומה העברית לדורותיה וממילא מאיר הוא באור יקרות ובעוצמה אין קץ את דמותה המיוחדת והאלמותית של שרה. טענתנו היא: לא השמועה על "שחיטתו" של יצחק היא שגרמה לקריסתה הגופנית והנפשית של שרה. אלא, עצם הידיעה וההכרה שבגלל "שחיטה" זו, אין יותר יצחק בעולם, כלומר: אין מי שיעביר את לפיד החינוך, המסורת ובעיקר: המורשת היהודית לדורות הבאים. זהו, למען האמת, הדבר ש"הרג אותה". שרה זכרה שאברהם אמר לה: "חמודך, יצחק, גדל ולא למד עבודת שחק" והיא השיבה וענתה: "לכה, אדון, אבל אל תרחק"!!! [כפי שנאמר בפיוט: "עת שערי רחמים להיפתח"]. שרה אמנו "עשתה חשבון קר", נוקב ומצמרר, כהאיי לישנא: אם אין יותר י.ר.ש. (=שורש של המילה מורשת) בעולם, ממילא אין צורך יותר להישארותה של ש.ר.י. (=שמה הקודם של שרה) בעולם". שרה שילמה בחייה על "אובדנו" של יצחק, בנה יחידה אהובה שאותו היא חינכה בשיטת "החינוך היהודי האמיתי" ואף גירשה וסילקה את הגורם המפריע בחינוכו, קרי: את ישמעאל, שהיה בנו יחידו ואהובו של אברהם אהובה מן "האשה השנייה", הגר. יצחק היה הבן העיקרי שאמור להעביר את מורשת הדורות מבית אבא, מביתו של אברהם אל הדורות הבאים, הדורות של עם ישראל לנצח נצחים. גבורתה של שרה בעת מותה הרקיעה שבעתיים מגבורתה של שרה בעת חייה. זוהי שרה אמנו. אמא גדולה ונצחית.
השגחה מעל לעננים
ר' שלמה קרליבך, טס פעמים רבות כדי לזמר ליהודים בכל רחבי העולם, והיה דמות מוכרת אצל צוותי האוויר של חברות הטיסה הידועות.
באחת הטיסות, כשעה לאחר ההמראה, קם ר' שלמה ממקום מושבו וראה דיילת אחת ממלמלת בשפתיה ואוחזת בידה סידור.
הוא התפלא מהמראה הלא שיגרתי והמתין לסיום תפילתה. כאשר סיימה, אמר: "אחות קדושה. אני רואה שאת מתפללת מסידור. האם את יהודיה?" הדיילת ענתה: "אמנם הורי אינם יהודים, אבל נולדה בי איזו משיכה ליהדות. למדתי כמה שנים אצל רב יהודי אורתודוכסי ולאחרונה התגיירתי כדת וכדין, ואני נוהגת, כפי שאתה רואה "באורח חיים של תורה ומצוות על פי ההלכה .
אחד הנוסעים קרא לדיילת וכך שיחתם נקטעה. ר' שלמה חזר לשבת במקומו והתבונן בעננים שריחפו מתחת לכנפי המטוס. כמה דקות לאחר מכן ניגשה הדיילת לר' שלמה ושאלה אותו "האם אתה רב? אולי תוכל לעזור לי בבעיה דחופה ר' שלמה הינהן בראשו והיטה את אזנו לדבריה.
"בזמן האחרון נקשרתי לבחור יהודי, אבל הוריו מתנגדים מאוד לשידוך בגלל שאני גיורת ולא מרשים לו להתחתן אתי, ואפילו מאיימים לנתק את הקשר בינינו. אנחנו אוהבים מאוד אחד את השני, אבל הוא קשור להוריו ולא רוצה לצערם. הוא שבור מכל המצב ואני חוששת שהוא עומד לנתק אתי קשר. רבי, האם תוכל לעזור לי?"
"אני אשתדל", אמר ר' שלמה, "תני לי את מספר הטלפון של הוריו וגם את מספרך ואני אנסה כמיטב כוחי לשכנע אותם שלא יתנגדו לחתונה".
כאשר הגיע ר' שלמה ליעדו, התקשר להורי הבחור ונתקל מצידם ביחס עוין ומנוכר.
ניסיונו של ר' שלמה לגרום לאב לראות את הדברים באופן אחר עלו בתוהו. ככל שניסה לשכנעו, כך האב התרגז יותר, עד שצעק לבסוף:
"תדע לך שאני ניצול שואה! ובגלל מה שה' עשה ליהודים באמצעות הגויים, אני שונא יהדות, אבל אם הבן שלי יתחתן עם גויה, אהרוג אותו!"
ר' שלמה הבין שאין טעם לדבר יותר וסיים את השיחה הטלפונית. הוא התקשר לדיילת כדי לספר לה על אי הצלחתו. הדיילת לא ענתה ובמקומה ענה אביה. ר' שלמה שוחח עמו וסיפר לו על השתדלותו למען בתו. האב כעס על ר' שלמה בגלל שהתערב וניסה לגשר בין הצדדים. ר' שלמה ניסה להצדיק את עצמו באומרו: "הרי כתוב בגמרא שהקדוש ברוך הוא מתעסק שליש מזמנו בשידוכים, ואני מנסה לעזור לו טיפ-טיפה… אבל מה שברור לי הוא שבתך והבחור אוהבים מאוד זה את זה, וחבל מאוד שלא יתחתנו".
קולו האיכפתי של ר' שלמה נגע ללבו של האב. הוא החל לבכות ואמר בהתרגשות: "אני אגלה לך סוד שלא גיליתי לאף אחד, והייתי בטוח שלא אגלה לעולם. אני ואשתי נוצרים, אבל לא אמיתיים. שנינו בעצם יהודים ניצולי שואה, ובגלל מה שה' עשה ליהודים, אנחנו שונאים יהדות. אנחנו מעמידים פני נוצרים, למרות שלא התנצרנו באופן רשמי וגידלנו את ילדינו כנוצרים לכל דבר.
הם לא יודעים את האמת…"
"אם כך", אמר ר' שלמה בהתלהבות, "בתך יהודיה מלידה ואין בעיה ! אביו של הבחור רוצה שכלתו תהיה ממוצא יהודי וכעת התברר שהיא באמת כזאת. תגלה לה את האמת והם יוכלו להתחתן".
אביה של הדיילת התרצה ור' שלמה הצליח לשכנע את ההורים משני הצדדים להיפגש ביניהם.
הפגישה נערכה במלון שבו התאכסן. ברגע הפגישה, אחד האבות צעק:
"יענקל'ה!" והשני ענה לעומתו:
"הרשל'ה!" והם נפלו זה בזרועותיו של זה. לאחר מכן הסבירו לנשותיהם ההמומות שפעם, לפני שפרצה המלחמה, למדו כחברותא בישיבתם.
כל אחד סיפר שהיה בטוח כי רעהו נספה בשואה. זיכרונותיהם עלו ופרצו. הם נזכרו בילדותם האבודה ודיברו עליה בנוסטלגיה מהולה בכאב.
אחד מהם אמר:
"זוכר איך חלמנו על העתיד כשהיינו בחורי ישיבה?! אמרנו אחד לשני שכאשר נגדל ונתחתן ויהיו לנו ילדים בוגרים, נשיא אותם אחד לשני.
אנחנו שכחנו לגמרי, אבל ה' לא שכח…"
…ועוד קצת חינוך
"אנו צריכים ביה"ס חדש, לא ביה"ס שהמורים יודעים אייך ללמד אלא ביה"ס שבו המורים מאמינים בתלמידים שלהם, הנוער צריך מישהו שיאמין בו" (הרב שלמה קרליבך).
"כשם שהורים מלמדים את ילדיהם על אור ירוק ואור אדום של מטה, כך גם יש ללמד אותם על אור אדום ואור ירוק של מעלה" (הרב שלמה קרליבך).
מי רוצה להיות הגנב?
הרב שלמה קרליבך ז"ל, סיפר פעם על העבודה הראשונה שקיבל. מורה מחליף. "יש הרבה
בתי ספר בניו-יורק", הוא אמר, "ואני הייתי צריך כמה דולרים, אז נכנסתי ללמד". "יום אחד הגעתי לבית ספר יסודי, והמנהל אמר שאחד המורים צריך לעבור ניתוח שקדים. "לך אליו",הוא הציע, "הוא יכין אותך לקראת התלמידים שלו".*
"אה, אלו", אמר המורה, "הם איומים, כיתה נוראית. חמישה-עשר תלמידים, כולם צרות. משה- ה' ישמור. נחמן – בלתי אפשרי. וקובי, טוב, תשמע, הוא יושב בכוונה בשורה האחרונה.אל תתעסק איתו בכלל. הוא רק מצייר כל הזמן, ואם לא נותנים לו לצייר הוא מאוד מפריע.הבעיה היא שהוא מצייר ציורים לא צנועים ומוכר אותם בשירותים לילדים האחרים. רצו לזרוק אותו, אבל אבא שלו תורם הרבה כסף אז אי אפשר. בקיצור, תעזוב אותו".כשיצאתי שאלתי את עצמי, "מה הפלא שהם רעים, אם אין לו שום דבר טוב לומר עליהם?"*
"למחרת בבוקר, כשנכנסתי לכיתה, נהניתי כמו שלא נהניתי מעולם. למדנו את הסוגיה על מי שגונב משהו ולא זכר ממי, אבל אחרת. "לא אכפת לי מה עשיתם עד היום", אמרתי למתוקים, "אני רוצה שנלמד כמו משוגעים. מי רוצה להיות הגנב?".*
"זה היה כל כך מצחיק", המשיך ר' שלמה, "כולם רצו להיות הגנב. הזזנו את השולחנות,דמיינו שאנחנו בשוק, ותוך כדי משחק למדנו שניים שלושה דפי גמרא! דברים גדולים מאוד!בצהריים אמרתי להם, 'מחר, רק מי שיתנהג יפה, יהיה הגנב'".
קובי, התלמיד שישב בשורה האחרונה וצייר, אפילו לא הרים את עיניו. ביום השלישי,כשהסתיימה ההפסקה ואף אחד מהילדים לא חזר לכיתה, ר' שלמה חיכה קצת, ועוד קצת,
ואז הבין שיש כנראה תערוכה. הוא נכנס לשירותים, בשניה אחת כל הילדים פרחו מיד מהמקום, ורק קרובי עמד שם בפינה ורעד מפחד.
"הסתכלתי על הציורים, הוא היה כל כך מוכשר, גוואלד! הסתכלתי עליו ובלי לומר מילה,התקרבתי וחיבקתי אותו. זה היה מדהים. הוא התחיל לבכות, ונאחז בחיבוק הזה בכל הכוח."תשמע", אמרתי לו, "הציורים שלך מקסימים, יום אחד אתה תהיה אמן גדול! אבל כאן בבית הספר זה לא המקום למכור את היצירות האלו, בסדר?", אמרתי והורדתי לאט לאט את התמונות מהקיר. "קובי, אני רוצה שתלמד איתי, אתה מסכים?".*
כשחזרו שניהם לכיתה קרה דבר מדהים. "אני בטוח שאלפיים שנה הוא לא הצביע", אמר ר' שלמה, "אבל כשהוא התיישב במקום שלו בשורה האחרונה, הוא פתאום הרים את היד ואמר: "אני יושב רחוק מדי. אני יכול להתקרב?".
מתוק מדבש. "הבאתי כיסא, שמתי ליד השולחן שלי, ואמרתי לו, "בוא, שב לידי".*
"תוך שלושה ימים הוא היה הכי טוב בכיתה. אני אומר לכם", המשיך ר' שלמה, "הוא היה יכול להיות רבי. אבל אז חזר המורה עם השקדים, והדבר הראשון שהוא עשה, היה להחזיר אותו לספסל האחרון. כל כך הצטערתי שנפרדתי מהם".*
"הם ילדים. והם מתוקים", אמר ר' שלמה, "למה הם לא הקשיבו? כי זה לא היה מעניין. מה ילדים עושים כשמשעמם להם? הם לא כמו המבוגרים שנרדמים. הם פשוט משתוללים".
ובפינת המולטימדיה הפעם סרטונים מרגשים על הרב קרליבך זצ"ל ועוד כמה מעניינים
הסרט "לעולם אינך יודע" שביים בעז שחק והפיק דני פארן. הסרט המבקש לגעת באנשים ובמה שחוללה בהם המוסיקה של הרבי המרקד, זכה כבר מההקרנה הראשונה בסינמטק ים', להצלחה גדולה ביותר, כאשר 700 איש צפו בו בדמעות. – לחץ כאן
הרבי מקרן רחוב:
צעדת השבת:
סיפור על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שמספר הרב קרליבך באחת מהופעותיו:
קטע חינוכי או שלא בין אבא לבנו
ועוד סרטון נחמד שקיבלתי לאחרונה
ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן – נייד0556607129
פרק 4
רגשות שונים מסתובבים לנו במוח ובלב.
שמחה , צער, אהבה, שנאה, שלווה, לחץ וכו'. המשותף לכולם הוא שהם באים והולכים. כלומר, ברגע שהגדרנו תחושה כלשהי בתור רגש מוכרח שתהיה לה התחלה ושיהיה לה סוף כי זהו טבעו של הרגש שהוא חולף לו עם הזמן ואינו קבוע.
הבעיה היא שכיון שהרגשות הן עניין עוצמתי, כאשר אדם נמצא בתוך הרגש, הרגש מקיף את כל ישותו והוא בטוח שזו המציאות האמתית והתמידית וככל שאדם חי מציאות מסוימת כך הוא נותן לה דלק להמשך וכך היא ממשיכה יותר זמן.
לדוגמא: אדם ששרוי בדיכאון לעיתים קרובות . זה קורה סתם כך והוא לא ממש יודע את הסיבה אלא שכך הוא מרגיש. אם הוא אומר לעצמו: "איזה אדם אני, אני כל כך דכאוני" וכו', הוא בעצם יוצר מציאות שהוא כזה וממילא הדיכאון יצטרך לשוב, כי הוא אדם מדוכא.
הדרך להקל מעלי את העול הזה בנויה משני שלבים:
השלב הראשון נמצא בעבודה של הלב: אני צריך להתבונן ברגשות שלי לאורך זמן ולחוות את העובדה שרגש זה באמת עניין שחולף כפי שהגיע. דרך אגב, גם לרגשות טובים יש את אותה תכונה ולכן לא צריך להתמכר אליהם. אחרי שהחדרתי לעומק את התובנה הזאת אני יכול לעבור לשלב הבא.
השלב השני קשור לעבודה עם המוח, בזמן שהרגש מתפרץ אצלי אני מזכיר לעצמי את התובנה שקניתי בשלב הראשון שכיון שכל רגש הוא דבר חולף גם הרגש הזה בוודאי יחלוף, אסור לי לתת לו יותר מידי תוקף. ויותר מכך, זה שיש לי רגש כזה זה אומר רק שאני אדם עם רגשות, חס ושלום זה לא מגדיר או מקבע אותי בתוך אדם כזה או אחר.
רגש זה דבר נפלא, כאשר נעבוד אתו בצורה נכונה נוכל להגיע למצב שהמוח הוא הבעלים על הרגש וכך החיים ייכנסו לפרופורציה.
ולסיום בדיחה
סוד החיים הארוכים
רופא יצא לטייל בבוקר וראה זקנה יושבת על ספסל ומעשנת. הוא ניגש אליה ואמר לה: אי אפשר שלא לראות עד כמה את מאושרת, מהו סודך? הזקנה ענתה לו: אני מורה. אני הולכת לישון ב-4 בבוקר אחרי שתכננתי מערכי שיעור, חשבתי על דרכים חדשות להעביר את החומר, אני קמה ב-6 כדי להגיע בזמן לעבודה. אני לא עוסקת בפעילות גופנית, לא יוצאת עם חברים, לא הולכת לקולנוע או לתיאטרון, את סוף השבוע אני מבלה בבדיקת עבודות, מתן ציונים, הערכת דרכים דידקטיות חדשות לתלמידים שלי, וכך גם בחגים. אני לא אוכלת ארוחת בוקר וגם לא צהריים כי אין לי מספיק זמן. אני נמצאת בסטרס כל הזמן משום השינויים התכופים בחומר הלימודים, תאריכי מסירה של התיעוד וביקורים של המפקחת. נוכח כל זה הרופא לא יכול שלא להתפעל ואומר: מדהים, בת כמה את? 34, ענתה הזקנה
שאלו את רבי נחום מצ'רנוביל, מדוע נאמר (שבת קכז,א) "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה". השיב להם: כשעומד יהודי בחוץ בחורף, רועד מקור, אם לא ימהרו לפתוח לו את הדלת, הוא עלול לקפוא ולהוציא את נשמתו; לעומת זאת, השכינה אש אוכלה היא, לא יהיה קר לה גם אם תמתין מעט.
פרשתנו מתארת את מסירות נפשו של אברהם אבינו על מצוות הכנסת אורחים, זקן בגיל מאה, לאחר ברית המילה, ביום לוהט מחפש אברהם אורחים, מדוע והרי פטור בכה"ג מן המצווה?
הגמ' במסכת שבת דף קכז ע"א דורשת על כך ש "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה" ודבר זה נלמד מאברהם שהרי "וירא ה' אליו באלוני ממרא" ולאחר מכן כתוב "אל נא
א-דני אם נא מצאתי חן בעינך אל נא תעבור מעל עבדך" ורש"י הביא שני פירושים:
"ויאמר אדני אם נא וגו' – לגדול שבהם אמר וקראם כולם אדונים ולגדול אמר אל נא תעבור…ובלשון זה הוא חול (השם אדוני) ד"א קודש הוא והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד
שירוץ ויכניס את האורחים…"
אברהם פונה לגדול ומפציר בו להכנס לביתו,
א. מוסב ביחס לגדול מבין האנשים שראה.
ב. מוסב ביחס לשכינה, שמבקש מהקב"ה להמתין לו עד שיגמור לקבל את האורחים. "והיה אומר להקב"ה להמתין לו, עד שירוץ ויכניס את האורחים" (רש"י בשם המדרש)
ומוזר הדבר שאברהם מעדיף לקיים מצות הכנסת אורחים יותר מאשר קבלת נבואה, שאם כל ענינה של מצווה הוא להפגש עם הקב"ה הרי מטרה זו כבר קיימת ואברהם מדבר ונפגש עם השכינה ומדוע מעדיף את אורחיו על פני השכינה?
נראה להקדים להסבר את דברי המדרש שאברהם מתלונן כלפי הקב”ה שעד שלא מל הגיעו אליו אורחים אך כעת שמל אין לו אורחים והקב"ה עונה לו שהוא והמלאכים יהיו אורחיו.
(פרשה מח',ט)
הכנסת אורחים וההטבה לבריות היו אצל אברהם חלק בלתי נפרד מהוויתו ומציאותו, הם אלו שנתנו חיים ומלאו את כל שאיפותיו בעבודת ה' ודרך האורחים הוא הפיץ את שמו של הקב"ה בעולמו.
אברהם מעדיף את הכנסת האורחים כיוון שהוא מבין שזו בדיוק הקבלת פני שכינה כי בכך הוא יפיץ את שמו של הקב”ה בעולם. ומבקש אברהם מהקב"ה להמתין לו בכדי שילך להכניס אורחים ויחזור עם עוד שלשה שמקבלים פני שכינה ובכך ירבה כבוד שכינה,
אברהם לא התלבט בחקירה ישיבתית מה עדיף הכנסת אורחים או הקבלת פני שכינה והחליט שהקבלת פני שכינה עדיפה. אלא אברהם הכריע כדרך חיים את עניין הכנסת האורחים ואת עניין הקבלת פני שכינה כדבר שלם ולא סותר.
אולי אפשר להוסיף ולומר הסבר בדברי הגמ' ש"גדולה הכנסת אורחים מתוך קבלת פני שכינה" (מ' המתוך ולא מ' הריבוי)
למדנו מאברהם ושרה את יסוד הבית היהודי של הכנסת אורחים וחסד והכל מתוך הקבלת פני שכינה.
נסיים בסיפור על הכנסת אורחים, שהתרחש בדורנו, ואני מכיר את הנפשות הפועלות בו. בישיבת כפר הרואה למד בחור שגדל בשכונת התקוה בתל אביב – שכונה עזובה וחלשה, רחוקה מתורה. הבחור אף הוא היה רחוק מתורה, והתנהגותו היתה בוטה וגסה.
כמו כל חבריו, נסע אף הוא לשבוע ישיבה. הגיע לישיבה אחת, נכנס לאחד החדרים, בלי לשאול ובלי לברר, נכנס לאחת המיטות, ונרדם. הגיע "בעל המיטה", העיר אותו, ואמר לו: זו המיטה שלי, תוכל למצוא מיטה בחדר הימני. אותו בחור לקח את חפציו ונסע מהישיבה. לא מצא חן בעיניו היחס הזה.
הגיע לישיבה אחרת, ישיבת עזתה. אף כאן, נכנס לאחד החדרים, בלי לשאול ובלי לברר, נכנס לאחת המיטות, ונרדם. הגיע "בעל המיטה", ראה שמישהו ישן במיטתו – כיסהו היטב
בשמיכה והלך לחפש לעצמו מיטה אחרת.
סופו של הסיפור הוא, שהבחור נשאר ללמוד מאותו רגע בישיבה, ולמד עוד שנים רבות בישיבה. הכנסת האורחים פעלה עליו לקרבו לתורה בצורה מפליאה.
זו דוגמא לרגישות לאדם שהגיע למקום זר, והוא זקוק ליחס טוב ומאיר. עלינו ללמוד ולסגל לעצמנו יחס נכון, זריזות ושמחה עם אורחים.
ומסופר על רבי אריה לוין (איש צדיק היה):שפעם בא אדם אחד לבקרו ומצא את דלתו של ר' אריה לוין נעולה. נאמר לאדם זה כי רבי אריה לוין מעביר כרגע שיעור בדף היומי.
חזר האיש שוב כעבור שעה, ונאמר לו: שהרב הלך לשמחת -מצווה. חזר האיש כעבור שעתיים, ולא מצאו לרבי אריה לוין. נאמר לו: כי רבי אריה הלך לניחום אבלים. כעבור שעה נוספת חזר האיש ומצא בפתח החדר עוד שני אנשים הממתינים לרבי אריה לוין. והנה בשעת לילה מאוחרת הגיע רבי אריה לוין והחל לברך בשלום את אורחיו הממתינים לו.
מספר האיש: בקשתי מרבי אריה לוין להיכנס עמו לחדרו על מנת לשוחח עמו על דבר מה ביחידות. שני האורחים הסכימו להמתין בחוץ. פתאום הרב הזמינם להיכנס לחדרו. תמהה האיש על מעשה זה, שכן ביקש שיחה עמו ביחידות. לבסוף הושיב ר' אריה את האורחים בחדרו ואמר לאדם זה: "הן שנינו יכולים לשוחח בחוץ. ומדוע ניתן לאורחים להמתין ברחוב?!".
ומסופר עוד על רבי אריה לוין: שהכניס כל "אורח" לביתו. פעם אחת הגיע לביתו אסיר משוחרר על מנת לקבל דמי כיס. רבי אריה ואשתו קיבלוהו כאורח נכבד. העניקו לו סכום נכבד ואף התעקשו כי יאכל ויסעד את ליבו. רבי אריה הודה ל"אורח" על כך שעל ידו זכה לקיים מצות הכנסת אורחים וגמילות חסדים, אך הפציר באסיר שישן בביתו מפאת השעה המאוחרת. באשמורת הבוקר, כשהכין רבי אריה את עצמו לילך לתפילת "ותיקין", התברר לו שאותו "אורח" גנב את גביע היין ופמוטי הכסף ונסתלק לו. עורר רבי אריה את אישתו ואמר: "אני מוחל לו לאותו גנב במחילה גמורה כדי שלא ייענש בגין מעשה זה .
הבה נקבל כלנו בליבנו, לחזק את יחסי הידידות והערבות שבין כל חלקי עמנו נראה את מצוקותיהם של חלקים מעמנו. נלך בדרכו של אברהם אבינו.
בפינת המולטימדיה שני סרטים מיוחדים בנושא הכנסת אורחים (למי שרכש את מארז "בין אדם לחברו" ישנן סרטונים רבים במארז
עוד שני קטעים נחמדים שלא קשורים לנושא:
ולסיום בדיחה כשרה
זקן אחד מגיע כל יום לקופת חולים, אבל כל יום במשך תקופה ארוכה.
יום אחד הוא לא מגיע…שואלת אותו האחות למחרת "מה קרה לך אתמול, לא הגעת!
עונה לה הזקן: "אתמול לא הרגשתי טוב….
ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן – נייד0556607129
פרק 3
בשבוע שעבר רשמתי מעט מהסיבות שעלולות לגרום לנער אינטליגנט לחוסר ריכוז ובעיות רגשיות. השבוע אני רוצה להתקדם הלאה ולהבין מה אני בתור הורה יכול לעשות.
קודם כל נקדים ונאמר כי העצות להלן יעילות במקרים רגילים, כמובן שבמקרי קיצון יש לגשת ליעוץ מקצועי.
אז מה בכל זאת ניתן לעשות?
בשלב הראשון, חשוב שנדגיש לנער שהבעיה היא רגשית ולא לימודית, התסכול שהנער חווה מבחינה לימודית הוא גדול ומשפיע גם הלאה להמשך החיים. לכן, צריך להדגיש לנער שאין לו שום בעיה לימודית וכאשר ייפתרו הבעיות הרגשיות הוא יוכל ללמוד כמו כולם. חשוב להגיע בעדינות למצב בו הנער מכיר בבעיה, ומבין מדוע ובאילו מצבים היא פוגעת בו גם בהווה וגם בעתיד.
את השיחות עם הנער יכול לבצע גם המשגיח או כל דמות אחרת שיכולה להגיע אל הנער בלי שתגרור עמה חסימות רגשיות מיותרות, חשוב לשים מול העיניים רק את טובת הנער ולבחור את הדמות הנכונה שתוכל להגיע עם הנער לעומק ואמת.
בשלב השני, לאחר שהנער הבין והסכים שהבעיה היא רגשית, ננסה להבין ביחד את שורש הבעיה. דימוי עצמי, זלזול של הצוות בנער בעבר או בהווה, קשיים בבית וכו'. בשלב הזה חשוב על הדמות המדובבת את הנער לשכוח את כל השיטות הפסיכולוגיות שהיא מכירה ולהתמקד בהקשבה לנער ובשאלות מנחות בלבד. חשוב לזכור כי הנער הוא זה שיודע באמת מה מפריע לו.
בשלב השלישי לאחר שהבנו את שורש הבעיה, נשחזר יחד עם הנער סיטואציות שבהן הוא נכשל והיה רוצה להגיב בצורה אחרת. נחשוב ביחד איתו מה אפשר לעשות בכדי שבפעם הבאה זה לא יקרה.
השלב הרביעי הוא אולי החשוב ביותר כי הוא זה שמקנה לנער את הביטחון שהוא לא לבד בעניין הזה. לכן, מידי שבוע חשוב לעשות בזמן קבוע סיכום ולהבין במה התקדמנו השבוע ועל מה עוד צריך לעבוד עד שנראה שהמציאות נורמאלית והנער חזר למסלול רגיל ותקין
הרבה פעמים ניווכח שעצם הליווי כבר מרגיע את הנער ומשפר את התנהגותו כי הוא רק היה צריך מישהו שיישא איתו בעול ושיבין אותו.
ככלל חשוב לדעת שבסיעתא דשמייא בעיות חברתיות ניתנות לשינוי והן לא כדבר שנחתם בטבעת המלך. בהצלחה.
נספח
אני מצרף דף עבודה בנושא הכנסת אורחים אני מקווה שיועיל לכם
רש"י (א'): "וירא אליו – לבקר את החולה (ב"מ פו), אמר רבי חמא בר חנינא: יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו. פתח האהל – לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו. כחום היום – (ב"מ פו) הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו
באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים".
3) מצאי והדגישי בפסוקים שתי מלים מנחות הרומזות על זריזות אברהם ביחס לאורחיו. מה מלמדות אותנו המילים המנחות?
________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
רמב"ן (ז'): "וטעם ואל הבקר רץ אברהם – להגיד רוב חשקו בנדיבות, כי האדם הגדול אשר היו בביתו שמונה עשר ושלש מאות איש שולף חרב,
והוא זקן מאדוחלוש במילתו, הלך הוא בעצמו אל אהל שרה לזרז אותה בעשיית הלחם, ואחרי כן רץ אל מקום הבקר… לעשות לאורחיו, ולא עשה כל זה על יד
אחד ממשרתיו העומדים לפניו".
4) כתבי 3 סיבות המופיעות בדברי הרמב"ן, שבעטיין היה יכול אברהם להתחמק מקיום המצווה בעצמו ולשלוח משרת.
__________________________________________________________________________________________________________________________________________________
למרות סיבות אלו, אברהם בחר לקבל ולכבד את אורחיו בעצמו: "וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ" (פסוק ח')
ב. בדרכי אברהם- הכנסת אורחים
תקציר הסרט:
משה ומלי הם זוג בעלי תשובה, המתגורר באחת השכונות החרדיות, של ירושלים. לפני שנים, באילת, היה משה חבר בכנופיית עבריינים מקומית, ידוע כבעל מזג סוער, מהיר חימה
ונטייה לאלימות. הימים האלו חלפו, ובשעה שרוב חברי אותה כנופיה מיתולוגית יושבים 'בפנים', יושב לו משה בישיבה. לא קלים החיים של משה ומלי. תלמיד מצטיין הוא לא,
ופרנסה רק בדוחק. נוסף לכל, בורא עולם לא בירך את רחמה של מלי, ומנע מהם צאצאים. ערב סוכות, אין כסף לסוכה, לארוחת חג, ואפילו לא לאתרוג הנחשב סגולה לבנים. מכאן
מתחילה שרשרת אירועים שיש מי שיראה בה נס, ויש מי שיראה בה תובנה אל עולמו של האדם המאמין. שמם של משה ומלי נופל בהגרלה והם זוכים בסכום יפה בגמילות חסדים, בו
זמנית מתפנה סוכה, וגם טנדר מזדמן במקרה, לשאת את אותה סוכה לחצר ביתם של משה ומלי, לא די באלו הרי שגם האתרוג היפה בירושלים מתפנה בשוק, וגם שני אורחים נכבדים,
יוסף ואליהו, "חברי עבר של משה", שזה עתה נמלטו מבית הכלא, מגיעים לירושלים ומתגלגלים לסוכה. אמנם האורחים אינם בקיאים במנהגי המקום, והתנהגותם יש בה להטיל איום
על כל מה שמשה ומלי בנו סביבם, אבל הרי אין מצווה נכבדה יותר, מהבאת "אושפיזין" לסוכה. האומנם?
5) מצאי וכתבי נקודות דומות בין הסרט לבין הפסוקים שלמדנו
7) מדוע לדעתך, הציבה התורה את תיאור הכנסת האורחים בבית אברהם בסמיכות לתיאור מעלליה של סדום?
_________________________________________________________________________ ___ _____________________________________________________________________
אמא שאוהבת את התינוק שלה, מרגישה לפעמים שהוא היצור הכי מעצבן בעולם (אחרי לילה שלם של צרחות למשל…), אבל האם היא מפסיקה לאהוב אותו בגלל זה? מה פתאום!!! הרי זהו התינוק הכי חמוד, מושלם ויפה בעולם כולו, אז מה אם הוא משגע אותה לפעמים?! – זוהי התמקדות במעלות. אך אותה אישה יכולה להרגיש עוצמה אדירה של כעס כלפי בעלה, שנשאר ער עד מאוחר והפריע לה לישון – כל המעלות שאהבה בו נעלמות אל מול הכעס האחד והיחיד – זוהי התמקדות בשלילי (המאמר המלא נמצא בהמשך)
תמצית שיחה שניתנה בשנה שעברה.
המקורות הם רבים ובהחלט אפשר לנצל זאת לשיחה עם צוות ההוראה שלכם, עם תלמידים ועם הורים.
מהי אהבת הבריות אמתית?
מה המיוחד באברהם ושרה?
האם הדרך לחינוך חייבת להיות עם ענישה?
האם יש מושג "להעניש באהבה"?
האם ענישה מחוללת שינוי פנימי?
ידועים דברי המדרש על הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן" – "אמר רב הונא אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". כיצד אברהם ושרה מצליחים במשימתם להעביר עולם שלם מאמונה בעצים ואבנים בשמש ובירח – לאמונה באל אחד.
אברהם "אוהב את הבריות" כשתפקידו של המחנך הגדול אברהם אבינו היה לגלות את "הנקודות של הטוב הגנוזות במעמקי נשמתנו" ולדאוג "להבלטתם ולהתנוצצותם"…
הסתכלות חינוכית כזו על כל אדם ועל העולם כולו, ההבנה – שכל אדם הוא "חלק אלוה ממעל" ו"שנשמה שנתת בי טהורה היא" – בכוח החשיבה החינוכית הזו אפשר להוביל עולם שלם ל"ה' אחד ושמו אחד".
כנראה שזו איננה עבודה קלה להסתכל ב"עין טובה" – "עבודה גדולה ומאירה היא להסיר את הכעס מן הלב לגמרי, להביט על הכל בעין יפה, בחמלה של חסד שאין לה גבול… למצוא את הצד הטוב שבהם, למעט את הערך של החובה ולהרבות את ערך הזכות"…."אך זה אפשרי, ניתן והכרחי לכל מי שמנסה לעסוק בחינוך, והשכר בא יבוא. " כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד, מתאהב האדם על הבריות בחבה פנימית … התעניינות מצד הטוב, שהוא פוגש תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים…". (הראי"ה,מוסר הקדוש שכ"ד) גם רבי נחמן מברסלב מדבר באותו עניין ואי אפשר שלא לצטט מתורתו:"דע כי צריך לדון את כל האדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה…ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף על פי כן צריך אתה לחפש ולבקש למצוא בו מעט טוב ששם אינו רשע, כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מיצוה או דבר טוב מימיו, ועל ידי זה שאתה מוצא בו מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה".(ליקוטי מוהר"ן, בפ"ב):
כהמשך לגישתו של ר' נחמן והרב זצ"ל ואולי ל"מעלה מזה" כתב הרב שלמה קרליבך:
"אני רוצה שתדעו משהו כדי להבין את זה יותר טוב: כשאתה אוהב מישהו מאוד אתה מסתכל עליו כל הזמן בעיניים. אתה לא מסתכל עליו כדי לראות איך הוא נראה כי אתה יודע איך הוא נראה, אלא זה "עיני משיח".
נבואה היא כשאני רוצה לדעת מי אתה, מה אתה, איפה אתה, אני מחפש בך אינפורמציה. נביא ממש יכול להגיד לך מה תעשה בשנת אלפיים וחמש בראש השנה. ב"עיני משיח" אני לא רואה משהו שלא ראיתי קודם, אני רק מסתכל עליך. הדרך בה הקב"ה מסתכל על ארץ ישראל היא לא שהוא רוצה לראות. איך היא נראית, אלא שהוא לא יכול להוריד את העיניים, הוא לא יכול להפסיק להסתכל".
ההגדרה היא "עיני משיח" …. כשאתה אוהב מישהו מאוד, אתה לא בודק אותו, רוצה לדעת איפה הוא, ואיזה אינפורמציה יש לדעת עליו – אתה פשוט אוהב אותו ורואה בו טוב, וגם בסדום, המחנך הגדול רואה את דוד המלך"… זאת אומרת" עיני משיח, זהו מבט לא שופט, לא דן את האדם שמולי, אלא פשוט מסתכל עליו באהבה שלמה בלבד.
אחד המשפיעים הגדולים לעיצוב אישיותו של האדם ודימוייו העצמי הוא יחסה של החברה אליו. אצל תלמידינו – החברים, ועולם המבוגרים – הורים ומורים. אברהם אבינו, כולו אהבת הבריות. הוא מתפלל אף על סדום ועל הרשעים שבה (בראשית יח כ-לג) ואינו אומר עליהם "כן יאבדו", אלא: "אולי אפשר להציל, אולי אפשר לעשות משהו
כשאדם אוהב משהו גם הענישה באה מתוך אהבה
כאשר קיימת כפייה חייב להיות לחץ, ואין צורך להיות קיצוני ולשלול את הענישה לגמרי. אין לנקוט ענישה חמורה אלא ענישה מיידית המלווה בהסבר. ענישה צריכה לבוא מתוך אהבה ולא מתוך כעס, ומי שכעסן מטבעו כדאי שיימנע מלהעניש כלל. לילד, כפי שאמרנו, יש חוש טבעי המסייע לו להרגיש את מצבם הפסיכולוגי של ההורים, ולדעת אם ההורים מענישים אותו מתוך שנאה או מתוך אהבה. כאשר הוא חש כי הם אוהבים אותו, הוא יודע שכואב להם לנקוט אמצעי זה. כאשר ההורים חשים כלפי הילד טינה, אז גם אם הם כובשים את כעסם ואינם מענישים, הילד מרגיש באגרסיביות הכבושה – וגם זה מזיק. לפעמים, הענישה חודרת עד עמקי הנפש ומחוללת שינוי פנימי. ואולם אין זה קל לשלוט בכלי הזה. הענישה פועלת ישירות על התנהגות הילד ויותר משהיא מחנכת, היא מאלפת את הילד; חינוך התנהגותי.
אנו תובעים מן הילד התנהגות מסוימת, ויש תחומים שבהם הדבר מוצדק. למשל: אם הילד מפריע בלי הרף, המורה אינו מסוגל לעבוד בכיתה, וההורה אינו יכול לתפקד בבית. הילד חייב להפסיק זאת, ואז אנחנו אומרים: אם תפריע – תיענש. איננו משלים את עצמנו שבזה חוללנו אצלו שינוי פנימי. אנו עדיין מאמינים שהעיקר הוא לעורר בתוך הילד עדינות מוסרית ולפתח את הכוחות הטבעיים הגנוזים בו, אך לפעמים צריך להשתמש בטכניקה של עיצוב התנהגות, כדי להגיע למגמה החינוכית. אם ברגע מסוים יש צורך שילד יישב בשקט על-יד השולחן, כי הוא מפריע לאחרים לאכול, לא נחקור את הרקע הפסיכולוגי למעשיו אלא נכפה עליו את השתיקה, ולו באמצעות עונש.
לפעמים הילד עושה דברים מסוכנים: הוא נשען, למשל, על אדן החלון ונוטה החוצה בצורה מסוכנת. התגובה על המעשה צריכה להיות ענישה, וזה לגיטימי. כך נוצר אצל הילד רפלקס מותנה, להתרחק ממעשים כאלה. כאשר אנחנו מענישים, איננו מחנכים את הילד, אלא משתמשים בטכניקה מסוימת כדי לשמור על שלומו. ואולם יש גם ענישה מחנכת, וכל התורה בנויה על כך.
אצל חכמי החינוך שחיו בצפת לפני ארבע-מאות שנה, כתוב שעד גיל חמש אסור להעניש את הילד כלל, ו"המכה בו חוטא" (ספר סדר-היום לרבי משה בן-מכיר, פירוש המשנה: "בן חמש", דף נג ב). יש גילים שבהם חווית הענישה יכולה להיות חיובית, אבל אין זה דבר פשוט. גם אדם מבוגר יודע שלפעמים ייסורים ממרקים ומטהרים אותו, אך לפעמים הם ממרידים אותו וממוטטים אותו.
החינוך למידות טובות אינו יכול להיעשות על-ידי ענישה, והענישה אינה יכולה להיות עיקרו של החינוך. העיקר בחינוך הם המידות הטובות, החוויה הטבעית, וניצול הזדמנויות. אי-אפשר לחנך ילד מבלי להקדיש לכך זמן רב, ולכן יש לנצל הזדמנויות לשבת עם הילד, לשוחח איתו ולמצוא את הדרך אליו.
יש סיפור שיכול להמחיש לנו שאפשר להגיע לחינוך למידות לא בדרך של כפיה אלא בדרך של דוגמה אישית
מעשה שאירע באדם שהקפיד מדי ערב לאחר עבודתו ללכת ולשמוע שיעור בדף היומי. ואכן כל ערב, בשעה שמונה, לאחר שהיה מסיים עבודתו וחוזר לביתו, היה סועד ארוחת ערב ולקראת השעה תשע היה משים פעמיו לשיעור.
אותו סוחר שעייפותו הייתה רבה עד מאוד, מספר דקות לאחר תחילת השיעור היה עוצם עיניו ונרדם עד סופו של השיעור.
הרב, ששם לב כי מזה תקופה ארוכה אדם זה ישן לו שנת ישרים כמעט משך השיעור כולו, ניגש אליו ובפיו הצעה "ראה, חביבי, את אותו לימוד בדף היומי אני מוסר גם בבוקר. משעה 5 עד 6.30 ולאחר מכן אנו מתפללים שחרית. הצעתי לך: לך לישון שנת ישרים מוקדם בערב ולשיעור תגיע כאשר הינך עירני. אינני חושב שכאשר אתה נרדם ערב ערב בשיעור תוכל לקבל על כך שכר משמים. שמתי לב שמדי ערב מתחילת השיעור ועד סופו אינך מתעורר אפילו פעם אחת. על כן שמע לעצתי ותהיה נשכר מלימוד דף היומי ומהבנת הגמרא". מגיד השיעור חשב שאין הצעה טובה מזו, אך לא כך חשב הסוחר.
לא, הצעתך אינה טובה לי ואיני יכול לקבלה".
"מדוע? "שאל הרב "הרי רק כך תוכל להבין את דברי הגמרא".
נאנח הסוחר וענה "מדי ערב כאשר אני שב לביתי, אשתי מגישה לי את ארוחת הערב. מרוב עייפותי אני נרדם ובקושי אני מצליח להיות עירני בזמן הארוחה, ולקראת השעה תשע אני אוזר כוח למרות שאני בשיא העייפות, לפני מיטה מוצעת, החימום פועל ובחוץ הגשם מכה בחלון, והנה אני עושה מאמץ עילאי, עוזב את ה’עולם הזה’ והולך לשיעור.
באותם רגעים ילדיי רואים את כל המחזה. רואים את העייפות, חשים את אפיסת הכוחות שבי ומביטים באבא שלהם האוזר כוחות גוף ונפש ועושה מאמצים עילאיים ללכת לשיעור, ובנימה לבבית לפני צאתי מהבית אני מברך אותם בברכת "לילה טוב!" וברקע אני שומע את בני הקטן זועק ’אבא הולך ללמוד בכולל ערב’, המחזה הקבוע הזה, הרגעים הללו הם הם שחרוטים במוחם של ילדיי ומחדירים לליבותיהם מהי עמלה של תורה. דיוקן אביהם זה נשאר לנצח. וזו הסיבה, כבוד הרב, שאיני יכול להגיע לשיעור מוקדם בבוקר בשעה חמש לפי עצת הרב. אמנם אני אהיה יותר עירני ואולי אבין את הגמרא אך ילדיי, כבוד הרב, כן, הילדים לא יראו את מסירות הנפש של אביהם למען לימוד הגמרא, הם אמנם ישמעו שהלכתי ל’דף היומי’ אך לא ירגישו בכך. הדבר לא יהיה חרוט על לוח ליבם. והקב"ה הרי בוחן ליבות וכליות, הוא כבר ידע מחשבותיי והשתדלותי ובוודאי לא יקפח שכרי". אין ספק, כי תמונה זו שווה יותר מאלך תוכחות!
הדוגמא האישית היא זו היכולה לחנך את הילד בדרך הנכונה. ילד "מצלם" את הנהגת הוריו, שם לב להתנהגותם, שומע ומאזין לדיבורם ורחשי ליבם, רואה מה חשוב להם באמת, האם שיחתם העיקרית היא על הבלי העולם הזה או על דברים שבקדושה, מה אצלם עיקר ומה טפל.
הילד מיום היוולדו כבר קולט רשמים, קולות ומראות והם נספגים בתת-התודעה שלו וקליטת הילד היא בצורה שנקלט הכל בלא ביקורות, שומע בלא אבחנה.
· עוד סרטונים רבים (כ – 80) בנושא אהבת הבריות תמצאו במארז "בין אדם לחברו"
· כמו כן, הנה סרטון שמראה את ההפך מאהבת הבריות "גזענות לאתיופים" –
· שולי רנד סיפור חינוכי מספר 2 – נמצא במארז חמשה חומשי תורה
בדיחה חדשה
איך קוראים לג'ובניקים של ארגון דאעש ? ראש קטן
בדיחה ישנה
איש אחד עזב את רחובותיה המושלגים של שיקגו כדי להנות מחופשה בפלורידה שטופת השמש. אשתו, שהייתה בנסיעת עסקים, תכננה להצטרף אליו ולפגוש אותו במיאמי ביום למחרת.האיש הגיע למלון לאחר שבילה כל היום בחוף תחת עצי קוקוס ושתיית קוקטיילים טרופיים.הוא החליט לשלוח אימייל לאשתו, כדי להקדים ולספר לה את נפלאות המקום.הוא לא מצא את כתובת האימייל שרשם בפתק, לכן סמך על זכרונו ושלח לכתובת מסויימת בתקווה שצדק. אבל רצה הגורל והכתובת לא הייתה נכונה. הוא טעה באות אחת וההודעה הגיעה לתיבת המייל של אשת כומר פרוטסטנטי שנפטר יום קודם. בלילה, אשתו של הכומר פתחה את הדואר האלקטרוני כדי לראות את הודעות הניחומים ששלחו לה. כאשר ראתה את ההודעה צעקה, ניסתה לקום אבל התמוטטה ומתה מהתקף לב.קרובי משפחה ששמעו את הצעקה רצו לחדר, ולאחר שראו את האישה המתה קראו את ההודעה: "אשתי היקרה, הרגע הגעתי. הנסיעה היתה ארוכה, אבל היה שווה. הכל מאד יפה! העצים, הגנים, המסיבות. למרות שאני נמצא פה רק כמה שעות, אני מרגיש כבר כמו בבית. עכשיו אני הולך לנוח קצת. רק רציתי להגיד לך שכבר דיברתי עם האנשים פה וכולם מצפים לבואך מחר. אני בטוח שהמקום ימצא חן בעיניך. בעלך האוהב אותך לנצח. נ.ב. תכיני את עצמך, חם פה גיהנום!"
נספח
מתוך שיחה שנתן הרב נח ויינברג בנושא אהוב את הבריות
אילו היית חי על אי בודד, מבלי שפגשת באדם אחר מימיך. והנה באחד הימים הגיעה אל האי ספינה ובה בני אדם – איך היית מתרגש ומתפעם מן היצורים האלה – הם הולכים, הם מדברים, הם חושבים…! אתה יודע שכל אחד מהם מהווה בבואה מדהימה ובלתי נתפשת של האלוקים!
כמה מגוחך שכשאתה פוגש באותם בני אדם ברחוב שבו אתה גר, זה בכלל "לא מזיז לך".
הטעות שלנו נובעת מכך, שאנחנו מתייחסים לבני האדם כאל דבר מובן מאליו. יש כל כך הרבה מהסוג הזה, שאנחנו משתעממים.
הדרך אוהב את הבריות משמעותה לאהוב את הברואים, ובאופן ספציפי את בני האדם – נזר הבריאה. לא שעלינו להתעלם משאר הבריאה והברואים. להיפך – אם אנחנו אוהבים בני אדם, אז האהבה לבעלי החיים, לעצים ולשאר הבריאה תנבע מכך באופן טבעי.
אין זה מספיק לאהוב את בת זוגך, או אפילו לאהוב את האלוקים. עליך לאהוב גם את האנושות ככללה. זה אולי נראה בלתי נתפש, אבל זהו האידיאל היהודי. שנאה ומריבה הם פגם; שלום בין המין האנושי זו הדרך שבה העולם אמור להתנהל. תוכל למצוא את זה כתוב בצורה ברורה בתורת משה: "ואהבת לרעך כמוך."
אנחנו יכולים להתחבר ולאהוב את כל בני האדם. להעריך את היופי שביכולת האנושית לתקשר, לבצע וליצור – מיומנויות מופלאות שמצויות בכל אדם באשר הוא – ואכן, בני האדם הם באמת המצאה מדהימה!
ערוך רשימה של מעלות
מה בדיוק המשמעות של "לאהוב" אחרים?
הגדרת המלה "אהבה", היא "ההנאה שנגרמת לנו ממעלותיו של השני."
על מנת להתמקד במטרה של ראיית היופי שבכל בן אנוש, נסה לערוך רשימה של מעלות אנושיות. התחל באלה המצויות באנשים שאתה אוהב. ככל שתהיה מודע ליותר מעלות פוטנציאליות, כך תוכל להעריך יותר את האחרים:
אל תסתבך – התחל במעלות פשוטות (ותרן, חייכן), ואז נסה להגיע לאלה המורכבות יותר. דרך טובה היא להתבונן באנשים שמהם אתה נהנה, אנשים שגורמים לך להרגיש טוב במחיצתם, ולנתח מה בהם גורם לך להרגיש כך.
אל תסתפק ברשימה שלך. שאל אחרים מה דעתם. אילו מעלות באהוביהם גורמות להם להרגיש טוב? בסוף התהליך תקבל רשימה מפורטת שתסייע לך לאהוב כל מיני סוגים של אנשים – הרי לא יתכן אדם שאין בו אף אחת מכל המעלות שמנית!
דרג את הרשימה שלך: זהה אילו מעלות חשובות יותר מן האחרות.
לסיום, דרג את הרשימה שלך: זהה אילו מעלות חשובות יותר מן האחרות. אתה לא יכול פשוט לאהוב את כולם באותה מידה. בחן את הדברים. הבדל בין מעלה זו לאחרת.
הנה כמה מעלות אנושיות שבהן תוכל להתחיל:
מקבל / מושלם / הרפתקן / נוח להסכים / מתחשב בזולת / שאפתן / מעריך / בעל תקשורת טובה / אסרטיבי / קשוב / מאוזן / אמיץ / רגוע / אכפתי / זהיר / כריזמטי / נדיב / עליז / רחמן / בטוח בעצמו / בעל מצפון / משתף פעולה / יצירתי / החלטי / מכובד / דיפלומטי / קליל / יעיל / אנרגטי / נלהב / פתוח / אצילי / גמיש / סלחן / ידידותי / אדיב / עדין / נגיש / בעל ידי זהב / בריא / ישר / עניו / אידיאליסט / בעל אבחנה דקה / משכיל / הגיוני / אוהב / נאמן / בוגר / שיטתי / מוסרי / מסודר / אופטימי / מאורגן / מקורי / סבלני / סובלני / מתמיד / נימוסי / מעשי / מועיל / דייקן / ריאליסט / רגוע / מהימן / מלומד / רב צדדי / חם / חכם / טוב לב…
(הרשימה באדיבות "להיות מחדש עכשיו" "Begin Again Now" מאת הרב זליג פליסקין)
האהבה גורמת לנו הנאה של ממש. האם אין זה מוזר שאף על פי כן הרשימה שלך קצרה כל כך? הרי פגשת אלפי אנשים במהלך חייך? מדוע לא יצרת איתם קשר של אהבה, מדוע ויתרת על כל ההנאה שהיית יכול להרוויח מאהבתם?!
המשימה שלנו היא לחפש אחר הטוב בכל אדם. אם לא נשכיל למצוא את המעלות באחרים ולהתמקד בהן, נישאר באותה רמה של אהבה לאחוז זעיר כל כך מבני האדם. שים לב עד כמה יכולה הרשימה שלך להתארך אם תצליח להתמקד, באופן עקבי, במעלותיהם של האחרים – ולא בחסרונותיהם. בכל הזדמנות, התמקד במעלות של שכניך, קרוביך, המעסיק שלך, המנהל, הקונים וכו'…
אמא שאוהבת את התינוק שלה, מרגישה לפעמים שהוא היצור הכי מעצבן בעולם (אחרי לילה שלם של צרחות למשל…), אבל האם היא מפסיקה לאהוב אותו בגלל זה? מה פתאום!!! הרי זהו התינוק הכי חמוד, מושלם ויפה בעולם כולו, אז מה אם הוא משגע אותה לפעמים?! – זוהי התמקדות במעלות. אך אותה אישה יכולה להרגיש עוצמה אדירה של כעס כלפי בעלה, שנשאר ער עד מאוחר והפריע לה לישון – כל המעלות שאהבה בו נעלמות אל מול הכעס האחד והיחיד – זוהי התמקדות בשלילי.
התמקדות בחסרונות היא הטעות העיקרית של אנשים ביחסיהם עם אחרים. אם אינך מחבב מישהו, סימן שאתה מתמקד בדבר הלא נכון. נסה לרשום מספר אנשים שאתה לא מחבב – ובדוק, כמה מעלות יש בהם באמת (השתמש לשם כך ברשימת המעלות שהכנת קודם). אתה לא יכול לשנוא מעלות, ואתה לא יכול לאהוב חסרונות. אתה יכול רק לבחור עם אילו מהן לזהות את האדם.
המעלה הכלל אנושית
המעלה הבסיסית והנעלית ביותר, שנמצאת בכל בן אנוש, היא קיומה של נשמה שנבראה בצלם האלוקים. אין אדם שאין לו, לכל הפחות, את המעלה הזאת.
לא משנה כמה עמוק שקע אותו אדם, לא משנה כמה דוחה הוא יכול להיות, עדיין יש בו מעלה אדירה בפוטנציאל. כל אדם הוא יצור בעל תבונה, בעל בחירה חופשית, ושאיפה פנימית עמוקה להידמות לאלוקים.
הכול עניין של מיקוד. הורים אוהבים את ילדיהם על אף חסרונותיהם. על אף העובדה שהם לעתים לא ממושמעים, מכים זה את זה, לא מסודרים, או אנוכיים… כל הורה רואה את הפוטנציאל שטמון בילדיו – הם חכמים, הם יכולים להתקדם, הם מלאי חיוניות. הם חיים!
גם אתה לא תמיד מושלם – אבל עמוק בלבך אתה יודע שאתה רוצה להיות טוב יותר.
גם אתה לא תמיד מושלם – אבל עמוק בלבך אתה יודע שאתה רוצה להיות טוב יותר, אתה רוצה להשתפר ולהתקדם, אתה שואף לשלמות. כך גם בני האדם האחרים, הרצון להיות טוב הוא טבעי ומושרש עמוק במין האנושי כולו (להוציא סטיות אפסיות). לעתים הטוב בא לידי ביטוי בצורה חיצונית ברורה, ולעיתים הוא טמון עמוק יותר (כמו שקורה לפעמים לך). תאר לעצמך אדם גס שנראה לך ממש כמו "בהמה". אם תעשה ניסוי ותאמר לו: "או שתהרוג עכשיו 1,000 אנשים, או שאני אהרוג אותך." הוא יגיד: "תהרוג אותי!" זהו הבסיס הטוב הכלל אנושי.
על מנת לאהוב את האנושות, היה רגיש לאותן מעלות שמשותפות לכולנו כבני אדם. השאיפה האנושית לטוב ולאמת, היא הניצוץ האלוקי שמפריד בינינו לבין בעלי החיים, והיא שמעניקה לנו את הפוטנציאל העילאי – בחירה חופשית. (וזו עצמה לא מעלה קטנה!)
לאהוב או להיות אהוב
איזו הנאה גדולה יותר לדעתך: לאהוב, או להיות אהוב?
לאהוב. השפעת אהבה על האחר, היא ההנאה הגדולה יותר. משום שכאשר אתה חש במעלותיו העמוקות של האחר – בין אם זו כנותו, הרחמנות שלו או החוכמה – אתה יכול להפוך לשותף ביופי זה.
בשורש הדברים, הכמיהה שלנו לאהבה היא קונפליקט בין גוף לנפש. הנשמה רוצה לאהוב אחרים, משום שהענקת אהבה היא אחת מההנאות העמוקות שהנשמה יכולה לחוות. הנשמה, שנובעת במקורה מהאין-סוף ברוך הוא, רוצה להתרחב אל מחוץ לעצמה וליצור קשר עם כל הנשמות האחרות שמחוברות אף הן לאותו מקור.
ברמה העמוקה יותר, אהבה של אנשים היא דרך להגיע לקשר עם האלוקים ולאהבתו.
אם כן, ברמה העמוקה יותר, אהבה של אנשים היא דרך להגיע לקשר עם האלוקים ולאהבתו – במימד הרוחני, שלא כמו בזה הגשמי, אין גבולות שמפרידים בין הישויות – הכול מתחבר יחד לאחדות אחת.
הגוף, מצד שני, מעדיף לקבל אהבה. ככל שצריך להשקיע פחות, כך יותר נוח.
בדוק איך אתה מרגיש. אילו מעשים אתה עושה בכדי "למצוא חן" בעיני האחרים. אם אתה משקיע יותר אנרגיה על מנת שיאהבו אותך, ופחות על מנת לאהוב אחרים בעצמך, סימן שהגוף שלך בשלטון.
נסה באופן מודע להתחבר עם השאיפה של הנשמה שלך לאהוב אחרים. בהתחלה זה יהיה קשה, ותצטרך להתאמץ ולהשקיע, אבל לאחר שתרגיל את עצמך להתמקד במעלות האחרים, תמצא שהרבה יותר קל לך לאהוב כל מיני סוגים של אנשים – והעונג כולו שלך!
השלם האוניברסאלי
האנושות מהווה גוף אחד. כשאתה מכין סלט, ובאותה הזדמנות חותך בטעות גם את האצבע, האם אתה לוקח את הסכין וחותך גם את היד השנייה – כנקמה? מובן שלא. מדוע? משום שגם היד השנייה היא חלק ממך.
הקטורת במקדש הוכנה מתערובת של צמחים. כל המרכיבים היו בעלי ריח נעים, להוציא אחד, שהיה בעל ריח חזק ולא נעים. אילו הוכנה התערובת ללא אחד מן המרכיבים, ואפילו זה המסריח, היא הייתה פסולה. כך גם כל יהודי הוא חלק אינטגראלי מהשלם, ובלעדיו תהיה הישות הכוללת חסרה.
כאשר אתה מבין שכולנו חלק מעם אחד, חלק מישות אחת מושלמת, אז תיראה בעיניך גרימת כאב לזולת ("אני מוכרח לשלם לו כגמולו!") מגוחכת לא פחות מנקמת היד הפצועה. זהו הטעם שבגללו מצווה אותנו התורה "ואהבת לרעך כמוך" – כאילו הוא חלק ממך, כאילו הוא היד השנייה שלך.
מובן שבמציאות הגופים שלנו הם יחידות נפרדות. כשמישהו אוכל, השני אינו שבע. לכן, אם תתמקד רק באספקט "הגופני" של האחרים, אין ספק שתגיע למחלוקת.
נסה במקום זה להתמקד בנשמה של השני. דע, שכאשר אדם אחד לומד ומתקדם, גם השני צומח. בדיוק כמו במשחק כדור-רגל. אם האחד מבקיע גול, כולנו מנצחים, משום שכולנו יחידה אחת. אתה לא תפסיד מזה שהוא חכם יותר; להיפך, זה יקל עליך להחכים. הידע שלו, עוזר לך. הוא יכול ללמד אותך – ולהיפך, ההתקדמות שלך תוכל לסייע גם לו להתעלות ולצמוח.
לעומת זאת, אם הוא עשיר, זה עלול להגביל את האפשרויות שלך להתעשרות – זהו ההבדל בין רוחניות לגשמיות.
משל ידוע מתאר קבוצת אנשים ששטה באנייה. לפתע הבחינו באחד הנוסעים שקודח חור בקרקעית הספינה.
"הי! מה אתה עושה?!" הם צעקו בבעתה, "השתגעת?!"
"מה יש? מה אכפת לכם? אני קודח את החור בתא שלי בלבד!"
הנשמות שלנו מהוות יחידה אחת בשורשן, וכל פגיעה באחת מהן, פוגעת גם באחרות, ולעומת זאת כל צמיחה והתעלות של אחת מהן, מיטיבה עם כל האחרות.
החור בשכבת האוזון אינו מבדיל בין אומה לאומה. לסמים לפשע ולאלימות, אין גבולות. משמעות המושג היהודי –"תיקון העולם", היא שכל אחד מאיתנו אחראי לתיקונו של העולם, והתיקון יעשה בכך שנשאף להגיע לטוב ביותר שבפוטנציאל האישי שלנו.
אהבה מתחילה בבית
אל תאמין לאף אדם שאומר "אני אוהב בני אדם" ובו בזמן מקיים מערכת יחסים אומללה עם בני ביתו. אם אדם אינו מסוגל למצוא מעלות באחיו עצמו ובשרו, איך הוא יוכל למצוא אותן באחרים?
אהבת הזולת מתחילה בבית – תהליך הצמיחה הפסיכולוגי הטבעי והבריא הוא להתקדם מאהבת ההורים, לאחים, לבן/בת הזוג ואז אל הילדים. משם המטרה היא לאהוב את האחרים באותה מידה שבה הורה רוצה לאהוב את ילדו – שום דבר אינו עומד בדרך.
חיי הנישואין הם מחנה אימונים מצוין. הם מלמדים אותך כיצד להזדהות עם אדם אחר, כמו עם עצמך.
אדם שאינו אוהב את עצמו יחפש דרכים "להעניש את עצמו".
ישנה אהבה אחת, בכל אופן, שמוכרחה להיות קודמת לכל. התורה אומרת "ואהבת לרעך כמוך." ומכאן קל להבין, שאין זה מציאותי לאהוב את הזולת, כל עוד אינך אוהב את עצמך. אם אינך מרוצה מעצמך, אינך יכול לאהוב אחרים. אדם שאינו אוהב את עצמו יחפש דרכים "להעניש את עצמו", והענשה כזאת עלולה לפגוע באנשים שאותם הוא אוהב…
על מנת שאהבת הזולת תהיה אמיתית, עליה לנבוע מתוכך החוצה. לשם כך עליך ללמוד לאהוב את עצמך – להעריך את מתנות הא-ל שמצויות בך. להעריך את הפוטנציאל הגלום בך (גם אם לא תמיד הוא מגיע לידי מימוש), להעריך את צלם האלוקים הטבוע בך.
אחת הטכניקות הפשוטות היא להתמקד במעלות שלך – בכל יום טפח לעצמך על השכם על הדברים הטובים שבך. האם אתה חבר אכפתי? עובד נאמן? שאפתן? ישר? למד ליהנות מהכוחות בהם זכית.
אחי היקר!
דמיין שיש לך ידיד, ואז, באחד הימים, מתברר שהוא אחיך האובד. אתה מייד תרצה לגלות עליו הכול.
מה קרה? האם אין זה בדיוק אותו אדם שהכרת אתמול? האישיות שלו ומעלותיו לא השתנו בין לילה אף כמלוא הנימה. אז למה לפתע פתאום אתה כל כך מתעניין?
פשוט מאוד – עכשיו יש לך מוטיבציה גדולה יותר לאהוב אותו.
נסה לברר: איך אתה מרגיש לגבי אנשים אחרים? איך אתה מגיב באופן אינסטינקטיבי כשמישהו זר נכנס לחדר? האם אתה מרגיש בגל של חמימות, או שתגובתך הראשונה היא רתיעה? האם אתה סקרן לגלות מיהו ומהו, או שאתה חושש מחדירה לפרטיות שלך?
התלמוד מספר לנו כיצד אדם מסוים הטריד את הלל בעקביות. תגובתו של הלל הייתה: "בני, במה אוכל לעזור לך?" הלל הקפיד לומר "בני", על מנת להגדיל את הקשר הרגשי, כאילו שאדם זה שייך ומחובר אליו כבנו ממש.
כשאתה מדבר אל אחרים כאל זרים, הם תמיד יישארו זרים. אבל אם אתה מרגיל את עצמך לפנות אל האחרים כאל חבר או אח (בלי נימה מתנשאת) – אז תמצא עד כמה קל לך יותר לאהוב אותם.
חשוב על שלושה דברים שהיית עושה אילו היית מגלה שהשכן שלך הוא בעצם אחיך האובד, ויישם אותם! (תתפלא לגלות שאנשים יגיבו בצורה חיובית למדי על כך שהפכו למושא לאהבה שלך!)
התחל להתנהג אל כולם ביותר דאגה וכבוד. בכל פעם שבה אתה נתקל באדם קשה, נסה לחשוב, "אילו הוא היה בני, איך הייתי מתנהג איתו?"
לסיום חשוב שנבין – כל בני האדם הם ילדיו של הקדוש ברוך הוא, ו"כל ישראל אחים".
סיפור של אהבת אחים
בכל מקום בו מצויה אהבה אמיתית בין בני האדם, מצרף הקב"ה את עצמו לאהבה זו.
במדרש מובא מעשה מדהים בשני אחים יתומים, שירשו מאביהם חלקת שדה מכובדת. במשך מספר שנים הם עיבדו את החלקה יחד, גרו יחד בביתם הישן, ושמחו בחלקם.
לאחר מספר שנים מצא אחד מהם את בת זוגו. יחד הם הקימו בית חדש ועברו לגור בו. שני האחים המשיכו לעבד את השדה, את היבול חילקו ביניהם שווה בשווה, והמשיכו לחיות בכבוד.
משפחתו של האח הנשוי הלכה והתרחבה, בעוד שהאח השני נותר רווק.
באחד מימות הקציר חשב לעצמו האח הרווק: "יש לי שדה ובית, והרבה כסף, אבל הכול מיועד אך ורק בשבילי. לעומת זאת, מרווחים זהים לשלי, צריך אחי להאכיל ולפרנס משפחה כל כך גדולה…" באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו.
באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו.
באותם ימות קציר חשב לעצמו האח הנשוי: "יש לי אישה נפלאה, ועשרה ילדים. העולם שלי מלא ועשיר. אבל אחי בודד בעולם. כל מה שיש לו זו החיטה…" באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו.
הלוך ושוב צעדו שני האחים. בכל לילה, בסודיות, הם היו פוסעים בזהירות ומעבירים אלומות חיטה מגורן לגורן.
באחד הלילות נפגשו שניהם במרכז הגבעה שהפרידה בין בתיהם. שניהם הבינו מייד מה קרה. הם נפלו זה על צווארו של זה ובכו.
בשדה זה, במקום בו נפגשו שני האחים האהובים, בחר הקדוש ברוך הוא לבנות את בית מקדשו – וכמו שאמרנו, כשאדם אחד אוהב את זולתו, מצטרף אליהם הקב"ה – משום שזהו העניין בחיים.
ולמעשה
ארבעים ושמונה הדרכים אומרות: "המעשים מעוררים את הלבבות." כלומר החיצוניות מעוררת את הפנימיות. משמעות הדברים היא, שגם אם קשה לך לאהוב את האחרים, אתה עדיין יכול לעשות פעולות על מנת לעורר את האהבה – מתוך ההבנה שללא ספק המעשים ישפיעו על הפנימיות שלך.
הנה רשימה קצרה של רעיונות שיעזרו לך לעורר אהבה לאחרים:
כשלמישהו כואב, הראה השתתפות.
השתדל למנוע מאחרים הפסד כספי.
בקר אדם חולה, ועזור לדאוג לצרכיו.
אל תביך אף אדם – במיוחד בציבור.
אל תרכל על אחרים.
אל תנקום ואל תשמור טינה.
חייך – השמחה שלך משפיעה על האחרים.
גלה כבוד לקשישים.
מצא אדם עני או מסכן בקהילתך, וקח על עצמך לעזור לו.
אוהב את הבריות – הדרך השלושים ושתים לחוכמה
על מנת להכיר בפוטנציאל שלך, עליך לאהוב את האנושות. הצלחתם היא גם הצלחתך.
ככל שיש יותר אהבה בחייך, כך תגדל השמחה וההצלחה שלך.
אם אינך מעריך את הנפלא שבבן האנוש, אתה מפסיד את אחת ההנאות הגדולות ביותר בחיים.
אהבת אחרים מחברת אותך לעולם – אל כל צורות הבריאה.
האהבה עוזרת לך לבקוע מבעד לחומת ה"אני" אל תוך מרחבי ה"אנחנו".
דרג את האהבה. הערך את מידת חשיבותה של כל מידה הטובה בעיניך.
