סרטונים לעבודה ניהולית – פרק 3 "קבלת החלטות"

"מנהלי בתי ספר מתמודדים יום-יום

עם אין-ספור מצבים בלתי צפויים, שנדרשים להם פתרונות יעילים…"

קבלת החלטות

בחודש אוגוסט 1492, עזב "המנהל" (שיהיה מפורסם יום אחד), את ספרד עם שמונים ושבעה אנשים ושלוש ספינות קטנות ויצא להפלגה ארוכה. יום ועוד יום השתרע האוקיינוס מזרחה מאחורי הספינה. לאחר זמן, איבדו האנשים כל תקוה. פחד ופניקה אחזו אותם והם התמרדו. אפילו הקצינים התחננו לפני קולומבוס שיחזור על עקבותיו.

המנהל שקל את המצב והחליט להמשיך בנתיב שנקבע מראש. שלוש הספינות המשיכו בדרכן מערבה. ב12- באוקטובר הם ראו לפניהם אדמה.

רגע היסטורי זה ממחיש את המרכיבים החיוניים של קבלת החלטות:

* מצב המחייב פעולה.

* לחץ זמן הנוצר עקב התדרדרות הנסיבות.

* העדר מידע מושלם.

* אי-ודאות המהווה סיכון לכל החלטה שתתקבל.

* סיכוי סביר לתוצאות גרועות במקרה של קבלת החלטה מוטעית.

* שתיים או יותר אפשרויות בחירה.

קבלת החלטות הוא נושא רחב מאוד. ישנן החלטות מדיניות, החלטות צבאיות, כלכליות ועסקיות. החלטות שמקבלים מנהלים, ראשי מדינות ומפקדים בצבא ויש החלטות שמקבלים אנשים רגילים. כולנו מקבלים החלטות בחיינו כל הזמן. נסו לחשוב על אברהם אבינו

אברהם אבינו נוסה ע"י הקב"ה בעשר נסיונות גדולים וקשים. בכל ניסיון קיבל אברהם החלטה קשה. החלטה שנבעה מאמונה. ההחלטה הייתה לעמוד בניסיון ולבצע אותו.גם כאשר נאלץ אברהם לעזוב את ביתו, בחר אברהם לעמוד בנסיון. וזה לא היה סתם מעבר דירה. אברהם יצא לא רק מבית אביו ומעירו כי אם גם מארצו.

כל אחד נתקל בחייו בהחלטות רבות. יש החלטות שהן מהותיות ובעלות השלכות רחבות על חיינו כמו היכן נגור, מה נלמד, במה נעסוק ועם מי נתחתן. ויש גם החלטות יומיומיות. מה נאכל היום לארוחת צהריים, באיזה תכנית נצפה בערב בטלוויזיה, לאן נצא לבלות בסופשבוע. בעצם, בכל יום אנו מקבלים החלטות לגבי חיינו. לכאורה זוהי פעולה בסיסית,  שכל אדם עושה כמעט בכל דקה. הבחירה במה ללבוש, הבחירה עם מי להיות בחדר, הבחירה בבן זוג, בבית וגם הבחירה לקנות קולה בדרך, היא החלטה. החלטות הן שונות בחשיבותן ובהתנהלות של כל אחד מאיתנו. אנשים מקבלים החלטות באופן שונה אחד מן השני.

מנהלי בתי ספר עומדים בפני אתגר לא פשוט, ניהול מערכת מורכבת, שבה יש השפעה ועניין לגורמים שונים ומגוונים – ביניהן משרד החינוך, הורים, מורים, תלמידים וקהילה. המודעות של הגורמים המעורבים הללו גוברת ולכל אחד מהם ישנה דעה והשפעה משלו. המנהל מתמודד עם מצבי אי וודאות יומיומיים, עם בלתמי"ם ועם אילוצים שנכנסים למערכת בכל דקה כמעט. בתוך מערכת מורכבת זו, המנהל צריך לקבל החלטות גדולות והחלטות קטנות, ארוכות טווח וקצרות טווח, עם השפעה על מעט מהמעורבים או השפעה רחבה, לבדו או בשיתוף אחרים, החלטות שהוא מבין בהם והחלטות בנושאים שאין לו מושג בהם. הוא מושפע מערכיו, מאופיו, ממשפחתו, מצוות המורים, מהקהילה בה פועל, מההתרחשויות בארץ ובעולם, ניסיונו ועוד.

מנהל חייב להפנים שגם מורים בצוות שלו  צריכים לקבל החלטות בעלות חשיבות כלפי הילדים אותם הם מלמדים ולגבי המערכת בה הם עובדים.

הנה כמה דוגמאות:

א. תלמיד התחצף למורה במהלך השיעור. איך להגיב, להוציא החוצה, להמתין לסוף השיעור

ב. תלמיד שמאחר – להשאירו בחוץ או להכניסו

ג. הורה שכועס על מורה ומרים את קולו – להמשיך את השיח, לטרוק את הטלפון, לעדכן את המנהל ולתת לו להמשיך את התהליך, להחזיר בצעקות 

ד.  מורה שמרגישה תסכול ברמה הכללית או כלפי אנשים בצוות – לתת לעניין להמשיך, לשוחח עם מישהו

ה.  טלפון שמצלצל בשיעור – להחרים, להתעלם

והאמת היא שיש עוד עשרות מקרים שמחייבים קבלת החלטות מיידית "ואין זמן" לתהליך מובנה. דווקא שם מורים רבים "נופלים" ומאבדים "נקודות רבות"

קשה מאוד לתת מתכון בטוח להתנהלות במצבים הללו אבל בהרצאתי "חינוך עושים באהבה" אני מעניק כמה טיפים שיכולים לעזור למורה בהתנהלות נכונה למול אותם בעיות.

אין ספק שקבלת החלטות מחייבת עבודה אישית ופנימית שלי בראש ובראשונה. אני חייב לשבת עם עצמי לפני השיעור ולזהות את עיקרי הבעיות שיכולות להיות לי בשיעור. הנה תרגיל/סדנה מצוינת שהעברתי באחת ההשתלמויות

סדנא בנושא ניהול כיתה

סדנא בנושא ניהול כיתה – נספח 1

זיהוי מוקדם של מוקדי הבעיה מפחית בצורה ניכרת את אחוזי הטעויות שיכולים להיגרם מקבלת החלטה שגויה.

שנית, ניהול הבעיה לא יכול להגיע ממקום של כעס. לכן תמיד יש עדיפות לדחות את הטיפול עד לסוף השיעור ואז לטפל בבעיה לעומק. ניתן ורצוי כמובן לומר לתלמיד "התנהגותך אינה מקובלת ונמשיך לשוחח אחרי השיעור".

נקודה נוספת היא שאנו לא מתייחסים להתנהגות השלילית בכיתה? "המטרה היא להעלות את תחושת הערך העצמי של כל הכיתה ולא לדבר על נושאים שליליים. המורה יכולה להיכנס לכיתה עם חיוך, לספר שהיא נהנית ללמד בדרך כלל, לציין התנהגות חיובית כללית ולשבח תלמיד או תלמידה מסוימת על מוטיבציה לימודית, התנהגות חברתית או כל נושא אחר". כמובן, שלאחר השיעור התייחסי לדברים השליליים וטפלי בעצמך או עם איש צוות אחר

ומה אני עושה כאשר מפריעים לי בשיעור? "אני מפסיק ללמד ומבקש מהתלמידים להתרכז – שכל אחד ייקח אחריות ונמשיך ללמוד – ללא ההתייחסות למפריעים העיקריים. שמות המפריעים לא יהדהדו בכיתה בהקשר שלילי – כדי שהם לא יזכו לרווחים ולעמדת כוח כתוצאה מהתנהגות שלילית".

והנה עוד דוגמה מעניינת בקבלת החלטה תוך שיתוף התלמידים

לדוגמא מעניינת בתהליך קבלת החלטות מובנה ואיטי יותר לחץ כאן

הפעלה מצויינת – http://www.bet-yatziv.ac.il/data/danny66/decisions.htm

וכמו שאני תמיד אומר לא תזיק בכל קבלת החלטות תפילה לפני הקב"ה

מטלה שלישית – השלמה

שלום לכולם

בכל פעם שתידרשו לסיסמה כתבו 12345

ביחידה זו נדבר על מוטיבציה לימודית. מה יגרום ליותר מוטיבציה לימודית והאם המערכת שלנו תואמת את הרעיון של "למידה לכולם", האם אנו מכבים את תלמידינו או מעוררים בהם מוטיבציה. מהו הדבר שמנבא הצלחה על פי מחקרים ברורים?

מוטיבציה היא הרצון האנושי, הרצון האישי של כל אחד מאתנו. המוטיבציה מכוונת אותנו למטרות, להתנהגויות שיממשו את הרצון שלנו. היא הדלק והמצפן שמכוון את מסע חיינו. לא תמיד קל לזהות את המוטיבציה, לדעת מה רוצים. לא תמיד מה שרוצים אכן מתאים , ופעמים רבות אין לנו כוחות ואמון בעצמנו כדי להגשים את המוטיבציות שלנו. קשה לא לוותר, ולדבוק במטרה גם מול קשיים.

לדוגמא: הורים ומורים רבים רוצים שלילדים תהיה מוטיבציה ללמידה. שירצו להצליח בלימודים, שיתאמצו, שירצו זאת 'מתוך עצמם'. שלא יהיה צורך להכריח אותם, להפעיל משמעת וסנקציות, שלא צריך יהיה להאבק איתם – והילדים? מוטיבציית הלמידה שלהם לעיתים נמוכה , ולעומת זאת המוטיבציה לדברים אחרים (חברים,  טלויזיה) דוקא גבוהה למורת רוחם של המבוגרים.

מנהלים ומפקחים רוצים את המורים עם יותר מוטיבציה, משקיעים, מתאמצים, והמורים עצמם חושבים שהמוטיבציה וההתנהגות שלהם בסדר גמור. הפערים בציפיות המוטיבציה כמעט בלתי נמנעים.

דוגמא נוספת: לאנשים רבים יש מוטיבציה גבוהה לרזות. הם רוצים בכך, מאוד, מאוד, ובכל זאת לא מצליחים לתרגם את הרצון לכדי ביצוע. בפועל- הם ממשיכים לאכול יתר על המידה ומשמינים במקום לרזות. למה? איך אפשר להבין את מנגנון המוטיבציה, ולפעול טוב יותר באמצעותו?

האם כשמדברים על מוטיבציה חשוב לדבר על התלמידים או שחייבים לדבר על המורים: מה המוטיציה שלהם? מה התלמידים רואים? 

אז מהי מוטיבציה?

המושג מוטיבציה מגיע מהמילה motion – תנועה. מוטיבציה היא מושג המתאר מניעים ׁ(motives). תיאוריות מוטיבציה מסבירות תהליכים המניעים את האדם באופן מסויים.  פסיכולוגים מגדירים תהליכי מוטיבציה כתהליכים הקשורים בלעורר, לכוון, לווסת או להפסיק התנהגות מסויימת.

 במילים פשוטות יותר מוטיבציה היא  מה שגורם לאדם להגיב בצורה כלשהי. לבחור כך ולא אחרת, לרצות דברים כאלו ולא אחרים. מוטיבציה היא  כוח פנימי שמניע את האדם לעשיה שיש בה תוצאות חיוביות ומתגמלות לאדם. כך למשל, אוכל ממתקים כי הטעם שלהם מהנה אותי. ארוץ עד סיום המסלול למרות שקשה כי אני רוצה להוכיח לעצמי שאני מסוגלת. מוטיבציה זו אנרגיה חיובית המאפשרת לנו לעשות פעולות שנראות קשות, להמשיך להתאמץ ולא לוותר, כי אנחנו רוצים להשיג את הרצון שלנו ולהצליח. רוצים להשיג הנאה ולהמנע מכאב. לכן נברח ונתרחק מפגיעה (כך אדם שמעליב אותנו) ונתקרב למי שנעים לנו (אדם חם ונחמד)
המוטיבציה היא תהליך קוגנטיבי ורגשי כאחד – החשיבה והרגש במשותף מתווים את מסלול הרצון האישי שלנו, ומגייסים את הכוחות ליישם את הרצון לעשיה בפועל.

יש במוטיבציה תשוקה רגשית, רצון להשיג משהו, לחוש משהו, להמנע ממשהו. מקור המוטיבציה הזו במערכת הלימבית, אותו חלק במוחינו שהוא 'רגשי וראשוני' ואינו חושב בשפה קוגנטיבית ורציונלית. הוא מרגיש, עירני לתשוקות וסכנות, ומגיב משם. כך למשל, המוטיבציה להמנע ממקומות מסוכנים ומאיימים- להתרחק מאפשרות של כשלון,  ממקומות גבוהים, אלו המסרים מהאמיגדלה הקולטת סכנות ומגיבה אליהן מיידית בהתקפה או בריחה (FIGHT OR FLIGHT).  כך גם התשוקה האנושית, ההתאהבות שמייצרת מוטיבציה ממקום רגשי מאוד ולא מממקום של חשיבה מתוכננת.

האמריקאים נוהגים לשאול Where is your passion?, איפה התשוקה שלך? וכוונת השאלה לכוון למקום הרגשי, למקום בו נמצאת האנרגיה הרגשית המכוונת את ההתנהגות שלך.

הרגש הוא בדרך כלל המקור למוטיבציה, הוא האנרגיה המניעה אותו. המשאירה אותו 'בחיים' גם כשקשה

יש במוטיבציה גם חלקים קוגנטיביים, של חשיבה ותכנון. המוטיבציה בנויה על היכולת לרצות משהו בעתיד, לחשוב ולדמיין כיצד הוא ייראה ולשאוף אליו. למשל, תלמיד ישקיע מאמץ בלמידה למבחן, חוויה לא מהנה בפני עצמה, כי הוא מסוגל לחשוב על העתיד בו יצליח במבחן ואז יהנה מאוד מעצמו, וההשקעה תשתלם לו. החשיבה מאפשרת להרחיב את אופק המוטיבציה מעבר לתחושות הרגעיות, ולצלוח בהצלחה מצבים מתסכלים בדרך להשגת יעדי מוטיבציה רחוקים ומורכבים יותר.

כך למשל, כל מי שחי במערכת יחסים זוגית או עם ילדים יודע שצריך מוטיבציה גבוהה ונחושה מאוד לצלוח מצבים קשים ביחסים, מצבים בהם הרגש רוצה לוותר או מתיאש. בזכות יכולת החשיבה וראיית העתיד, אפשר להמשיך לכוון את המוטיבציה שרוצה בקשר, להשקיע ולשפר את הדברים.

מחשבות חיוביות מייצרות מוטיבציה חיובית ומגייסות כוחות, מחשבות שליליות יוצרות אפקט הפוך. מחשבות שליליות מייצרות מציאות שאין בה סיכוי למוטיבציה להצליח, ולכן הן גורמות לוויתור על המוטיבציה ומפחיתות את הסיכוי להצלחה.

כך למשל, יש לי מוטיבציה רבה לכתוב את המאמר הזה על המוטיבציה בצורה שתהיה מועילה לקוראים, שתעזור להם בניהול המוטיבציה שלהם ושל הילדים שלהם. אם אני חושבת שיש לי סיכוי להצליח לכתוב את המאמר הזה באיכות שאני רוצה, ובזמן שהקצבתי לי אמשיך להשקיע בו כדי לממש את המוטיבציה שלי. אם אחשוש, שהנושא קשה לי מידי, שאין לי סיכוי להצליח כנראה אוותר, אמצא סיבה למה הוא לא כל כך הכרחי, ואסוג לפני הסיום. בשלב זה של הכתיבה, המחשבות הן הגורם המשפיע בעיקר על עיצוב המוטיבציה שלי, ויש להן כוח עצום להכתיב את התוצר.

ככל שהמוטיבציה יותר חזקה, יותר ברורה בכיוון שלה, ויותר ארוכת טווח כך היא מניעה את האדם למטרות שלו, וכך היא עומדת טוב יותר במכשולים ומתמודדת איתם.

למשל, אם יש לי מוטיבציה חזקה לכתוב, וברור לי יותר ויותר שהכיוון שלי הוא לכתוב בנושא מסוים, ואני לא מחזיקה את המוטיבציה גם בשבועות בהם קשה לי לכתוב, בהם אני עמוסה, בהם יש לי חששות- כך גדל הסיכוי שאכן אצליח לכתוב ולסיים בהצלחה את מה שתכננתי.

אז מה קורה במערכת שלנו? היא מעודדת מוטיבציה או לא. האם היא תורמת לתלמידם שלנו או לא? 

סר קן רובינסון מציג טיעון משעשע ומרגש ביותר בזכות יצירתה של מערכת חינוך, אשר תטפח – במקום לדכא – את היצירתיות.

כעת תצפו בהרצאה הפחות מוכרת של ריק לוואי "מוטיבציה לימודית". בהרצאה זו תרכשו הרבה מאוד כלים מעשיים.

הורידו את דף המטלה, כתבו תשובות והעלות בחזרה את הקובץ

תרגיל מקוון 3 קורס ניהול וארגון מורים שנה א

שלום לכל המורים היקרים!!!

מקווה שהמטלה תעניין אתכם ולא תרגישו שביזבזתם את הזמן.

חשוב לפתוח את המטלה בגוגל כרום – בדפדפן אחר לא תוכלו לצפות בסרטונים

את התשובות למטלה יש לכתוב בקובץ WORD, לאחר מכן העלו את המטלה למודל. 

תרגיל 1 צפיה ביקורתית

כחלק מהעבודה היומיומית, מורים נתקלים בקונפליקט ובמחלוקת עם תלמידים, עם הורי התלמידים, עם צוות המורים ועוד.

לפניך שני סרטונים שמציגים שתי דרכים שונות להתמודדות עם מחלוקת בין מורה ואמא של תלמידה. בכל סרטון מוצגת גישה שונה ותוצאה שונה. צפה/י בסרטונים וחשוב/י:

כיצד חשה כל אחת מהדמויות בכל סרטון?

מהי דרך ההתמודדות שאת/ה שואפ/ת לאמץ?

מהם הקשיים שלך, בניהול שיחות דומות עם הורים?

כיצד הסרטונים יכולים לסייע לך להתגבר על קשיים אלה?

 

תרגיל 2 בחירת כרזה

פתח/י את הקובץ "מצגת כרזות", עברי על הכרזות המוצגות במצגת. בחרי 3 כרזות "שדיברו" אליך. כתב/י כמה שורות למה אהבת דווקא כרזות אלו.

תרגיל 3 בחירת כרזה

לגננת: קרא/י את הסיפור הראשון וכתבי היכן הסיפור "פגש" אותך כגגנת"

למורה: קראי את הסיפור השני וכתבי היכן הסיפור "פגש" אותך כמורה

הסיפור הראשון (לגננת)

"….אז קיבלתי לנהל גן… סמכתי על התיאוריות החינוכיות שידעתי לדקלם מההתחלה עד לסוף ובחזרה, על הקסם האישי שלי ובעיקר על הגישה שלי לילדים שזכתה לשירי הלל ושבח מפי כל המרצים והגננות המאמנות שלי….

ואז…

שמעתי עליה. באמת. אמרו לי כל מני דברים, מילים נזרקו באוויר. אך כמובן ידעתי לסנן ולשמוע רק את מה שרציתי… הסייעת.

"היא קצת בעייתית", אמרו לי בגמגום קל, "הגננות הקודמות לא הסתדרו אתה"…

לא נורא. אני אצליח! … הגיע רגע האמת, והיא התייצבה מולי במלוא הדרה, למודת ניסיון של עשר שנים תמימות וגם של כמה גננות שהתחלפו בגן הזה חדשים לבקרים. התעלמתי… אני הגננת. לי היא לא תגיד מה לעשות. יש פה היררכיה ברורה.

למי?!…"

לסיפור המלא…

"היא קצת בעייתית…"

הסיפור שלפנינו מתאר מנהלת גן בראשית דרכה המקבלת עבודה בגן קיבוצי. מצד אחד היא מגיעה עם רקורד של תלמידה מצטיינת עם ציפיות גבוהות מהסובבים אותה, המאמינים בהצלחתה ובתבונתה. אך מצד שני, היא מתמודדת עם קשיים רבים בהם עומס עבודה, הורים שמהססים לנוכח חוסר ניסיונה ו… חוסר שיתוף פעולה מצד הסייעת!!

בהיותה חסרת ניסיון למול מצבים כאלה, היא מנסה לעבור הלאה. אך המציאות טופחת על פניה. אי אפשר לסמוך רק על עצמנו בעבודתנו החינוכית ובוודאי הניהולית. שהרי בעידן שלנו, כדי להצליח, חשוב לבנות ולהוביל עבודת צוות. והדינאמיקה של עבודת צוות מעודדת אותנו להקשיב לסובבים אותנו, לא להתעלם! והכי חשוב- לדעת לגשר על פערים. או כפי שציין ניטשה, אומנם באנלוגיה לעולם הכתיבה, אבל בצורה נפלאה:

"סופר טוב נסמך לא רק על נפשו שלו אלא על נפשם של כל חבריו"

"היררכיה ברורה…"

בסיפור, הגננת משתפת אותנו בהרהוריה לגבי הסייעת –

" ..היא התייצבה מולי במלוא הדרה… התעלמתי… אני הגננת. לי היא לא תגיד מה לעשות. יש פה היררכיה ברורה…"

יעקב הכט במאמרו: "בזמן המהפכה" מציין את השינויים שעומדים לקרות בתקופתנו. לדבריו, "הפרדיגמה הישנה היא פרדיגמת הפירמידה- פירמידה ארגונית שהתאימה מאד לחיים בעידן התעשייתי.

מאפייני הפירמידה: היררכיה ברורה – תפקידו של כל פרט במערכת, לבצע את מה שמורה לו מי שנמצא מעליו. האינטרס המרכזי בפירמידה, הוא לטפס לשלב גבוה יותר. המידע זורם מלמעלה למטה ונמצא תמיד בשליטת אלה הנמצאים בשלבים היותר גבוהים. חופש היצירה של הפרט במערכת מוגבל ביותר. ובגדול, התפקיד עושה את האדם!

לעומתה הפרדיגמה החדשה היא פרדיגמת רשת כלומר: האינטרס המרכזי של כל פרט הוא להביע את עצמו באמצעות שיתוף פעולה עם חברים אחרים ברשת. בבסיס מאפייניה של הרשת עומדת התפיסה שאני רואה בכל אחד מחברי הקבוצה הזדמנות, והקבוצה רואה בי מרכיב בעל ערך ייחודי.

ובגדול, האדם עושה את התפקיד! "

אתם בוודאי תאמרו: זה נשמע נפלא! ובאמת צריך לשאוף לעבודת צוות שבה יש הכלה, הקשבה, שיתוף פעולה הלכה למעשה והכרה בייחודיות התרומה של כל אחד לעשייה החינוכית. אבל מה קורה במציאות כאשר ניסינו ובכל זאת אין שיתוף פעולה? ובמקרה הספציפי הזה- כאשר הסייעת בולמת את עבודת הגננת??? הרי זה פוגע בראש ובראשונה בילדים הרכים התלויים בשיתוף פעולה זה?

לסנן לנפות…

"חודשים של התכתשויות, של ניסיונות בלתי פוסקים לשמור על איזון הצוות, ובתוך כל זה לנהל גן…"

הסיפור שלנו מתקדם כצפוי "לפיצוץ" ומשבר, והסייעת עוזבת ומשאירה אחריה "אדמה חרוכה". כדרכם של משברים מסוג זה, ישנן שתי אפשרויות: או שתהיה קריסת מערכות כללית, או שתהיה צמיחה לדרך חדשה. הגננת, בוחרת להציל את הגן על יד כך שהיא מסגלת לעצמה דרך לדבוק במטרות שהציבה לעצמה. כדי לשרוד את הקשיים היא מנסה לסנן, לנפות ולזקק את הדברים החשובים שיעזרו לה להתמקד בסדר עדיפויות בניהול הגן:

"ניפיתי לתוך שקית הקמח שלי את המצרכים הבאים בלבד: אהבת הילדים, פרגון ההורים והאמון שנתנה בי המדריכה שלי".

הגננת הבינה שהיא חייבת להמשיך הלאה ולא להתמקד בנזקים שגרמה מערכת היחסים הטעונה בינה לבין הסייעת. היא בחרה לנתב את עצמה לדברים הטובים הקיימים בתוכה וככה הצליחה להתרומם מההריסות.

ובמילים אחרות, היא לא נשאבה רגשית להלקאה עצמית על עזיבתה של הסייעת, אלא התמקדה ביכולותיה הפנימיות שהביאו אותה לבחור במקצוע הגננת. יכולות אלו הם שסימנו עבורה את הדרך הטובה ביותר להצלחה. פעולה זו הצילה אותה ואת הגן.

וזאת כי אנחנו לא יכולים לשלוט בכל דבר שקורה לנו- אבל אנחנו יכולים לשלוט באופן בו אנחנו מגיבים לדברים שקורים לנו. לשאול שאלות כמו "למה אני"? ו -"מה אם היה קורה אחרת"? מובילות לכיוון שלילי, לעומתן שאלות כמו: "מה יש ביכולתי לעשות עתה כדי להתקדם"? או "על מה יש לי שליטה בחיי"? אלו שאלות המובילות אותנו למודעות עצמית ולפעולה חיובית.

במצבים כאלה אני אוהבת לשנן לעצמי את מילותיו של קארל יונג:

"מי שמביט החוצה – חולם…

מי שמביט פנימה- מתעורר!"

הסיפור השני (למורה)

שלום כיתה א', אמרתי בחיוך חושש. שלום המורה, הסתכלה הילדה שבי על הדמות החדשה שעמדה מול המראה, סידרה תסרוקת גבוהה ואיפור קל.

הילדה אמרה שמתאים לי יותר תלתלים פזורים ולמה אני צריכה את האיפור הזה ושהיא הכי אוהבת שיעור אמנות. חבל, עניתי, כי אני דווקא מלמדת אנגלית. טרקתי את דלת הארון, סגרתי את התיק, יצאתי מן הבית.

מורה ממלאת מקום. ברוכה הבאה לעולם הזמניות, הקשרים הקצרים, סתימת החורים. מילוי מקום של המורה ציפורן הוא לא דבר של מה בכך. מורה ותיקה ומנוסה, שזכיתי גם אני להיות אחת ממאות תלמידיה.

עדיין בכל פעם שאני רואה אותה, משהו בי עובר לדום. הילדה שהיתי מתקפלת ומשפילה מבט. לא שוכחת אף פעם את הספר שהוחרם, את העונש המוגזם ואת האנגלית שלמדתי מפיה. אל נעליה הגדולות נכנסתי באמצע השנה. לימוד בנים בכיתות ה'-ו'.

"את מסוגלת לכך?" שאל אותי המנהל.

"אני יכולה לנסות", חייכתי וקיוויתי.

ההוראות אותן קיבלתי מציפורן היו ברורות בצורה חד משמעית: להחזיק את התלמידים קצר, לא לתת להם להרעיש, שיעורי בית מידי יום, הכתבות מידי שבוע. את הוראות אלו הפרתי במלואן. ניצבתי מול כיתה הומה, שהייתי צריכה ללמד אותה אנגלית.

"עמוד 72 בחוברת. מי עדיין לא יושב?"

חשבתי פעם להיות מורה אחרת, בעצם בשביל זה הלכתי ללמוד הוראה. את לעולם לא תהיי ציפורן, לחשה הילדה. תהיי עדינה איתם.

be quiet, please

"את עדינה מידי", אמרה אתי בחדר המורים, "אסור לך לחייך בכלל בשבוע  הראשון", הזהירה אותי. "תתחילי קשוחה, אחר כך תוכלי להביא את החיוכים".

"בסדר" אמרתי וחייכתי. "אהיה קשוחה".

מול מראה בבית ניסיתי להעמיד פנים. הזעפתי גבות, קמצתי את השפתיים, שילבתי ידיים על החזה. שום דבר מאלה לא עזר לטשטש את הפנים של הילדה והתלמידה שהייתי עד לפני זמן קצר מאד.

"רואים שהיית תלמידה טובה", אמרה לי אתי באחת הפעמים.

ניסיתי להכחיש.

סקרתי את פני התלמידים תוך כדי קריאת שמות. את כולם אני מכירה מהשכונה, מהיישוב. לעיתים קרובות אני פוגשת את אימותיהן או את אחד מבני המשפחה בשבילים, בדרך למכולת, גם באוטובוס.

"את המורה המחליפה של דודינק'ה? לא ידעתי שאת כזאת גדולה. נו, איך הוא?"

כך אני נגררת, לפחות פעם ביום לאספת הורים בעל כורחי, לבוחן פתע.

"הוא חמוד מאד. בשיעור האחרון הוא קצת…"

"מה, הוא הפריע?" שואלת האם בזעזוע.

"לא, הוא רק נגרר אחרי חצי מהכיתה".

האם מצקצקת בלשונה ומבטיחה לדבר איתו. "מחר הוא יתנהג למופת".

דוד אכן ישב במקומו בפנים עגומות, כשכל שאר הכיתה מלחשת ומצחקקת ובעיקר לא לומדת. השיעורים התנהלו בהמולה רבה. בקושי התקדמנו בספר. בקושי הוצאתי מילה שתישמע.

תמיד כשעבר מישהו במסדרון או הביט לתוך הכיתה, שטפה אותי בושה, כאילו הייתי צריכה להסביר מדוע הכיתה נראית כך או מדוע כל שיעור אנגלית הוא גם שיעור חופשי.

"שלומי ושמחה", אמרתי לשני התלמידים היחידים שישבו בשקט, "צאו החוצה".

"אבל המורה, מה עשינו?"

"התנהגתם נפלא, אתם מקבלים שיעור חופשי".

באחד השיעורים, תוך כדי כתיבה על הלוח (ולא, אין לי עיניים בגב) שוב התחוללה מהומה. האיומים, הבקשות, הרשימות על הלוח לא הועילו בכלום לכיתה, שהחלה מתפרקת בין ידיי כמו אותה כוס ששאפתי פעם בחוזקה רבה מדי. ביד נשארו רק רסיסים וקצף.

המנהל נכנס לשמע הרעש. בשניות ספורות השיב את התלמידים למקומם בשקט ובסדר, תוך אזהרה שמוטב כי יתנהגו יפה בשיעורי אנגלית והבטחה שיטפל באופן אישי בתלמידים המפריעים. הוא יצא. מלמלתי תודה וחזרתי ללמד, נבוכה.

"המנהל, אני רוצה לעזוב." פניתי אליו בהפסקה. "אני לא יכולה יותר!"

"את בטוחה? אמרת בהתחלה שתנסי".

"אני מנסה, מנסה כל הזמן, את כל השיטות האפשריות. מכתבים טובים, נקודות, פרסים, אזהרות. כל פעם נכשלת".

נכשלתי, נכשלתי, בכתה עמי הילדה, נכשלתי.

ברחתי מחדר המנהל בדמעות.

המורות שהיו במסדרון הביטו בי ברחמים. תמי המזכירה, גילתה לי בסוד כי אף מורה אחרת לא רצתה לקחת את התפקיד.

"תעמדי על שלך" אמרה יהודית , מורה לחשבון,  "תתפטרי עכשיו".

"אל תשכחי שאת בסך הכל צעירה", אמר המורה לספורט.

וענבל אמרה שאם עכשיו אני ממשיכה, זה אומר שאני מסוגלת לעשות כל מה שארצה בחיים.

אז המשכתי.

"את צריכה לצעוק עלינו", אמר נחום לפני השיעור. "תהיי קשוחה, באמת", הצטרף אלידע, "אי אפשר ללמוד ככה".

הבטתי בהם בחיוך, הרגשתי שהם אומרים את האמת.

"אנסה", אמרתי "תודה".

"איך הולך?" שאלה אותי ענבל על כוס קפה. "שמעתי שהיה שקט בכיתה שלך".

"אני עייפה אבל סוף סוף הצלחתי ללמד משהו, לאחר ששלחתי שני ילדים למנהל". לגמתי מהקפה, מתרגלת לטעם האהוב על המורות. "דרך אגב, איבדתי את הטוש בפעם השנייה השבוע. אפשר להשאיל ממך?"

הילדה הקטנה הלכה והתרחקה. משהו בקול או בהתנהלות כבר התרגל להיות קפוץ ומתוח.

כשצעקתי על אפי שמעתי מתוכי את קולן של מורותיי: "הפעם זה עבר כל גבול"!

"אימאל'ה", רעד אפי.

 אימאל'ה, התרחקה ממני הילדה בעוד מעט.

ישבתי בבית, בדקתי הכתבות. הרגשתי זקנה ועייפה. מחר כנראה אכנס עם כוס תה ואתלונן על כאבי גב ועל 'תראו מ

"אימאל'ה", רעד אפי.

 אימאל'ה, התרחקה ממני הילדה בעוד מעט.

ישבתי בבית, בדקתי הכתבות. הרגשתי זקנה ועייפה. מחר כנראה אכנס עם כוס תה ואתלונן על כאבי גב ועל 'תראו מה קרה לקול שלי בגללכם', בדיוק כמו מורותיי לפניי.

כך? משהו בפנים התקומם.

אל תהיי זקנה! אל תהיי זקנה! שמעתי קול מרחוק, מגן השעשועים שמול הבית. מה לי פה? מלמדת אנגלית. אני אוהבת בכלל שיעור אמנות.

לקחתי בתיק השחור החדש ילדה קטנה וצבעונית, שלא אוהבת ללכת לבית הספר.

”good morning!”

"בוקר טוב המורה, נכון את עושה היום שיעור חופשי?"

"היום אנחנו משחקים ביחד, משחק שקוראים לו 'הישרדות'"

השקט היה מפתיע וגם הסקרנות. הספרתי את כללי המשחק: ילד שמפריע יוצא החוצה לאחר אזהרה אחת על הלוח. הקבוצה שנשארת כאן תהיה נבחרת של תלמידים, שבאמת מעוניינים ללמוד אנגלית.

"המורה, זה בכלל לא משחק… זה לא הוגן".

"אזהרה ראשונה לכל המתלוננים…"

בחודש הנותר לסיום השנה התחלתי מחדש. למען התלמידים שרוצים ללמוד, למען עצמי והילדה הקטנה שאתי, שעוד צריכה ללמוד הרבה דברים.

בשיעור הראשון למשחק נותרתי עם קומץ תלמידים. היו עמי שלומי ושמחה שיושבים תמיד יחד, היחידים שעודים שיעורי בית, שני מלאכים קטנים ורציניים. היו גם דוד, יהודה, אלידע, אריאל, ישראל נחום, אוהד ושחר.

סגרתי את הספר הרגיל, התחלתי את השיעור עם משחקים באנגלית על הלוח. לאחר מכן כל אחד עבד בחוברת בעמוד שאליו הגיע. בסוף השיעור בדקתי את העבודות וחילקתי מסטיקים, שהם תמיד דבר שמח.

בשיעור הבא נכנס אפי, ילד שובב ביותר ומתוק ביותר:

"אפשר להצטרף, המורה?" שאל.

לאחר מכן הצטרפו עוד ועוד תלמידים. כל מי שהצטרף הבטיח ללמוד. האווירה בכיתה הפכה לאווירת לימוד. הילדים המתקדמים עזרו למי שהצטרף ולמתקשים. אפי הפתיע. התחיל לעבוד ברצינו, ולאחר ששלחתי מכתב חיובי להורים, הוא נהיה לתלמיד מצטיין.

"אתה נקודת האור שלי", אמרתי.

הילדה שבי שרה שיר שלמדה מהמורה ציפורן:

You are my sunshine, my only sunshine, you make me happy when sky is gray…

"מה קורה בשיעורים שלך?" שאלו אתי וענבל בחדר המורים שעה שגזרתי בריסטול עם מילים חדשות. "כבר חשבנו שהצלחת להסתדר אתם. איזה רעש!"

חייכתי. "את יודעת," אמר לי ראובן, מחנך הכיתה, "יש המון בלגן. זה לו מקצועי, אבל אם הצלחת להפוך את אפי לתלמיד מצטיין, זה שווה הכול".

הסוף לא ממש סרט, אמר הילדה בשיעור האחרון.

כי זה לא ממש סוף. בעצם, זו רק ההתחלה שלי.

מה? את ממשיכה להיות מורה?

אני יכולה לנסות.

פרק מיוחד לקראת יום גוש קטיף


פרק מיוחד – סרטונים ליום גוש קטיף – 

הרב דוד סתיו מדבר על מהות הזיכרון שיש לזכור ביום גוש קטיף- נכתב לפני שנים מספר

מתוך אתר ישיבת ההסדר בפתח תקווה

לא מעט שנים עברו מאז עקירת היהודים מגוש קטיף ודומה שהחברה הישראלית כבר עברה לסדר היום ועוסקת בנושאים אחרים המזומנים לנו  בארצנו חדשות לבקרים.וכאלה לא חסרים כאן,ועדת וינוגרד ומלחמת לבנון,מו"מ מדיני,"מבולי הקסאמים" שנוחתים על דרום הארץ(בעקבות אותה עקירה )בעיות חברתיות ועוד.

ואנו ,שחווית העקירה של חברינו מחבל קטיף צרובה עמוק בתודעתנו,גם אנו שואלים את עצמנו איך נהפוך את כאבנו לא רק לחויה שבטית אלא למשהו שמלכד סביבו את כלל ישראל כולו ,גם אלו שאינם מסכימים לדרכנו.גם אנו,הזוכרים את המראות הקשים של הרס הישובים הפורחים, מחפשים את הדרך להפוך את הזכרון למשהו שבונה בנו כוחות חדשים ולא משתק אותנו בתחושות של השפלה,תסכול וחוסר אונים.

המסורת היהודית מעולם לא האמינה בימי זכרון היסטוריים.היא ידעה כי אין סכוי להנחיל זכרון בעולם ששוצף ושוטף עם ארועים המתחדשים חדשות לבקרים.כל מצוה שכביכול נראית כקשורה לזכרון היסטורי תורגם מידית על ידי חכמינו למשהו בעל משמעות קיומית ועכשוית.ראה יציאת מצרים עליה נאמר כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.וכך בבית המקדש אמרו חכמים כי  מי שלא נברא בימיו הרי הוא כאילו חרב בימיו.ואף השבת איתה אנו נפגשים מדי שבוע אינה אלא דרך בה אנו מקבלים את האפשרות להפגש עם אלוקינו ועצמנו מדי שבוע."ראה כאילו כל מלאכתך עשויה",היינו אנו עצמנו מצווים לעבור מדי שבוע את חוית הבורא שנח ביום השביעי.

לאן אנו מתעלים את זכרונותינו על גוש קטיף ? כבר כתב הרמב"ם בהלכות תעניות כי האדם אמור להרגיש שעוונותיו ועוונות אבותיו החריבו את בית מקדשנו כך גם לנו חייבת להיות התחושה הזו שעוונותינו יחד עם עוונות אבותינו גרמו לרעה זו .אין באמירה זו כדי לפטור מאחריות את המנהיגים שפשעו בהחלטותיהם ובדרכי ביצוע ההחלטות אבל נעשה לעצמנו עבודה קלה אם נסתפק בהטלת הרפש על האחר(גם אם זה מגיע לו)

החפוש אחר עוונותינו מוליך אותי לעובדה שכמעט לכל אורך המאבק לא היו שותפים בו כמעט אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות מחד ולא אנשים חרדיים מאידך.(לא רק שלא היו שותפים ,אלא רבים בשתי הקבוצות שמחו לאידנו)מה שאומר שהמאבק על הארץ הפך להיות מאבק בין עולם דתי לחילוני.כל מה שבקשנו ליצור כאן במאה האחרונה,היינו עולם בו גם מי שאינו דתי בפועל יהיה קשור ברמה כזו או אחרת עם קדשי ישראל לפחות בצד הכללי שלהם,בעצם כשל.ניתן לומר שמכאן המסקנה שרק עולם של אמונה יכול להחזיק את הקשר עם הארץ והעם.ובודאי שיש מקום גם לאמירה כזו.אבל מאידך אפשר גם לומר שכנראה יצרנו מצב בו רבים התקשו לראות בנו את שליחם.האם התנשאנו לומר אנו הטובים ביותר והקב"ה שונא בעלי גאוה.האם חטאנו בהתרחקות פיזית מכלל ישראל במגדלי שן מסוגרים היטב כך שמבצע פנים אל פנים שלנו נראו כדבר פתטי יותר מתורה עוצמתית ואוטנטית.

ביום זכרון לחבל קטיף שהיה מלא באנשים נפלאים ששלבו תורה ועבודה וגמילות חסדים ראוי להזכיר את חברת המופת הזו אבל לא לשכוח שעם ישראל לא הכיר אותה כמעט וממילא לא חש שמשהו חסר לו באובדנה.אפילו הרשלנות הפושעת והמצב המזעזע בו נתונים חלק מאותם עקורים לא מצליח לגעת בחלקים גדולים של החברה הישראלית

ביום הזכרון הזה צריך לזכור שארץ ניתנה לעם וכל עוד לא נצליח להופכה לנחלת העם על ידי הרבות באהבת עם ישראל ללא תנאי לא נוכל להאהיב על עמנו את נחלתנו..

לאבא מותר להגיד לא!

התשובה התקבלה מצוות ישיבת ההסדר מעלות בתאריך ז´ טבת ה´תשס"ח 

מהלך הפעולה: מספרים את הסיפור על נחשון וקסמן עד לקטע של התפילה ההמונית בכותל ואז שואלים מה נראה להן שיהיה הסוף. אפשרי גם לצפות בסרט על נחשון וקסמן בקישור הבא

http://www.mako.co.il/mako-vod-mako/documentary-s1/VOD-26fae4956a45b21006.htm

הצגה: מחלקים ל-3 זוגות: א. הבן רוצה ללכת לטיול בקיץ=200 ₪ להוצאות והאבא מסכים. ב. הבן רוצה אותו דבר כמו בא'.. והאבא מסכים רק על הטיול. ג. הבן רוצה כמו בא' וב' והאבא לא מסכים כלום. משחקים המלך אמר, דג מלוח. (למה עשיתם את התנועות האלה? למה הפסקתם לזוז? כדי לא להיפסל.. אבל אם מישהו מבחוץ היה רואה אתכם ולא היה יודע שאתם משחקים הוא יחשוב שהשתגעתם ולא יבין מה אתם עושים.. ככה אנחנו עם הקב"ה אנחנו לא מבינים בדיוק מה הוא עושה ולמה הוא "לא מקבל את תפילתנו" אבל העצם הוא מקבל כל תפילה אבל לטובתנו הוא לא עושה את זה כי הוא רואה את כל התמונה ולא רק חלק מממנה- כמונו.. מסר: לפעמים אנחנו מרגישות שהתפללנו בכוונה עצומה והתפללנו שוב ושוב ושוב. (לדוג: גושקטיף). ולמרות זאת התפילה לא התקבלה אבל כל הראיה הזאת מוטעית… אנחנו צריכים להבין שלא רק שהוא אומר לא זה אפילו לטובתנו!! מה צריך להביא? פתקים לזוגות, כיפהx2, ציצית x2, שלטים "אבא" "בן", הסיפור על נחשון. פרטים שכדאי לדעת לידע כללי : בס"ד נחשון וקסמן. נחשון גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1993 ובעקבות שני אחיו הבוגרים התנדב ל"גולני". הוא הגיע ליחידת "עורב" של גולני, ורצה מאוד להיות קצין, דבר שהיה אמור להתגשם כעבור זמן קצר. לאחר הטירונות, ולאחר שהוכשר כלוחם, עשה שירות מבצעי בלבנון. נחשון היה ילד תמים, שחשב רק טוב על אחרים – תכונה שלא נתנה לו לחשוד במכונית שעצרה עבורו בצומת יהוד, ובה נוסעים חובשי כיפות, מוסיקה חסידית בטייפ באוטו, ותנ"ך וסידור מונחים על המושב. נחשון נחטף ביום 9.10.1994 על ידי מחבלים מהחמאס, והוחזק כבן ערובה במשך שישה ימים. כל המדינה התפללה ופעלה לשחרורו. כל העם היה מאוחד ברצון להציל נפש אחת של יהודי. ביום שישי, י' בחשוון תשנ"ה (14.10.1994) נערכה פעולה צבאית בבית בו הוחזק נחשון בביר נבאללה. מפקד הפעולה, סרן ניר פורז, ונחשון הי"ד נפלו בקרב בפעולה זאת. במוצאי שבת, בחצות הלילה, הובא נחשון למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. כמאה אלף איש השתתפו בהלוויה. בן תשע עשרה היה נחשון בנופלו. הוא הועלה לדרגת סמל לאחר מותו. השאיר אחריו הורים ושישה אחים – חיים, חזי, צחי, אלי, רפאל ואוריאל. הרב מרדכי אלון כתב בהספדו: ידעתי תמיד, כמו שידעתי שלשום שעברתי לפני התיבה ורבבות רבבות, כל בית ישראל, שאגו באותה תפילה מאוחדת. ידעתי שזה בא מאיזה שהוא כח שאתה מחייך בו… "שאלו אותי" אמר אבא "התפללו כל-כך הרבה ולא קיבלו תשובה. ואני אומר "כך הוא אומר לי, קיבלתי תשובה, התשובה הייתה לא! ולאבא מותר לענות גם לא!" נשאלה שאלה למה ה' לא עונה לתפילות שלנו. התפלללו הרבה שאחים שלהם יתחתנו… תוכן התשובה שלום לך, לפני כ – 16 שנה נחטף חייל ע"י מחבלים. לחייל קראו נחשון וקסמן. בליל שבת נערכו המון תפילות ברחבי הארץ, בישיבה התיכונית שבה למדתי באותה זמן אמרנו כל הלילה תהילים. במוצאי שבת הגיע הבשורה המרה שנחשון ז"ל נרצח ע"י מחבלים במהלך נסיון החילוץ שנעשה ע"י סיירת מטכ"ל. כשאביו של נחשון נשאל ע"י כתב החדשות – ומה עם כל התפילות? הוא ענה תשובה מדהימה: ´ילד מבקש מאבא כל מיני דברים, הרבה פעמים אבא נותן לו, ולפעמים אבא אומר – לא´ (לא ציטוט מדויק) מאוחר יותר שמעתי מהרב מרדכי אלון- ´הפעם אבא אמר לא, אבל אנחנו לא יודעים בכמה פעמים אחרות אבא אמר לנו ´כן´ בזכות כל אותן תפילות שהתפללנו עבור נחשון. אין תפילה לחוזרת ריקם, לא תמיד נראה באופן ישיר את הפעולה של תפילתינו, אך כל תפילה פועלת ומקרבת אותנו אל הקב"ה, מוסיפה טוב בעולם, לעם ישראל. חז"ל מלמדים אותנו – שאם ראה אדם שהתפלל, ולא נענה – יחזור ויתפלל, שנאמר: ´קוה אל ה´ חזק ויאמץ ליבך, וקוה אל ה´ (תהילים כז´) עלינו להתחזק באמונה, ובתפילות, ולדעת ולהאמין בלב שלם – שכל מה שהקב"ה עושה זה לטובה, גם אם לא תמיד אנו מבינים. שיהיה בהצלחה, כל טוב ובשורות טובות. 

ובפינת המולטימדיה סרטונים ומערכים ליום גוש קטיף. לחצו על הקישור

http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Hemed/Odot/ChozrimVenehalim/gosKatif.htm

ועוד כמה סרטונים חשובים